יהודה אמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרופסור יהודה אמיר

יהודה אמיר (קופה) (1926 - 5 באפריל 1996) היה פסיכולוג ישראלי, חתן פרס ישראל לחקר הפסיכולוגיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיר נולד בווינה שבאוסטריה. בשנת 1938 אחרי האנשלוס עלה עם משפחתו לארץ ישראל. למד בבית ספר מקצועי ובשנת 1944 התגייס לפלמ"ח. שירת בגדוד השלישי פלוגה ג' והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. בתפקידו האחרון היה מפקד פלוגה. בתום המלחמה החל לימודי חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1952 סיים אמיר את לימודי התואר הראשון והמשיך בלימודיו בארצות הברית, כמוסמך בפסיכולוגיה קלינית בישיבה יוניברסיטי (1955/56) ובעל דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת ניו יורק (1958/59). משנת 1956 עבד אמיר כעוזר מחקר באוניברסיטה ובתום הסמכתו שב לישראל.

בשנים 19601965 פיקד אמיר על היחידה לפסיכולוגיה צבאית בצה"ל. במקביל הוא הצטרף ב-1960 לסגל המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן ובאוגוסט 1964 מונה למרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה[1]. בשנת 1967 הוא פרסם תוצאות מחקר שהראה עדיפות בהשכלה ובהתנדבות ליחידות מובחרות אצל בני קיבוצים[2]. מחקרו לא קבע את הגורמים לעדיפות זו[3]. עבודתו האקדמית הוקדשה בעיקרה לקידום יחסים בין-אישיים ובמהלך שנות עבודתו נוסדו על ידו באוניברסיטה שני מכוני מחקר, האחד לקידום שילוב חברתי בבתי ספר והשני לחקר דעות קדומות (מכון וינסטון). במכון וינסטון הושם דגש על חקר קליטת מהגרים ודו קיום בין בני דתות ותרבויות שונות, ובעקבות הקמת המכון מונה אמיר לראש הקתדרה על שם תומאס בראדלי לחקר שילוב חברתי בישראל.

אמיר שימש נציג האגודה הפסיכולוגית הישראלית באיגוד הבינלאומי של מדעי הפסיכולוגיה (IUPS) והיה חבר הנהלה בהתאחדות הבינלאומית לפסיכולוגיה אנליטית (IAAP). הוא נבחר לעמוד בראש ארבעה כנסים בינלאומיים מטעם ארגוני מחקר שונים ובישראל היה חבר בוועדות ציבוריות רבות, בהן כיו"ר הוועדה הציבורית לרפורמה בחינוך (19781979). כמו כן הוא ישב במערכות כתבי עת מדעיים דוגמת מגמות, "Journal of Croos-Cultural Psychology" ו- "International Journal of Intercultural Relations".

מחקריו פורסמו לאורך השנים ביותר מ-100 מאמרים וספרים והביאו לשינוי תפיסתי בחינוך. במאמר משנת 1969 הציג אמיר את השפעת הרקע התרבותי על מפגשים בין יחידים ומידת הקונפליקט המצויה במפגשים אלו כתוצאה מרקע זה. בעקבות מאמר זה פותחו ברחבי העולם תוכניות לימוד לקידום דו-קיום וסובלנות. במחקר אחר שערך ב-1987 הודגם על ידו שמרבית התובנות בתחום הפסיכולוגיה החברתית פותחו על ידי חוקרים אמריקנים, כך שנוצר ידע בינלאומי שמושפע באופן כמעט בלעדי מהתרבות והאקדמיה האמריקניות. במסגרת מחקרו פותחו תוכניות לימוד חדשות בפסיכולוגיה חברתית שהותאמו לרקע החברתי בישראל.

בשנת 1995 הוענק לאמיר פרס ישראל לחקר הפסיכולוגיה.

היה מתומכי השימוש במבחנים פסיכומטריים למיון תלמידים במערכת החינוך, בניגוד לעמדת משרד החינוך שביטל את השימוש במבחנים באמצע שנות השמונים של המאה ה-20[4].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבר-אילן ילמדו השנה רוסית, מעריב, 24 באוגוסט 1964
  2. ^ יהודה אמיר, בני קיבוצים בצה"ל. מתוך "מגמות", כרך ט"ו, 1967-1968
  3. ^ שרגא הר-גיל, מדוע עדיפים בני קיבוץ?, מעריב, 20 בנובמבר 1967
  4. ^ נורית דברת, "פרופ' עוזר שילד בכינוס מחנכים: למנוע מהתלמיד את הנזק והעוול שגורם לו המבחן הפסיכומטרי", מעריב, 26 בנובמבר 1986, בתוך הוראה יחידנית, יחידה 1, האוניברסיטה הפתוחה, עמוד 52