בג"ץ יהודה מאיר
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 27 בדצמבר 1989 |
| החלטה | |
| בתחילת האינתיפאדה הראשונה נתן אל"ם יהודה מאיר הוראה לשבור ידיים ורגליים לעצורים פלסטינים כפותים. יהודה מאיר הועמד רק לדין משמעתי. | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | משה בייסקי, דב לוין, יעקב קדמי |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | פה אחד – הוראה לפרקליט הצבאי הראשי להעמיד את אל"ם יהודה מאיר לדין פלילי. החלטת הפצ"ר איננה סבירה באופן קיצוני ולכן בג"ץ מתערב בהחלטתו הפצ"ר. |
  | |
בג"ץ 425/89 צופאן נגד הפרקליט הצבאי הראשי, המוכר בכינוי בג"ץ יהודה מאיר, הוא הראשון שבו בג"ץ התערב בהחלטה שלא להעמיד לדין. בג"ץ הורה לפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) להעמיד את אל"ם יהודה מאיר לדין פלילי ולא להסתפק בכך שהוא הורשע בדין משמעתי.
עד למשפטו של יהודה מאיר לא היה תקדים לכך שבג"ץ ייתן הוראה מפורשת ליועץ המשפטי לממשלה או לפצ"ר להעמיד חשוד לדין. עד אז, בפסקי דין רבים, הכיר בג"ץ באפשרות כזו והגדיר מבחנים שונים לנסיבות בהן התערבות כזו אפשרית, אבל לא מימש את האפשרות.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. במערכת הביטחון קיוו כי על ידי ענישה תקיפה ניתן יהיה להרתיע את "המתפרעים". שר הביטחון יצחק רבין ביטא גישה זו בדברו על האינתיפאדה הראשונה: "לשבור להם את הידיים והרגליים".[1]
ביום 19 בינואר 1988 התרחשה התפרעות המונית של תושבים מקומיים בכפר ביתא בסמוך לצומת תפוח. כוח צבאי נשלח למקום כדי להשליט סדר. בהמשך היום נעצרו מספר מתושבי הכפר על פי רשימות שהשב"כ הכין מראש. העצורים נכפתו והובלו באוטובוס לפרדס המרוחק מהכפר. על פי פקודה שנתן אל"ם יהודה מאיר, העצורים הורדו מהאוטובוס בקבוצות קטנות. החיילים נצטוו על ידי מפקדיהם "לשבור ידיים ורגליים" לעצורים על מנת "ללמד אותם לקח". העצורים הוכו על ידי החיילים באמצעות אלות.
יומיים לאחר מכן התרחשה הפרת סדר נוספת בכפר חווארה. גם באירוע זה הוכו מפרי סדר על פי פקודתו של אל"ם יהודה מאיר.[2]
רק מעל לשנה לאחר האירועים הובאו האירועים לידיעת הציבור במאמר שכתב ח"כ יוסי שריד בהארץ.[3] המאמר כלל תיאור מפורט של השתלשלות שני האירועים.
לאחר חשיפת הפרשה, ותלונה שהוגשה על ידי הצלב האדום, הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אמנון סטרשנוב, קבע מפורשות שיהודה מאיר נתן פקודה בלתי חוקית בעליל הראויה לכל גנאי. הפצ"ר נטה תחילה להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי. אבל, בסופו של דבר הסתפק בהעמדתו לדין משמעתי על עבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות לפי חוק השיפוט הצבאי.[4]
במקביל לכך שבג"ץ הגדיל את קשת הנושאים בהם הוא בוחן החלטות של גופים מנהליים, חלה גם הרחבה בהגדרת העילות שבגינן, לפחות באופן עקרוני, בג"ץ עשוי להתערב בהחלטות של היועמ"ש. ההרחבה מתבטאת גם בבחירת המלים המתארות עילות אלו: חוסר תום לב,[5] ניגוד גמור לטובת הכלל,[6] פסול בשיקולי היועץ המשפטי.[7]
עילת הסבירות הוכרה רק בשנת 1988.[8]
הדיון בבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
האגודה לזכויות האזרח יחד עם ארבעה מהמוכים, ועותרת נוספת, עתרו לבג"ץ בבקשה להורות לפצ"ר להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי בגין חבלה בכוונה מחמירה. העותרים טענו כי החלטת הפצ"ר שלא להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק כי בג"ץ יורה לפצ"ר להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי.
