קהילת יהודי קייב
 | |
| בול שהונפק לזכר נרצחי באבי יאר | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אזור זמן | UTC +2 |
קהילה יהודית בקייב התקיימה בהפוגות מאז המאה השמינית. במהלך פרעות ת"ח–ת"ט בשנת 1648 נרצחו רוב יהודי העיר בידי קוזאקים זפורוז'ים יחד עם מרבית יהודי אוקראינה.
לאחר הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית האוכלוסייה היהודית גדלה במהירות. לפני הכיבוש הגרמני הצליחו יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה. אחרי המלחמה קבעה ועדת חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר.
לאחר שואת יהודי אוקראינה חזרו היהודים ששרדו לעיר. היהודים שחזרו לקייב המשוחררת נתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000).
בשנת 1997, אחרי העלייה הגדולה לישראל, התגוררו בקייב כ־110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה. ההערכות כיום נעות בין 50,000 ל-110,000 יהודים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוחרים יהודים הגיעו לקייב במאה השמינית; העיר הייתה אז צומת דרכים חשוב בין ארצות המזרח למערב אירופה. בגניזת קהיר נמצא מכתב בעברית משנת 930, ובו פנייה ליהודי קהילות אחרות לסייע בפדיון יהודי מקייב שנאסר בגלל חוב. שמות היהודים במכתב הם עבריים, סלאביים וטורקיים.[1]
לקראת סוף שנת ד'תש"ץ (1030) ניסו שליחים מארץ הכוזרים לגייר את ולדימיר, הנסיך של קייב; באותה התקופה כבר הייתה קהילה יהודית בעיר.[2]
קייב נזכרת בתיאורי המסעות של בנימין מטודלה ושל פתחיה מרגנסבורג בני המאה ה-12; ר' משה מקיוב עמד אז בקשרי מכתבים עם רבנו תם במערב ועם הגאון שמואל בן עלי במזרח.[3]
תחת שלטון הטטרים (1320-1240) זכו היהודים להגנת הכובש, למורת רוחם של תושבי העיר הנוצרים. כשנכללה קייב בנסיכות ליטא קיבלו היהודים זכויות מיוחדות להגנת הנפש והרכוש. באותה התקופה היו יהודים שצברו הון עתק מחכירת מיסים.[1]
במהלך הכיבוש המונגולי הקהילה נהרסה יחד עם שאר חלקי העיר, אך הקהילה התחדשה עם רכישת העיר על ידי האיחוד הפולני-ליטאי. בתקופת השלטון הפולני-ליטאי הורשו היהודים להתיישב בעיר. הקהילה גדלה בחומר וברוח; במאה ה-15 חיבר ר' משה מקייב פירושים ל"ספר היצירה" ולפירושיו של אברהם אבן עזרא, וניהל ויכוחים עם הקראים.[3] בפשיטת הטטרים ב-1482 נלקחו רבים מיהודי העיר בשבי, וכעבור 13 שנה גורשה הקהילה עם שאר קהילות ליטא. הקהילה נתחדשה עם ביטול האיסור כעבור שמונה שנים, אך היהודים גורשו שוב בשנת 1619.[4]
תקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]
כעבור מאה שנה לערך השיגו העירונים ממלך פולין (שהתאחדה עם ליטא ב-1569) צו האוסר יישוב-קבע של יהודים או רכישת נכסי דלא ניידי בידיהם בעיר (הצו משנת 1619). המעטים שהוסיפו להתגורר בקייב נפגעו ורובם נרצחו בגזרות ת"ח–ת"ט (1648), ועם סיפוח העיר לרוסיה ב-1667 חודש האיסור על מגורי יהודים במקום.[1]
במהלך מרד חמלניצקי בשנת 1648 נרצחו רוב יהודי העיר בידי קוזאקים זפורוז'ים יחד עם מרבית יהודי אוקראינה. לאחר הכיבוש הרוסי בשנת 1654, יהודים לא הורשו להתיישב בעיר.[דרושה הבהרה]
העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיסור להתיישב בעיר בוטל רק בשנת 1793 לאחר החלוקה השלישית של פולין.
