לדלג לתוכן

יהודה בן נתן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה בן נתן
לידה 1050 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1140 (בגיל 90 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו רש"י עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג מרים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי יהודה בן נתן (נודע בראשי תיבות: הריב"ן) היה תלמיד חכם, פרשן ופוסק צרפתי. היה מגדולי תלמידיו של רש"י, ונישא לבתו השנייה, מרים. בניו היו רבי יום טוב מפלייזא ורבינו אליעזר. נכדתו (בת בתו) דולצא הייתה נשואה לרבי אלעזר מגרמייזא[1].

הריב"ן הוסיף תכנים לפירושי רש"י המוכרים לנו כיום, והגיה אותם[2]. הוא גם כתב פירושים משל עצמו לרוב מסכתות הש"ס, אך רק חלק קטן מהם הגיע לידינו, ומרוב המסכתות נותרו רק ציטוטים מעטים בקובצי התוספות ובספרות הראשונים.[3] פירושיו ששרדו:

  • חלק מפירושו נדפס בסוף מסכת מכות כהשלמה לפירוש רש"י החסר לדפים אלה. בתחילת הפירוש, בדף י"ט, ב', מופיע המשפט: ”רבנו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה, לא פירש יותר, ומכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה ב"ר נתן.”[4]
  • בשנת תשל"ז הוציא לאור א' קופפר חלקים מפירושו למסכת יבמות, ובשנת תשמ"ו מ"י בלוי הוציא חלקים נוספים.
  • הפירוש הנדפס ברש"י לפרק חלק, הוא ככל הנראה פירושו של ריב"ן, כפי שהוכיחו י"נ אפשטיין וא"א אורבך.[5]
  • הפירוש שמובא הרבה בשיטה מקובצת למסכת כתובות בשם "רש"י מהדורה קמא" הוא למעשה פירוש ריב"ן. י"נ אפשטיין ליקט קטעים אלה והדפיסם בתוספת קטעים מכ"י בשנת תרצ"ג.
  • מדפיסי ש"ס וילנא ייחסו אליו את הפירוש המיוחס לרש"י על מסכת נזיר, והביאו תיקוני גרסה לפרוש זה תחת הכותרת "נוסחת ריב"ן". אמנם י"נ אפשטיין טען שזיהוי זה מוטעה, והפירוש הוא למעשה קונטרס מגנצא. הוא שיער שהפירוש נערך על ידי חתן אחר של רש"י, ר' מאיר מרמרו[6], אך א"א אורבך (שהסכים שהפירוש איננו מריב"ן) חלק על זיהוי זה[7].
  • יש שזיהו את פירוש רש"י על הרי"ף במסכת ראש השנה כמלוקט מתוך פירוש ריב"ן[8]

פירושיו מסתמכים בדרך כלל על פירוש רש"י, אף על פי שלא פעם חלק עליו. ברוב המקומות שהוא הולך בעקבות רש"י הוא משתמש בלשונו של רש"י ומוסיף עליו. מלבד פירוש רש"י הוא השתמש בקונטרס מגנצא ובפירושים אחרים מבתי המדרש באשכנז, לצד פירושים מחבריו תלמידי רש"י ופירוש רבנו חננאל. בפירושיו אפשר למצוא את ההתחלה של דרך הלימוד שתתפתח בהמשך לשיטת התוספות[9].

בקובצי תוספות על התורה נזכר שחיבר גם "פירושים של חומש"[10].

בשנת תש"ג נדפס "ספר ריב"ן" על הלכות טריפות, אמנם החיבור הוא אינו לריב"ן חתנו של רש"י אלא לחכם מאוחר יותר.

 
 
 
 
 
רבי יצחק
הצרפתי
רבי יצחק
הצרפתי
 
לאה מרים
לאה מרים
רבי שמעון
הזקן
רבי שמעון
הזקן
 
רבי שלמה
(רש"י)
רבי שלמה
(רש"י)
בנות רש"י
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוסף
הזקן
יוסף
הזקן
רבי מאיר
רבי מאיר
 
יוכבד
יוכבד
רחל
רחל
מרים
מרים
 
רבי יהודה
(ריב"ן)
רבי יהודה
(ריב"ן)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי שמשון
מפלייזא
רבי שמשון
מפלייזא
מרים
מרים
 
רבי יעקב
(רבנו תם)
רבי יעקב
(רבנו תם)
 
רבי שמואל
(רשב"ם)
רבי שמואל
(רשב"ם)
 
רבי יצחק
(ריב"ם)
רבי יצחק
(ריב"ם)
רבי שמחה
מוויטרי
רבי שמחה
מוויטרי
רבי יום טוב
מפלייזא
רבי יום טוב
מפלייזא
 
 
 
 
 
רבי אברהם
החסיד משאנץ
רבי אברהם
החסיד משאנץ
רבי שלמה
רבי שלמה
מרים
מרים
 
 
 
רבי שמואל
החסיד מוויטרי
רבי שמואל
החסיד מוויטרי
רבי יהודה
רבי יהודה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי יצחק
(ריצב"א)
רבי יצחק
(ריצב"א)
רבי שמשון
משאנץ
רבי שמשון
משאנץ
רבי יצחק
(ר"י הזקן)
רבי יצחק
(ר"י הזקן)
 
שמה לא ידוע
שמה לא ידוע
רבי יצחק
רבי יצחק
 
 
 
רבי אלחנן
מדנפייר
רבי אלחנן
מדנפייר
רבי יהודה
שירליאון
רבי יהודה
שירליאון
 

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ספר הנייר סימן מד מביא הלכה בשמה. ייתכן שאמה היא אלווינא בת ריב"ן שעליה כתב אברהם ברלינר (חיי היהודים באשכנז בימי הביניים, עמ' 8) שלימדה את ר"י מנהגים מסוימים שקבלה מאמה, מרים בת רש"י.
  2. לדוגמאות ראה במאמרו של י"נ אפשטיין (ראה 'לקריאה נוספת') הערה 26.
  3. רשימת אזכורים אצל אורבך, בעלי התוספות, עמ' 38-39.
  4. אמנם פירוש ריב"ן אינו עד סוף המסכת, אלא עד אמצע דף כ"ד ע"א. יצוין שפירוש זה אינו השלמה לפירוש רש"י אלא חלק מפירוש שנכתב על כל המסכת.
  5. אפשטיין, בעלי התוספות, עמ' 39 ובהערה 20.
  6. בחלק השני של מאמרו.
  7. בעלי התוספות עמ' 43-45.
  8. א' ליכטנשטיין, חידושי הריטב"א על מסכת ר"ה, מהד' מוה"ק, מבוא עמ' 10. הוא טען כך בגלל הקבלה בין מובאה בדברי הר"ן (ו' ע"ב) בשם ריב"ן לבין פירוש שנמצא ברש"י על הרי"ף (א' ע"ב). פירוש הריב"ן למסכת ר"ה נזכר בראשונים נוספים.
  9. א"א אורבך, בעלי התוספות עמ' 38.
  10. אורבך, בעלי התוספות, עמ' 40