הפצ"ר נימק את החלטתו בשלושה נימוקים עיקריים: 1. באותה תקופה, להרגעת הרוחות, הוחלט על שימוש בכוח כלפי מתפרעים, ובנוסף, כבר עבר זמן רב מאז האירוע. 2. בעת האירוע שררה אי-בהירות בדבר אופן השימוש בכוח ודרכי הפעלתו. 3. הרמטכ"ל החליט כי בגין הפרשה יסיים יהודה מאיר את שירותו הפעיל בצה"ל וזו ענישה משמעותית מאוד.
החלטת בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
השופטים קבעו כי יהודה מאיר נתן פקודה בלתי חוקית בעליל. השופטים קבעו כי במקרים קיצוניים בסמכות בג"ץ להורות ליועמ"ש כיצד לפעול. לגבי העובדה שיהודה מאיר כבר עמד לדין משמעותי ציינו השופטים כי גם בעלי מקצוע כרופאים או עורכי דין המורשעים בבית דין משמעתי עלולים לעמוד בנוסף גם למשפט פלילי בגין אותו מעשה. באותו אופן הרשעת יהודה מאיר בדין משמעתי איננה מונעת את העמדתו לדין פלילי בגין אותם אירועים. השופטים דחו את כל נימוקי הפצ"ר.
שלושת חברי המותב, השופטים משה בייסקי, דב לוין ויעקב קדמי, הורו לפצ"ר, פה אחד, להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי. השופטים קבעו שהחלטת הפצ"ר שלא להעמיד את יהודה מאיר לדין פלילי לוקה בחוסר סבירות קיצוני.
בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודה מאיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות החלטת בג"ץ הועמד יהודה מאיר לדין פלילי בפני בית דין צבאי מיוחד. בית הדין הרשיע אותו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. יהודה מאיר הורד לדרגת טוראי אך לא נגזר עליו עונש מאסר בפועל.[2]
סיכום הלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר שנים לאחר בג"ץ יהודה מאיר ריכז השופט מישאל חשין את כל סוגי ההחלטות המאפשרים התערבות בג"ץ בהחלטות היועמ"ש והפצ"ר. אלו החלטות שנתקבלו: שלא ביושר או שלא בתום-לב; ממניעים נפסדים ולא טהורים; בסתירה ברורה לאינטרס הציבור; בחוסר סבירות קיצוני או מהותי; החלטות בלתי סבירות בעליל; החלטות שנתקבלו בעיוות מהותי; החלטות הנגועות במשגה היורד לשורשו של עניין.[9]
משבר וויסות המניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משבר מניות הבנקים התרחש בישראל ב-1983 והביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל ולירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים". המשבר נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לווסת את שערי מניותיהם תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות.
בעקבות המשבר בבורסה הגיש מבקר המדינה מסמך ביקורת ובעקבותיו הוחלט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא. שם הוועדה הרשמי היה "ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים" ולראשות הוועדה מונה השופט משה בייסקי. הוועדה נודעה בשם ועדת בייסקי.
היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, החליט כי די בהדחתם של ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם, ואין עניין לציבור בהמשך התביעה במישור הפלילי. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ.[10] בג"ץ הפך את החלטת היועץ המשפטי לממשלה וקבע: "החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים בשל העדר "עניין לציבור", בטילה. אנו מחזירים העניין ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כן אנו מורים, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, בשל העדר "עניין לציבור", בטלה".
בשנת 1990 הועמדו ראשי הבנקים וחמישה רואי חשבון לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים והם נמצאו אשמים בעבירות שונות. מרבית המורשעים ערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון שקיבל חלק מהערעורים והקל בעונשם של המורשעים.
אבנר שאקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1996, בעקבות עתירה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות, בג"ץ הורה ליועמ"ש לבחון מחדש את החלטתו שלא להעמיד לדין פלילי את חבר הכנסת אבנר חי שאקי. היועמ"ש אמנם בחן מחדש, אבל לאחר הבחינה שאקי לא הואשם.[11]
הירי בנעלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2013, בעקבות עתירת האגודה לזכויות האזרח וגורמים נוספים, הורה בג"ץ לפצ"ר להחמיר את סעיף האישום נגד סא"ל בורברג בפרשת הירי בנעלין. בג"ץ קבע כי העמדתו לדין רק באשמת התנהגות שאינה הולמת[12] איננה תואמת את חומרת האירועים שבגינם הועמד סא"ל בורברג לדין.[13] בג"ץ הבהיר כי בהתאמת הנורמה העונשית לתשתית העובדתית אין לייחס משקל מכריע לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולשיקולים אחרים העשויים להיות רלוונטיים לשלב גזירת הדין. משקלו של האינטרס הציבורי בשירוש תופעות קשות החותרות תחת אשיות החברה, מחייב לשמור על מתאם מהותי בין חומרת המעשים לבין סעיפי העבירות בכתב האישום.
חמדאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 2019 הנחה בג"ץ את היועמ"ש להעמיד שוטר לדין פלילי בגין ירי שגרם למותו של חיר חמדאן שניסה לפגוע בשוטרים.[14] העתירה הוגשה עקב החלטת היועמ"ש לסגור את תיק החקירה והחלטתו שלא להעמיד לדין את השוטר שהרג את חיר חמדאן. בית המשפט השאיר לשיקול דעת היועמ"ש לקבוע מה יהיו סעיפי האישום.
בנובמבר 2019 הוגשו בקשות לקיום דיון נוסף בבג"ץ חמדאן. הנשיאה מרים נאור הורתה לעכב את ביצוע הוראות פסק דין חמדאן עד להחלטה בבקשה לדיון נוסף.[15]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה מאיר רוט, עקדה: משפט האינתיפאדה, רעות: אפי מלצר – מחקר צבאי, עיתונאות והוצאה לאור, 2007
- אמנון סטרשנוב, צדק תחת אש: המערכה המשפטית באינתיפאדה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1994
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בג"ץ 425/89 צופאן ואחרים נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואחרים, ניתן ב-27 בדצמבר 1989. פ"ד כרך מ"ג, חלק רביעי, עמ' 718–744
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ויקיציטוט; יצחק רבין, הפרק על מדיניות.
- ^ 1 2 על פי תיאורו של ראם שאולוף באתר צה"ל, פרשת אל"ם יהודה מאיר https://www.idf.il/media/49553/1989-בגץ-צופאן-פרשת-יהודה-מאיר-ראם-שאולוף.pdf
- ^ יוסי שריד, ליל האלות השבורות, הארץ 4/5/1989.
- ^ סעיף 72: חייל שחרג מסמכותו, ובמעשהו זה גרם או עלול היה לגרום חבלה לגופו או נזק לבריאותו של אדם אחר, דינו - מאסר שלוש שנים.
- ^ בג"ץ 27/51, כהן נגד שר החקלאות, השופט אולשן, ע' 1091; בג"ץ 134/62, גרינברג נגד היועץ המשפטי לממשלה, השופט אגרנט ע' 1091; בג"ץ 4/64, וגנאר נגד היועץ המשפטי לממשלה,השופט זוסמן ע' 30.
- ^ בג"ץ 156/56, שור נגד היועץ המשפטי לממשלה, השופט אגרנט, ע' 301; בג"ץ 650/82, בארי נגד היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא יצחק כהן, ע' 220.
- ^ בג"ץ 746/80, פלוני נגד מדינת ישראל, השופט חיים כהן, ע' 456; בג"ץ 665/79, וינוגרד נגד היועץ המשפטי לממשלה, ויתקון, ע' 641.
- ^ בג"ץ 442/87, שאול נגד הפרקליט הצבאי הראשי, הנשיא שמגר ע' 753.
- ^ בג"ץ 4554/94, אישה נגד היועץ המשפטי לממשלה, השופט מישאל חשין ע' 871.
- ^ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה.
- ^ בג"ץ 635/89, גנור נגד היועץ המשפטי לממשלה ע' 19.
- ^ עבירת "התנהגות שאינה הולמת" מוגדרת בסעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי.
- ^ בג"ץ 7195/08 אשרף אבו רחמה ואחרים נ' תא"ל אביחי מנדלבליט הפרקליט הצבאי הראשי ואחרים, ניתן ב־1 ביולי 2009, השופטת אילה פרוקצ'יה.
- ^ בג"ץ 4845/17 ראפת אמארה חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב־28 באוקטובר 2019, השופטים ג'ורג' קרא ועופר גרוסקופף כנגד דעתו החולקת של השופט נעם סולברג.
- ^ דנג"ץ 7491/19 יצחק נאור נ' ראפת אמארה חמדאן ואחרים, ניתן ב־27 באפריל 2020