הקהילה שוקמה ב-1793, בעת החלוקה השנייה של פולין, וגדלה חרף מחאות העירונים.
ב-1815 הגיע מספרם של תושבי הקבע היהודיים בקייב לכדי 1,500. היו להם שני בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים מקובלים.[3]
ב-1827 נענה הצאר ניקולאי הראשון לתביעות העירונים וחידש את איסור המגורים; הצו נשאר בתוקפו עד 1861, כאשר הוקצו למגורי קבע ליהודים בעלי זכויות (סוחרים ותעשיינים עשירים ועובדיהם, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי-מלאכה) שני פרברים במבואות העיר. בתקופת האיסור השתתפו מאות יהודים בירידים השנתיים והתאכסנו בשתי אכסניות עירוניות שהוחכרו לנוצרים. תוך עשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בקייב לכדי 13,800 נפש (כ-%12 מכלל האוכלוסייה). משנת 1862 קיימה הקהילה בית-חולים כללי, בית-חולים מיוחד לניתוחים, מרפאה למחלות עיניים (בהנהלת מ' מאנדלשטאם) ומוסדות צדקה למיניהם.[1]
במאה ה-19 משפחת ברודסקי ששלטה על תעשיית הסוכר ובנתה ברוסיה מסילות ברזל ממקום מושבה בקייב התפרסמה מאוד ברוסיה. אילי ההון היהודים ישראל ברודסקי ובניו אליעזר ואריה לייבוש בנו בעיר בית-כנסת מרכזי, הנושא את שמם, בתי ספר למלאכה ובתי חולים. ב-26 באפריל 1881 התבצע בעיר פוגרום כנגד האוכלוסייה היהודית, מספר אנשים נהרגו, 20 נשים נאנסו ועונו ומאות דירות ועסקים יהודיים חובלו ונבזזו. המשטרה המקומית סייעה למתפרעים.
במאי 1881 היו מהומות אנטישמיות; רבים נפצעו, נגרם נזק רב לרכוש, וכ-800 משפחות יהודיות איבדו את מקורות פרנסתן.[3]
בשנת 1898 נחנך בית כנסת מפואר, בתרומת ל' ברודסקי.[1]
מאז ועד מהפכת 1917 התפרסמה קייב בחיפושי-פתע תכופים שעשתה המשטרה אחר יהודים "בלתי-לגאליים" בעיר. למרות זאת גדל מספר תושביה היהודים של קייב ל־50,800 ב-1910, וליותר מ-81,000 בסוף 1913. למעשה היו אף יותר מזה, כי רבים התחמקו ממיפקדי אוכלוסין.[3]
המוני יהודים עבדו במפעלי התעשייה בעיר ובסביבה, והיו גם יהודים עתירי-הון דוגמת משפחות ברודסקי וזאיצב, בענף הסוכר. רב היה מספר בעלי המקצועות החופשיים ובאוניברסיטת קייב למדו בשנת 1911 888 יהודים, ריכוז הסטודנטים היהודיים הגדול ביותר באוניברסיטה רוסית (%17 מכלל הסטודנטים במקום). בקייב פעלו סופרים עבריים דוגמת י' קאמינר, י"ל לוין (יהל"ל), מ' קאמיונסקי, י' וייסברג, א' שולמן וא' פרידמן.[1]
הסופר שלום-עליכם, שישב בקייב ישיבת-ארעי, הנציח אותה בספריו בתיאורי יהופיץ.[3]
בין 18 ל-20 באוקטובר 1905 התקיים בעיר פוגרום נוסף נגד האוכלוסייה היהודית, כאשר המשטרה סייעה שוב לפורעים ואף הסיתה נגד היהודים, ואף על פי כן אבל היישוב היהודי המשיך להתפתח ונעשה אחד העשירים ברוסיה, ובאותו הזמן התרוששו היהודים העניים עוד יותר.[1]
ב-1910 היו כ-5,000 הסוחרים היהודיים בקייב %42 מכלל הסוחרים בעיר, אבל רבע מכלל היהודים שחיו במקום נזקקו לקמחא דפסחא באותה השנה.[3]
בשנת 1911 התקיים בעיר משפט בייליס, כשיהודי הואשם בעלילת דם. המשפט גרם שוב למעשים אנטישמיים בעיר, אפילו לאחר זיכויו של הנאשם. לאחר מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים מבלארוס וליטא מצאו בעיר מקלט.
