יהודה לייב מטמון-כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה, ומאחוריהם המורה לאמנות אברהם אלדמע
קבריהם של ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה מטמון, בבית הקברות טרומפלדור. המצבה המשותפת מעוצבת בצורת הבניין ההיסטורי של גימנסיה הרצליה, שנהרס בשנות ה-60.
שלט בכניסה ל"גן יהודה"

יהודה לייב מַטְמוֹן-כהן (שמו המקורי: מֶטְמַן; בלועזית: Metmann; י"ד בסיוון ה'תרכ"ט, 1869, אוסטיה, פודוליהי"ז באדר ה'תרצ"ט, 7 במרץ 1939, תל אביב) היה מחנך ואיש ציבור עברי, מייסד גימנסיה הרצליה וממייסדי תל אביב ורמת גן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה לייב מֶטמַן נולד בשנת 1869 בכפר אוסטיה שבקרבת העיר הקטנה בּרְשַד (Бершадь) בפודוליה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום באוקראינה), לאברהם מאיר ולמרים מינדה. זכה לחינוך תורני, ולמד באופן פרטי שפות ומדעים. בשנת 1890 עבר לעיר ביאליסטוק, בה עבד כמורה, התקרב לרב שמואל מוהליבר והצטרף לאגודת "בני משה". בשנת 1891 ייסד בעיר קלרש שבבסרביה בית-ספר עברי שבו הורה את השפה העברית וחינך לחיבת ציון. באותה תקופה הכיר את פניה (פַאנִי) לבית ברומר,[1] והשניים נישאו. בשנת 1897 עברו בני הזוג דרומה לעיר אודסה, שם למד מדעי הטבע, ייסד אגודת סטודנטים עבריים בשם "עבריה" וניהל בית-ספר עברי. היה פעיל ב"חיבת ציון" ובתנועה הציונית המדינית.

בהמשך למדו בני הזוג באוניברסיטת ברן שבשווייץ, ובהּ נתוודע לבן ציון מוסינזון ולחיים בוגרשוב. בשנת 1904 קיבל תואר דוקטור למדעי היהדות ולשפות המזרח. מחקרו, "השפה העברית: ההיסטוריה שלה והתפתחותה הלקסיקלית מאז חתימת הקאנון ומבנהּ הדקדוקי כיום" (בגרמנית), ראה אור בהוצאת א"מ לונץ. בסתיו של אותה שנה עלו בני הזוג מטמון-כהן לארץ ישראל, וד"ר מטמון שימש כמנהל בית ספר העממי חביב בראשון לציון, בה הנהיג לימודי עברית והטיף לציונות[2].

רעיון "גימנסיה עברית" הועלה על ידי מנחם אוסישקין, חיים בוגר (בוגרשוב), מנחם שינקין וד"ר בן ציון מוסינזון. בקיץ 1905 התפטר מטמון ממשרתו בראשון לציון, והקים עם אשתו פניה ביפו בית ספר פרטי בשני חדרים בדירתם; למוסד הלימוד שהקימו קראו "הגימנסיה העברית", והיה זה בית הספר העל-יסודי הראשון בעולם שבו שפת הלימוד הייתה עברית. במאי 1908 יצא לחוץ לארץ למספר חודשים להשתלם בהוראת תולדות הטבע[3].

בני הזוג מטמון כהן היו בין 66 המשפחות שייסדו את אחוזת בית, שהפכה מאוחר יותר לתל אביב, וכך עם הקמת העיר בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ונקראה על שם בנימין זאב הרצל, וכך זכתה לשם שבו היא מוכרת כיום – הגימנסיה העברית הרצליה. בשנת הלימודים 1912 ניהל במשך שנה את הגימנסיה העברית רחביה בירושלים.

בשנת תרס"ט ייסד ביפו את אגודת הטבע בארץ ישראל (Akademischer Verein zur Förderung der Naturkunde in Palästina), שערכה סדרת הרצאות פומביות בנושאים שונים של ידיעת הטבע במטרה לקדם את חקירת הטבע ולימודי הטבע בארץ.

מראשית פעילותו כמורה חתר מטמון-כהן להנחלתה של השפה העברית, ובין השאר החליף את שפת ההוראה לעברית, דרש שרחובותיה של אחוזת בית יקראו רק בשמות עבריים והיה פעיל בגדוד מגיני השפה העברית. השתתף בגיבושו של ההמנון הלאומי, "התקווה", שאותו חיבר נפתלי הרץ אימבר, ורוב מילות הבית השני מיוחסות למטמון-כהן.

בשנת 1914 התארגנה בתל אביב קבוצה בהנהגתו של ד"ר מטמון-כהן, שתהליך העיור והצפיפות ביישובם צרמו להּ, והחליטה לבנות עיר גנים חדשה. מטמון-כהן חפץ להקים בעיר הגנים החדשה גן בוטני גדול בשביל התלמידים והמורים". ההוגים החליטו להקצות לכל חבר חמישה דונם קרקע, אשר רק במחצית הדונם מתוכם תותר הבניה והשאר ישמשו לזריעה ולנטיעות. נבחר ועד – ד"ר מטמון, רפאל סברדלוב[4] וד"ר זליג סוסקין – ונקבעו כללים שלפיהם לא תותר תעשייה מזיקה ביישוב החדש, שפתו של היישוב תהיה עברית, העבודה תהיה עברית ועצמונית והתושבים מתחייבים להעביר אדמתם לקק"ל בעת הלאמת אדמות הארץ. קבוצה זו הגשימה את חזונה בהקמתה של רמת גן, ובשנת 1923 התיישב ד"ר מטמון בעיר החדשה.

פעל רבות לעידוד השימוש בשפה העברית בין השאר באמצעות כתיבת ספרי-לימוד בעברית בתחומי המדעים, הוצאת עיתון "העברי", ומחקרים לשוניים.

נפטר בתל אביב בי"ז באדר תרצ"ט בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור.

היה אב ללאה ליבוביץ, אברהם מטמון, עבריתה גלצקי וטבענה ישראלי.
בנו ד"ר אברהם מטמון (1900–1974)[5] היה רופא מין בארץ.[6] נישא לתהילה מטמון לבית אנדלהיים ((1902-1974)[7] עורכת דין, פעילה למען זכויות נשים ועסקנית ציבור.[8]
בתו עבריתה גלצקי (1906–2002) הייתה אף היא מחנכת.

בשנות מלחמת העולם השנייה ניטע על-שמו "גן יהודה", על כיפתו הנמוכה של הר שאול ברמת גן. כן נקרא רחוב על שמו סמוך למבנה הנוכחי של גימנסיה הרצליה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החיים והטבע: יסודי אגֻדת הטבע בא"י, יפו: אגֻדת הטבע, תרס"ט.
  • לעניין גמנסיה עברית בירושלים,‫ יפו: דפוס אתין, תרע"א.
  • האדם: ספר למוד ליסודי תורת האדם ושמירת הבריאות לבתי ספר תיכוניים עם ציורים בגוף הספר ואטלס מגון (של גוף האדם על פי הפרופ’ קלינץ) בסופו, יפו: הגמנסיה העברית, תרע"ו.
  • ראשית יסודי הבוטניקה, יפו: דפוס שושני, תרע"ו.
  • Leo Metmann, Die Hebräische Sprache: Ihre Geschichte und lexikalische Entwicklung seit Abschluss des Kanons und ihr grammatischer Bau in der Gegenwart, Jerusalem: A. M. Luncz, 1904.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]