יהודה בריאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי יהודה בריאל (ת"גתפ"ב; 16431722) היה מרבני העיר מנטובה ומגדולי חכמי איטליה בדורו, לחם בשבתאות ועמד לימין החכם צבי במלחמתו בנחמיה חיון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד במנטובה בשנת ת"ג (1643) בערך, לרב אליעזר בריאל אשכנזי. מספר שנים לפני הולדתו קיבל אביו רשות מהשלטונות להתיישב במנטובה, לאחר שנים רבות שהתיישבות יהודים הייתה אסורה בעיר.

בגיל צעיר התפרסם בגדולתו בתורה, ובגיל 25 כתב תשובות הלכתיות לשאלות שנשאלו חכמי דורו.

במנטובה נמנה עם חברי בית הדין של רבי משה זכות (הרמ"ז), ולאחר פטירתו (בשנת תנ"ח) מונה לאב בית הדין במקומו, תפקיד אותו נשא במשך קרוב לשלושים שנה, עד לפטירתו. בנוסף עמד בראש ישיבה גדולה בעיר והעמיד תלמידים רבים שהיו לימים מורי הוראה, ומהם גדולי רבני איטליה בדור שאחריו. השיב תשובות רבות לשאלות שהופנו אליו מאיטליה ומחוצה לה, וכונה בפי חכמי דורו "אביר הרועים" (אביר - בריאל). חלק מתשובותיו נדפסו בספר "פחד יצחק" של תלמידו רבי יצחק למפרונטי.

מלבד גדולתו בתורה הייתה לרבי יהודה בריאל השכלה רחבה גם בפילוסופיה ובחכמות רבות, היה בקי בשפה הלטינית והיה מגדולי המדקדקים בדורו.

בתקופתו פרץ גל של אנטישמיות חריפה בין אנשי הרוח באיטליה, והדבר גרר פולמוסים מחודשים בין היהדות לנצרות. כתבים אנטי-יהודיים רבים נדפסו על ידי אנשי כמורה ואף סופרים חילונים שהתקיפו את היהדות הן כדת והן כלאום. רבי יהודה בריאל פעל כמעט כל ימיו כדי להדוף מתקפות אלו ולחזק את אמונת היהדות. לשם כך חיבר ספר ויכוח בין היהדות לנצרות בעברית ובאיטלקית שנועד לשמש חומר הגנה לצד היהודי בוויכוחים. בחיבור נכללו טענות והשגות נגד הנצרות והברית החדשה, ונגד ספרי הבשורות בפרט. השפעתו הייתה רבה הן מצד ידענותו הגדולה בתורה וביהדות, והן מצד בקיאותו בשפה הלטינית ובספרותה (בין השאר תרגם מלטינית לעברית את איגרות הפילוסוף הרומאי סנקה). כן כתב מספר שירים ופיוטים שנדפסו על גיליונות בודדים, ופירוש על הספרים דניאל ותרי עשר.

נפטר בו' אלול תפ"ב (1722) ונקבר בעירו מנטובה. תלמידו רבי דוד פינצי כיהן במקומו כראש הישיבה במנטובה, יחד עם רבי אביעד שר שלום באזילה.

אחר פטירתו חיבר עליו תלמידו רבי שמשון הכהן מודון ספר קינה בשם "ציר הצירים". כן חיבר עליו רבי עמנואל חי ריקי שיר קינה.[1]

פולמוס אמסטרדם ומלחמתו בשבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1713 הדפיס נחמיה חיון את ספריו "דברי נחמיה" ו"עוז לאלוהים", ולאחר הדפסתם נסע לאמסטרדם. לקראת בואו פרצה מחלוקת בעיר אודות כתביו, ועל ספרו "מהימנותא דכלא" בפרט. הפולמוס העיקרי התנהל בין רב הקהילה האשכנזית באמסטרדם, החכם צבי, שהכיר מכבר את חיון וחיווה את דעתו השלילית עליו, בין היתר על ידי הוצאת פסק דין ("לעיני כל ישראל") לפיו חיון הוא כופר ויש לבער ולשרוף את ספריו, לבין רב הקהילה הפורטוגזית בעיר, רבי שלמה אאיליון, ופרנסי הקהילה, שתמכו בחיון ורדפו את המתנגדים לו. שני הצדדים, החכם צבי מצד אחד והרבנים הספרדים מאמסטרדם מהצד השני, פנו אל רבי יהודה בריאל בבקשם לשכנעו בצדקת עמדתם. רבי יהודה בריאל הגיב במכתב בו הוא פוסק נחרצות שהדין עם החכם צבי, וכי הוא מצטרף לחרם שהטיל על נחמיה חיון.[2]

בתגובה שלחו פרנסי הקהילה הספרדית מכתב לרבי יהודה בריאל והתרעמו על כך שמיהר לחוות את דעתו מבלי עיון בספרו של חיון ומבלי לשמוע את נימוקי בית הדין הספרדי. כן התלוננו בפניו שפעמים רבות ביקשו מהחכם צבי לבוא ולדון עמו על כך, אך הוא סירב "בלי לוותר על מה שהוא"[3] (החכם צבי סירב בטענה שבית הדין מוטה, שכן הוא חשד אף בראש בית הדין עצמו, רבי שלמה אאיליון, בשבתאות. בנוסף טען כי אין הרב האשכנזי כפוף לקהילה הפורטוגזית).