הקהילה היהודית המשיכה לגדול והגיעה ליותר מ־81,000 בשנת 1913.[5] באותה תקופה נבנו בתי כנסת רבים, כולל בית הכנסת הראשי בעיר, בית הכנסת של ברודסקי. בתי ספר וסדנאות יהודיים נבנו ברחבי העיר.
במהלך המהפכה הרוסית ומלחמת העצמאות האוקראינית היו בעיר פוגרומים חדשים נגד היהודים. לאחר הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית האוכלוסייה היהודית גדלה במהירות והגיעה לגודל של כ־224,000 איש בשנת 1939.[4]
בשנים 1906–1921 שימש כרב הקהילה ש' אהרונסון, ומן ה"רבנים מטעם" התפרסמו יהושע צוקרמן וש"ז לוריא.[1]
בזמן מלחמת-העולם הראשונה קלטה קהילת קייב פליטים יהודים מאזורי הקרבות. ב-1917 בוטלו כל הגבלות המגורים בעיר, ובסוף אותה שנה התפקדו בה 87,240 יהודים %19 מכלל תושבי העיר.[3]
הקהילה התארגנה על בסיס דמוקרטי בהנהגת הציוני משה נחמן סירקין, ובעיר נערכו כינוסים כלליים ואזוריים של יהודי רוסיה, פורסמו ספרים ועיתונים של המפלגות השונות, והתנהלה פעילות תרבותית וחינוכית בעברית וביידיש.[1]
באביב 1919 ישבו בקייב כ־114,520 יהודים.[3]
במלחמת האזרחים בין 1919 ל-1921 על העיר שלטו גדודים שונים, הנלחמים זה בזה, כשהיהודים הם הסובלים המרכזיים, מאות נהרגו, ואלפים נפצעו באותה תקופה.
בששת חודשי השלטון הסובייטי שבין פברואר לאוגוסט 1919 נמסרה הנהלת הקהילה לידי ה"יבסקציה" והתחיל הרס שיטתי של חיי הציבור המקובלים. עם נסיגת הצבא האדום התארגנה "הגנה עצמית", וכאשר נכנסו לעיר האוקראינים אנשי פטלורה הם אסרו את אנשי קבוצת המגן והרגו 36 מהם. כנופיות דניקין רצחו ושדדו עד שנהדפו בידי הצבא האדום בדצמבר אותה שנה. רעב ומגיפות הפילו חללים נוספים ביישוב המקומי. עם זאת גדל מספר היהודים בקייב עם נהירת פליטי-חרב יהודים משאר מקומות באוקראינה. ב-1923 מנתה העיר 128,000 יהודים. מספרם הלך וגדל והגיע ב-1939 לכדי 175,000 (%20 מכלל האוכלוסייה).[1]
בעשרים שנות השלטון הסובייטי נעשתה קייב מוקד לתרבות יידיש נוסח מוסקבה; בקהילה הייתה רשת בתי-ספר ומכוני לימוד שהקיפו אלפי תלמידים, ובראשם המחלקה לתרבות יהודית באקדמיה האוקראינית למדעים (1926) שהוכתרה בשנת 1930 בשם "המכון לתרבות יהודית פרולטארית", בהנהלת יוסף ליברברג. במכון נתפרסמו מחקרים חשובים וקבוצה מאנשי הסגל שלו יצאה לבירוביג'אן להניח שם יסודות לפעולה תרבותית וחינוכית.[3]
