יהודה ותמר (דה חלדר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
ארנט דה חלדר  |
| תאריך יצירה |
שנות ה־80 של המאה ה־17? |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
103.1 ס"מ |
| גובה |
111 ס"מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
AG-100 (Leiden Collection) |
  | |
יהודה ותמר הוא ציור שמן של הצייר ההולנדי ארנט דה חלדר, אחד מתלמידיו הבולטים של רמברנדט ואן ריין. הציור נוצר בשנות ה-80 של המאה ה-17 ומתאר את הסיפור המקראי של יהודה ותמר מתוך גישה ייחודית המדגישה את המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות. יצירה זו נחשבת לאחת החשובות ברפרטואר של דה חלדר בשל הטיפול הרגשי, הצבעוניות העשירה, והשימוש הדרמטי באור וצל המאפיינים את סגנונו. כיום, הציור מוצג באוסף ליידן והוא אחד מהגרסאות הבולטות ביותר של האמן לנושא זה. תיאורו של ארנט דה חלדר את יהודה ותמר משלב עומק פסיכולוגי, נאמנות היסטורית וחדשנות אמנותית. באמצעות התמקדות ברגשות הדמויות ובמורכבות סיפורם, יצר דה חלדר יצירה בעלת השפעה עמוקה. סגנונו הייחודי, שהושפע מרמברנדט אך התפתח לכדי טכניקות אישיות ומיוחדות, ממקם אותו כאחד הציירים הבולטים של סיפורי התנ"ך בתקופת תור הזהב ההולנדי.[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארנט דה חלדר, אחד מתלמידיו המובילים של רמברנדט ואן ריין, התעניין במיוחד בהיבטים האנושיים של סיפורי התנ"ך. ציוריו ההיסטוריים מתמקדים לרוב באינטראקציה הפסיכולוגית בין הדמויות יותר מאשר במחוות דרמטיות. אחד הציורים הבולטים ביותר בהקשר זה הוא תיאורו של הסיפור המקראי על יהודה ותמר.[1]
הסיפור של יהודה ותמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור המקראי של יהודה ותמר מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח. יהודה, בנו הרביעי של יעקב ולאה, חיתן את בנו הבכור ער עם תמר. עם זאת, ער נמצא רע בעיני ה' ונענש במוות. לפי חוק הייבום, תמר ניתנה לבנו השני של יהודה, אונן, שגם הוא מת לאחר שסירב למלא את חובתו ולהקים זרע לאחיו. כאשר יהודה מנע מבנו הצעיר שלה להתחתן עם תמר, היא התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה, שלא זיהה אותה. יהודה הבטיח לשלוח גדי מן הצאן כתשלום והשאיר בידי תמר ערבונות – חותמו, פתיליו ומטהו. מאוחר יותר, כאשר נודע כי היא הרה, הוא האשים אותה בזנות וגזר עליה עונש מוות, אך תמר חשפה את הערבונות, ויהודה הודה בטעותו. מהאיחוד שלהם נולדו התאומים פרץ וזרח, כאשר פרץ הפך לאחד מאבות דוד המלך ולבסוף גם של ישו לפי הברית החדשה.