רבי יהודה התנצל על כך אך עמד בדעתו. במכתב (שני) שהוציא בנושא הוא מתייחס במפורש לפולמוס באמסטרדם, והוא מוסיף לגבות את החכם צבי ודוחה את דעתו של רבי שלמה אאיליון ובית דינו:

אחרי ראותי כי קמו עדת הספרדים ומלכם בראשם מעלת הר"ש אאיליון נר"ו ללמד זכות וסנגוריה על האיש חייא חיון ועל ספרו... ראיתי חובה לעצמי אחרי מסירת מודעא רבא לומר כי אהבתי מעלת הר"ש אאילון הנ"ל וסיעתו... אך האמת אהובה יותר... ולפיכך אמרתי ימחה הספר והמחברו מישראל להיותי מסכים כיהודה ועוד לקרא לכל אשר יצא מפי הגאון צבי הנ"ל... כי כולם אמת וצדק.

מלחמה לה', דף מג, ב

במכתב נוסף משנת תע"ד (1714) פרסם רבי יהודה בריאל שמונה קושיות וסתירות על ספרו של חיון ושלח אותם לפרנסי הקהילה הספרדית. פרנסי הקהילה ובראשם רבי שלמה אאיליון השיבו עליהן בפורטוגזית ושלחו לו את תגובתם. במכתב הם מנסים להראות שכל המתנגדים לחיון אינם בקיאים בספרו וסומכים על דבריו של החכם צבי. כן הם מודיעים לו כי הוא איננו אובייקטיבי בעיניהם בשל התקשרותו הראשונית והמהירה אל החכם צבי ("כבודו אינו במצב שיכול לדון בעניין ללא משוא פנים ובלי להיות נוגע בדבר"), ודרשו ממנו להפסיק להתערב בענייניה הפנימיים של הקהילה.[3]

חלק ממכתביו אלו נאספו בחיבורו של רבי משה חגיז "מלחמה לה'", הכולל מכתבים וחרמות על נחמיה חיון, ולמכתביו נודעה השפעה רבה בפולמוס זה. מתוך חיבור זה רבי יהודה בריאל הוא היחיד שמזכיר את ר' שלמה אאיליון ובית דינו, אף שהוא מתייחס אליהם בזהירות ובכבוד רב.[4]

בתגובה למלחמתו בנחמיה חיון, השמיץ הלה את רבי יהודה בריאל, ובספרו "הצד צבי" האשים אותו, בין היתר, בכך שאינו נושא אישה ולא מגדל זקן.

בעקבות מלחמתו בשבתאות היה יחסו לקבלה שלילי מעט והוא התנגד להדפסת ספרי קבלה, בעיקר בשל החשש שיפלו לידי אנשים שאינם ראוים לכך.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כללי הדקדוק – נדפס לראשונה במנטובה 1730
  • סדר הניקור – דיני ניקור בקצרה
  • השגות על מעשי השליחים - לא נדפס
  • פירושים על ספר דניאל (נכתב בערך ב-1708) ותרי עשר – לא נדפס

תשובות רבות שכתב נדפסו בספרי חכמי איטליה של אותו דור ואחריו, ביניהם בספר פחד יצחק של תלמידו רבי יצחק למפרונטי, שו"ת דבר שמואל לרבי שמואל אבוהב, שו"ת זרע אמת לרבי ישמעאל הכהן, ועוד.

מתלמידיו המובהקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון ברנשטיין, משירי ישראל באיטליה, (ירושלים תרצ"ט), שיר קיט, באתר HebrewBooks
  2. ^ רבי משה חגיז, מלחמה לה', אמסטרדם תע"ד, דף מב עמוד ב, והלאה
  3. ^ 3.0 3.1 יצחק שמואל עמנואל, פולמוס נחמיה חיון באמסטרדם, בתוך ספונות, ספר תשיעי (עמ' ריא והלאה).
  4. ^ יעל נדב, רבי שלמה אאיליון וקונטריסו בקבלה שבתאית, בתוך: ספונות, ספר שלישי, (עמ' שט).