בקייב פעלו אז משוררים וסופרים כגון דוד הופשטיין ואיציק פפר, הוצאות ספרים ותיאטרון ממלכתי ביידיש. עם חיסול המוסדות היהודיים בסוף שנות השלושים הקיץ הקץ על מרכז גדול זה של תרבות יידיש בברית-המועצות.[1]
בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – שואת יהודי אוקראינה, באבי יאר
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקייב כ־140,000 יהודים.[3]
ב־19 בספטמבר 1941 התקדמו הנאצים מזרחה וכבשו את קייב. לפני הכיבוש הצליחו יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה. ב-28 בספטמבר 1941 פורסמה ברחבי קייב הודעת גירוש לכאורה, ורוב תושבי העיר האמינו שמדובר בגירוש מהעיר התייצבו בשעה היעודה כאמור בהוראות. אלה הופנו אל בית הקברות היהודי ואל באבי יאר ושם נורו למוות. לפי דו"ח של האיינזצגרופן, 33,771 יהודים נטבחו ב-29 וב-30 בספטמבר בבאבי יאר. במהלך השנה שלאחר הרצח הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה.
אחרי המלחמה קבעה ועדת-חקירה סובייטית שבקייב נרצחו 195,000 אזרחים ושבויי-מלחמה בתאי-גאזים ניידים וביריות, מהם יותר ממאה אלף בבאבי-יאר. במאי 1943 נשרפו הגוויות בכבשנים שנחפרו בהר.[1]
ניסיונות להקים יד-זיכרון לחללי באבי יאר סוכלו בידי השלטונות, והמקום הפך לסמל המאבק נגד האנטישמיות בברית המועצות, בפי אנשי רוח כגון המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו וויקטור נקראסוב.[6]
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה חזרו היהודים ששרדו לעיר. ב־4-7 בספטמבר 1945 התרחש פוגרום, [9] כמאה יהודים הוכו, מתוכם שלושים ושש אושפזו וחמישה מתו מפצעים. [10]
היהודים שחזרו לקייב המשוחררת נתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), %13.9 מכלל תושבי העיר.[3]
כ-%15 הצהירו על יידיש כשפת-אם, לעומת %33 בקרב היהודים תושבי הערים הקטנות במחוז קייב.[1]
בשנת 1946 היה בקייב בית כנסת אחד בלבד. הרב האחרון שכיהן בקייב היה הרב פאנטס, שפרש בשנת 1960 ונפטר בשנת 1968, ולאחריו במשך עשרות שנים לא מונה רב חדש.[11]
רופאים יהודיים רבים תושבי העיר פוטרו ממשרתם במשפט הרופאים ב-1953. אחרי המלחמה חזרו אלפי יהודים לקייב המשוחררת ונתקלו באיבת התושבים, שרבים מהם יצאו נשכרים ברכוש מן הטבח הגדול. ובכל זאת תוך 15 שנים צמח בעיר יישוב יהודי בן 200,000 ומעלה (על פי מפקד רשמי משנת 1959 רק 154,000), 13.9% מכלל תושבי העיר.