הפרשנות האמנותית של דה חלדר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציורו של ארנט דה חלדר מתאר את המפגש בין יהודה לתמר באופן שונה מציורים מסורתיים אחרים. במקום להתמקד במחוות דרמטיות, דה חלדר שם דגש על המתח הפסיכולוגי שבין הדמויות. בציור, הצופה כמעט מרגיש את האינטימיות שבין השניים, מה שמחדד את עוצמת הסיטואציה. אחד ההיבטים הייחודיים ביצירתו של דה חלדר הוא ההתמקדות בחולשות האנושיות של הדמויות המקראיות. הציור מבליט לא רק את התחכום של תמר אלא גם את הפגיעות של יהודה. הבעת הפנים ושפת הגוף של הדמויות חושפות ניתוח מורכב של הסיפור המקראי.[1]
השוואה לייצוגים אמנותיים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיאורי הסיפור של יהודה ותמר באמנות נדירים יחסית באמנות ימי הביניים. אפילו סדרות הדפסים מאוחרות יותר, מתקופת הרנסאנס והמאות שלאחר מכן, שהתמקדו בגברים שהיו קורבנות לתחבולות נשים—קטגוריה שיהודה יכול להיכלל בה—אינן כוללות בדרך כלל את הזוג הזה. חשיבות מיוחדת להתפתחות הנושא באמנות המאוחרת יש לשתי סדרות הדפסים של מארטן ואן חמסקרק (1498–1574). כל אחת מארבע התחריטים/תחריטי הנחושת המרכיבים את הסט מציגה סצנה שונה, כאשר מסירת הערבונות לצד הדרך מהווה מבוא לסיפור. ואן חמסקרק תיאר סצנה זו כבר בשנת 1532 בציור גדול ממדים שהיה תלוי בטירת גרונוולד בברלין עד 1945, ואז נעלם. ציורו של ואן חמסקרק כולל מוטיבים מסוימים החוזרים על עצמם בעבודתו של דה חלדר, כגון הקרבה של הדמויות לצופה, ידה המפתה של תמר על סנטרו של יהודה, ורגליהם המונחות זו לצד זו—מוטיב המדגיש את אופייה המיני של הסצנה. באמנות של הרפובליקה ההולנדית במאה ה-17, רוב התיאורים של יהודה ותמר מציגים את המפגש שלהם לצד הדרך ואת מסירת הערבונות (בראשית ל"ח: 14–18). עם זאת, לרוב מדובר בציורים עם דמויות קטנות על רקע נוף עשיר. למרבה ההפתעה, אין תיאור של הנושא המיוחס באופן ודאי לרמברנדט, עם זאת, פרדיננד בול, תלמידו של רמברנדט, צייר גרסה בשנת 1644 בה הדמויות מופיעות באורך שלושה רבעים. בגרסתו של דה חלדר, במיוחד בציור שנמצא באוסף ליידן, קיימת תחושה של ריסון לצד מתח פנימי חזק. אף שתמר עוטה רעלה, כפי שמתואר בתנ"ך (בראשית ל"ח:15), דה חלדר מצייר אותה כשהרעלה מורמת מעט, ומאפשר לצופה לראות את הבעת פניה. בחירה אמנותית זו שונה מגרסאות אחרות של דה חלדר לנושא, שבהן תמר נותרת מכוסה לחלוטין.[1]
סמליות ופרשנויות תאולוגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסיפור יהודה ותמר יש משמעות מיוחדת בנצרות, שכן מערכת היחסים בין השניים הביאה להולדת פרץ, אשר לפי הבשורה על-פי מתי (1:3) ולוקאס (3:33) היה מאבותיו של דוד ומכאן גם מאבותיו של ישו. תמר מופיעה אפוא בעץ היוחסין כמייסדת השושלת המלכותית שממנה יצאו דוד ושלמה—וכן ישו. חשיבותה של תמר בגנאלוגיה של ישו מסבירה את מקומה המרכזי בספרות הפטריסטית ובפרשנות המקרא המאוחרת. לדוגמה, תמר מזוהה עם אקלסיה (ekklesia), שילדה תאומים ליהודה, בנו של יעקב. בקריאות אחרות, מסירת המטה והחותם ליהודה מפורשת כרמז לישו, שמסר לכנסייה את אוצרותיו: חותם האמונה והאמונה בצלב.[1]
היבטים טכניים ושימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור בוצע על בד ארוג בינוני, כאשר בצדו האחורי נראים סימני יסוד בצבע עופרת אדומה. הצבע נמרח בשכבות שקופות ודקות ליצירת עומק ברקע, בעוד הדמויות צוירו בשכבות צבע עבות ואטומות יותר. האזורים המודגשים, כגון השרוול של תמר ושולי הגלימה של יהודה, נחרטו בצבע רטוב באמצעות קצה המברשת, בדומה לטכניקות שהיו בשימוש אצל רמברנדט. דימות באינפרה-אדום חשף שינויים קלים בהרכב הציור, בעיקר בתנוחת ידו השמאלית של יהודה ובאצבעות של תמר. הציור עבר שימור ושחזור בשנת 2007, במהלכם הוסרה חתימה מזויפת שנשאה את השם "רמברנדט f." מצב הציור נותר טוב לאחר השימור.[1]