ב-1957 נידונו ארבעה יהודים למאסר על "פעילות ציונית", ביניהם ברוך מרדכי וייסמן שיומנו העברי הוברח ופורסם בישראל. ב-1959, ביובל המאה להולדת שלום-עליכם, תלו היהודים שלט זיכרון על פתח הבית שבו התגורר הסופר בשעתו; באותה שנה סגרה העירייה את בית-העלמין הישן ליד באבי-יאר אך התירה ליהודים את העברת העצמות לבית-עלמין חדש. לבקשת נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, התירה הממשלה הסובייטית להעלות את עצמות בורוכוב למדינת ישראל.[3]
בשנות הששים פעל בעיר בית-כנסת אחד לכאלף מתפללים ולידו מקווה, משחטה לעופות ומאפיית מצות; "מניינים" פרטיים נסגרו. הרב פאנץ, אחרון הרבנים בקייב, פרש ב-1960. בתקופת כהונתו של בארדאך כראש הוועד של בית-הכנסת הייתה האווירה נינוחה יחסית ואורחים מחוץ-לארץ היו מתקבלים בעין טובה. ב-1961 השתנה המצב לרעה עם בחירתו של הנדלמן כיו"ר הוועד, עד שפרש בלחץ המתפללים כעבור שש שנים.[1]
ב-1966 דחה הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה בקשה מטעם יהודי העיר לחדש את פעולת התיאטרון היידי. קייב הוסיפה לשמש מרכז לסופרים ביידיש, רבים מהם יוצאי מחנות מתקופת סטלין, כגון: איציק קיפניס, הירש פוליאנקר, נתן זבארה, אלי שכטמן ויחיאל פאליקמן. הודפסו ספרים יהודיים במקור ובתרגום לרוסית ואוקראינית.[3]
ב-1966 נהרו רבבות יהודים מאוקראינה כולה לדוכן הישראלי בתצוגה בין-לאומית בענף הלול וכעבור שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתן ביטוי פומבי לרגשות היהודים בניסיונות חוזרים להביע את זהותם הלאומית ביום-השנה לטבח באבי-יאר.[1]
המהנדס בוריס קוצ'ובייבסקי נאסר ב-1968 באשמת "הוצאת דיבה על המשטר הסובייטי", לאחר שביקש היתר יציאה לישראל בשבילו ובשביל אשתו הלא-יהודיה; בקיץ 1970 חתמו עשרה יהודים מקייב על מכתב גלוי שלפיו ויתרו על אזרחותם הסובייטית וביקשו להיות אזרחי מדינת ישראל.[3]
בשנים 1911–1913 סערה קייב מסביב לעלילת-הדם שהייתה קשורה בשמו של מנחם מנדל בייליס. המסורת האנטישמית הגסה בעיר מצאה לה ביטוי מחודש בשנות השישים עם פרסום ספריו של ט' קיצ'קו מטעם האקדמיה האוקראינית למדעים.[1]
ב-1970 התגוררו בקייב 152,000 יהודים (כ-%10 מכלל האוכלוסייה).[3]
אחרי התמוטטות השלטון הקומוניסטי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, חלה התעוררות דתית בקרב היהודים, למרות הירידה במספרם. בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ומוסדות קהילה החלו לפעול ולהתרחב.[3]
לאחר קריסת ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר קריסת ברית המועצות בשנת 1991, רוב האוכלוסייה היהודית היגרה מקייב. לאחר עצמאות אוקראינה התחוללה תחייה בחיי הקהילה היהודית, עם הקמתם של שני בתי ספר יהודיים ואנדרטת זיכרון בבאבי יאר, שם מתקיים טקס רשמי מדי שנה. [12]
בשנת 1997, אחרי העלייה הגדולה לישראל, התגוררו בקייב כ־110,000 יהודים, יותר משליש מיהודי אוקראינה כולה. האוכלוסייה היהודית בעיר מונה כ-110,000 נפש. בתחילת שנות ה-2000 קייב הייתה למרכז החיים היהודיים באוקראינה. בקייב מרוכזים המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם חב"ד הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד.
הקהילה במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי נתוני הקונגרס היהודי האוקראיני האוכלוסייה היהודית בעיר מונה כ־110,000 נפש, אף שישנם גם הערכות נמוכות יותר של כ-50,000 יהודים. קייב מהווה את מרכז החיים היהודיים באוקראינה ומרוכזים בה המשרדים של הארגונים היהודיים המקומיים והזרים, ביניהם חב"ד הג'וינט, הסוכנות היהודית ועוד.
בית כנסת חב"ד שמנוהל על ידי רבה הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ', נמצא ברחוב saksaganskoho 67. בקייב פועלים בתי כנסת נוספים: בית הכנסת ברודסקי, ביה"כ "גליטסקה" בשיתוף המדרשה הציונית, בראשותו של הרב שלמה נאמן. ובית כנסת "פודול". ליד ביה"כ "גליטסקה" נמצא המרכז לתרבות והיסטוריה יהודית המקיים פעילות לנוער ומבוגרים ומוזיאון יהודי.
הקהילה היהודית מקיימת שיתוף פעולה עם גופים אוקראינים שאינם יהודים, שיש להם זיקה לנושאים יהודיים. בקייב פועל סניף של "אש- התורה" בהנהלתו של נתן קיטיקישר ורעייתו. זה מרכז לתרבות יהודית ולחוזרים בתשובה.[1]
בשנת 2000 הרב יונתן בנימין מרקוביץ' עבר יחד עם משפחתו לקייב ויחד עם אשתו החלו להקים מוסדות חינוך ולקיים אירועים לקהילה היהודית.[13][14][15][16][17][18][19][20][21] לאחר שהוצע לו לכהן כרבה הראשי של העיר קייב[22][23] ושליחה הראשי של תנועת חב"ד,[24][25] הרב מרקוביץ' החל להקים יחד עם זוגתו מוסדות חינוך ולקיים אירועים לקהילה היהודית. מאז פיתחו את הקהילה והיא מונה מרכז קהילתי, בית חב"ד גן ילדים בית ספר פרטי יהודי (פרלינה) ברמה גבוהה, וגן ילדים פרטי לילדים בעלי מוגבלויות הפונה לכלל אוכלוסיית העיר יהודים ושאינם יהודים, מערכת כשרות, תוכניות לצעירים בהם מעורבים מאות צעירים, בית חב"ד לישראלים ומערך סיוע של פעילויות, מזון ותרופות לאלפי קשישים ונזקקים.
לחסידות קרלין (בראשות הרב יעקב דב בלייך) שני בתי כנסת מרכזיים, בית הכנסת של ברודסקי ובית הכנסת הכוראלי הגדול.
ניתן למצוא בעיר גם גן ילדים ובית ספר יהודי, מסעדות כשרות, בית אבות, מועדון קשישים, מועדון לקהילה הצעירה ועוד[26]
בתי ספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-2019 בעיר 3 בתי ספר יהודיים: בית ספר היהודי של חב"ד "פרלינה" בראשות הרב יונתן בנימין מרקוביץ', השני שמחה, שיסד השליח הרב דב בער קרסיק, ועוד אחד של קהילת אורח חיים. הרב יונתן בנימין מרקוביץ' משמש כרב העיר משנת 2000.
בית הכנסת ברובע פודיל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בית הכנסת הכוראלי הגדול (קייב)
בית הכנסת כורל הגדול נבנה בשנת 1895 בתכנונו של האדריכל ניקוליי גרדרינה, ובתרומת הסוחר גבריאל יעקב רוזנברג. בית הכנסת הורחב על ידי של אדריכל ולריאן ריקוב, במימון התעשיין ולדימיר גינזבורג בנו של הוראצי גינצבורג וחתנו של אליעזר ברודסקי.
אחרי מהפכת אוקטובר, בשנת 1929 הפך מבנה בית הכנסת לבית מלאכה, אך עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 חזר לשימושו הראשוני. לאורך תקופה ארוכה זה היה בית הכנסת הפעיל היחיד בקייב. בשנת 1990 כאשר יעקב דב בליך התמנה לרב ראשי לקייב ולאוקראינה, בית הכנסת שופץ. ב-2002 המבנה עבר שיפוץ נוסף.
בית הכנסת של ברודסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בית הכנסת של ברודסקי
בית הכנסת של ברודסקי (ביידיש: די בראָדסקי שיל) הוא בית כנסת היסטורי במרכז העיר קייב שבאוקראינה.
בית הכנסת נבנה בשנת 1898 לפי תכנונו של האדריכל גאורגיי שלייפר, ובמימון הסוחר והתעשיין אליעזר ברודסקי. הפרויקט בוצע על ידי חברת הבנייה של לב גינזבורג.
בית כנסת פודל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת "פדול" נבנה בשנת ה' תרס"ב ונפתח מחדש בשנת ה'תש"ז. בשנת ה'תשס"ב, הוא עבר שיפוץ אשר חידש את פניו, באווירה המיוחדת אשר אפיינה את בתי הכנסת העתיקים של התקופה הקומוניסטית. אחד הדברים הבולטים בבית הכנסת הוא המשפט המופיע על אחד מקירות בית הכנסת: "מה נורא המקום הזה", משפט שאינו נפוץ בבתי כנסת כיום. המסורת מספרת שיהודים כתבו את המשפט על קיר בית הכנסת לא כפסוק המתייחס לתפילה או לקדושת המקום, אלא לסובייטים. מה נורא המקום הזה, כפשוטו. המדינה הזאת, השלטון הזה.
-
המראה המודרני -
מראה בית הכנסת בשנות ה-70, עת שימש כתיאטרון בובות -
-
-
מספר היהודים בקייב[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | כמות ע"פ מוזיאון העם היהודי | כמות ע"פ הספרייה היהודית הווירטואלית[28] |
|---|---|---|
| 1815 | 1,500 | |
| 1910 | 50,800 | |
| 1913 | 81,000 | |
| 1917 | 87,240 | |
| 1919 | 114,520 | |
| 1923 | 128,041 | |
| 1926 | 140,256 | |
| 1939 | 140,000 | 224,236 |
| 1959 | 154,000 | |
| 1970 | 152,000 | |
| 1997 | 110,000[29] |
אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה- CFCA (פורום התיאום למאבק באנטישמיות) דיווח על יותר משלושה אירועים אנטישמיים שהתרחשו בקייב מאז סיפוח חצי האי קרים ב -2014.[30][31][32][33][34] [35] גם האוקראינים הפרו-רוסים וגם תומכי ממשלת אוקראינה האשימו זה את זה במצבם של יהודי קייב.
החל מ 2018 הרב מרקוביץ מתקשר ישירות עם שר הפנים על כל מקרא כזה או אחר של אנטישמיותFollowing Virulent Anti-Semitic Wave in Ukraine, Minister of Internal Affairs Meets Kiev Rabbi [PHOTOS – The Yeshiva World], www.theyeshivaworld.com (באנגלית אמריקאית)
מנורת הזיכרון בבאבי יאר, צפונית-מערבית לקייב, חוללה פעמיים עם צלב קרס מרוסס, בראש השנה וכעבור כמה חודשים. [36][37] במהלך יוני 2015 אירע פיצוץ בחנות בבעלות יהודית בקייב. ארגון ימין קיצוני לקח אחריות על האירוע. [38] מאוחר יותר באותו החודש חוללה אנדרטת הזיכרון בבאבי יאר. [39]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Natan M. Meir, Kiev, Jewish Metropolis: A History, 1859–1914, Indiana University Press, 2010, ISBN 978-0253222077
- Victoria Khiterer, Jewish City or Inferno of Russian Israel? A History of the Jews in Kiev before February 1917, בוסטון: Academic Studies Press, 2016, ISBN 9781618114761
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקשר היהודי: אוקראינה – קייב, באתר עולם הזה, 2018-08-15
- קייב - הלב הדתי של רוסיה, באתר בשביל הזהב
- יעקב מאור, קייב – קהילה יהודית למופת, באתר Jewish Travler ותוליכנו לשלום, 2018-07-24
אנשיל פפר, הדילמה האכזרית של יהודי אוקראינה, באתר הארץ, 4 במרץ 2014- מחנות עבודה ליהודים באוקראינה הכבושה בידי הנאצים, באתר lib.toldot.cet.ac.il
- Kiev | Virtual Shtetl, sztetl.org.pl
- Kiev, www.jewishvirtuallibrary.org
- יהדות קייב באתר יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- מוזיאון DBS, באתר dbs.anumuseum.org.il
- YIVO | Kiev, yivoencyclopedia.org
- KIEV - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
- ^ יעקב מאור, קייב – קהילה יהודית למופת, באתר Jewish Travler ותוליכנו לשלום, 2018-07-24
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
- ^ 1 2 "Kiev". www.jewishvirtuallibrary.org. נבדק ב-2019-05-24.
- ^ "The Jewish Community of Kiev". The Museum of the Jewish People at Beit Hatfutsot.
- ^ קהילת יהודי, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 14-05-2019
- ^ Rededicated Kyiv synagogue to serve as community center
- ^ Na. ISBN 9780549771005.
- ^ "State-sponsored Anti-Semitism in Postwar USSR. Studies and Research Perspectives; Antonella Salomoni". Quest. Issues in Contemporary Jewish History / Questioni di storia ebraica contemporanea. נבדק ב-2012-07-26.
- ^ Amir Weiner. Making Sense of War: The Second World War and the Fate of the Bolshevik Revolution. Princeton University Press. 2008. p. 192.
- ^ "Kiev". www.jewishvirtuallibrary.org. נבדק ב-2019-05-24.
- ^ "Peres will attend memorial ceremony at Ukraine' Babi Yar - Jewish World - Jerusalem Post". www.jpost.com. נבדק ב-2019-05-24.
- ^ הרב קייב זוכה בתואר דיפלומטי של כבוד
- ^ ראש עיריית קייב מציין את יום הולדתו של הרבי; מקבל מצה
- ^ קייב שליח מלווה את ראש הממשלה לישראל
- ^ שמחת סוכוס הובא ליהודי קייב
- ^ יקי אדמקר, מהומות בקייב: החתונה החרדית עוברת לישראל, 29 בינואר 2014
- ^ במעמד שלוחים ונציגי ממשל: בר מצווה לבן השליח בקייב
- ^ פורים נחגג בקייב, בירת אוקראינה, 25 במרץ 2019
- ^ חנוכה חגיגי בקייב, 10 בדצמבר 2018
- ^ ראש העיר קייב בהדלקה המרכזית של חב"ד בעיר
- ^ ארסן אבקוב נפגש עם הרב הראשי לקייב, 07.05.2018
- ^ הרב הראשי
- ^ חב"ד ליובאוויטש קייב בפייסבוק
- ^ חב"ד-ליובאוויטש קייב
- ^ אתר בית חב"ד בקייב
- ^ הנתונים לא בהכרח נכונים כי היו יהודים שהתחמקו מהמפקד אוכלוסין שנערך, וכמות היהודים שאינם דתיים אינה ידועה. אזרחים רבים במדינות חבר העמים אינם מזדהים עם כל דת, ביניהם גם יהודים.
- ^ Kiev, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90
- ^ אנטישמיות בקייב: "דם חיות על חנוכייה", באתר ynet, 18 בדצמבר 2017
- ^ ישראל גינתה מצעד אנטישמי בלב קייב: "קוראים לממשל לגנות תופעות בזויות אלה", באתר www.maariv.co.il
- ^ משרד החוץ מגיב לתקריות האנטישמיות באוקראינה: "מאדירים רוצחים", באתר www.maariv.co.il
- ^ אנטישמיות באוקראינה - תגית, באתר כיכר השבת
- ^ אנטישמיות בקייב, נבדק ב-2021-07-04
- ^ "Third attack on Jew in Kiev". CFCA.
- ^ "Swastika painted on memorial menorah in Babi Yar". CFCA. נבדק ב-29 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Swastikas painted on Babi Yar memorial". CFCA. נבדק ב-11 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Unknown offenders detonated store". CFCA. נבדק ב-25 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "swastikas on holocaust memorial". CFCA. נבדק ב-25 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה)