יהודה מאיר למברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה מאיר למברט
Lambert.jpg
לידה 1 בנובמבר 1781
פטירה 16 בינואר 1863 (בגיל 81)
כ"ה בטבת ה'תרכ"ג
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות מץ
תקופת הפעילות ? – 1863 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רבי יהודה מאיר (וילשטאט) למברטצרפתית: Lion Mayer Lambert‏; 1 בנובמבר 1781, ה'תקמ"ב16 בינואר 1863, כ"ה בטבת ה'תרכ"ג) היה ראש ישיבה במץ, מנהלו הראשון של בית המדרש לרבנים בעיר, ורבה הראשי של יהדות מץ והקונסיסטוריה משנת 1850, לאחר פטירת חמיו רבי אהרן ווירמש (אנ'), ועד מותו. היה סמן שמרני ביהדות צרפת, ומראשי הלוחמים ברפורמה הדתית בקרבה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לרבי שמעון וחנה למברט ממץ, בכפר פונטפייר (צר') שבלורן, שם כיהן אביו כרב הכפר. כמו צעירים יהודים רבים באותה תקופה, בעקבות שלטון הטרור וסגירת הישיבות באלזס-לורן, נדד לגרמניה, ולמד בישיבתם של הרב פנחס הורוביץ (ה"הפלאה") ובנו רבי צבי הירש הורוביץ בפרנקפורט.[1] לאחר מכן שימש כמורה לצרפתית בבית ספר בעיר.

ב-1816 שב לצרפת והתיישב במץ. נאמר כי שב מתוך נאמנות לארץ מולדתו.[2] הוא מונה לנהל את בית הספר היסודי היהודי במץ, ובמסגרת זו הדפיס בשנת תקע"ח (1818) את ספר הלימוד 'כתר תורה'.

ב-1822 נשא לאשה את מינט (מינקלא), בתו של רבי אהרן ווירמש, אז ראש הישיבה במץ וחבר בית הדין שלה, ולימים רבה הראשי של העיר. בשנים מאוחרות יותר לימד אף הוא בישיבה שניהל חותנו. כאשר הוסבה ישיבת מץ לבית מדרש לרבנים, בשנת ה'תק"ץ (1830), מונה הרב למברט לראש המוסד החדש, תפקיד שאותו מילא עד 1838, כאשר החליפו מאיר לאזאר.

בשנת 1836, לאחר פטירת חמיו, מונה לכהן תחתיו כרבה של מץ והקונסיסטוריה של חבל המוזל, ובתפקיד זה כיהן קרוב לשלושים שנה, עד לפטירתו. באייר ה'תרט"ז (1856), לא השתתף באספת הרבנים המחוזיים בפריז, שהתכנסה כדי לדון ברפורמות דתיות שונות בסדרי התפילה, כיוון שכבר היה זקן וחולה מכדי לנסוע. כאשר התייעץ עמו הרב שלמה זאב קליין מקולמאר, המליץ לו להשתתף באספה, כדי שיחזק את מתנגדי השינויים.[3] ברם, בהיעדרו, אכן התקבלו ברוב דעות מספר רפורמות דתיות בסדרי התפילה.[4]

נכדו שנקרא על שמו, מאיר למברט (צר') ‏ (1863–1930) היה מזרחן ופילולוג של עברית וערבית, שעסק בין השאר בכתבי רב סעדיה גאון.[5]

מאבק ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב למברט, בתפקידיו כרבה הראשי של מץ, יצא למספר מאבקים ציבוריים כנגד גורמים שונים שבקשו לערוך רפורמות דתיות שונות.

ב-1839, יזמה הקונסיסטוריה המרכזית בראשות אדולף כרמיה, ששאפה להוביל רפורמה דתית מסוימת בקונסיסטוריות המחוזיות, הצעת חקיקה שתעניק לה סמכות בלעדית לקבוע תיקונים בדת ובנוסח התפילה, ללא צורך בהסכמת הקונסיסטוריות המחוזיות והרבנים. במץ, הוביל הרב למברט התנגדות ציבורית רחבה, וביוזמתו שלחו רבים מבני העיר מכתבי מחאה לשר הדתות כנגד התכנית. ההתנגדות הציבורית הרחבה גרמה לקונסיסטוריה המרכזית לסגת חלקית מתוכניתה, ובהחלטה הסופית נקבע שתיקונים דתיים יהיו באחריות רבה הראשי של הקונסיסטוריה המרכזית, ולא באחריות חברי הקונסיסטוריה שאינם רבנים, וכן צומצמה שליטתם של חברי הקונסיסטוריה על הרבנים.[6]

בשנת ה'תר"ו (1846), במהלך הליך האיתור למחליפו של הרב הראשי לצרפת רבי מנחם עמנואל דייץ שנפטר ב-1842, פרסמה הקונסיסטוריה שאלון, ובו התבקשו המועמדים להביע את דעתם על רשימת רפורמות דתיות, ביניהן הכנסת עוגב לבתי הכנסת, מיזוג נוסח אשכנז ונוסח הספרדים, והגדרת יהודי כמי שאחד מהוריו יהודי. הובהר כי התשובות לשאלות הללו תשפענה על סיכוייו של המועמד כיוון שקידום רפורמות אלה חשוב מאוד לקונסיסטוריה. בתגובה פרסם הרב למברט ב-31 במרץ 1846, יחד עם רבי זליגמן גודשו רבה של קולמר, כרוז שהדגיש את נצחיותה של התורה, את חוסר הסמכות לשנות את ההלכה ואת הסכנה שברפורמה דתית. לבד מתפקידו הפנים-צרפתי, היווה כרוז זה גם תגובה לאספת הרבנים הרפורמים בבראונשווייג ב-1844.[7] כתגובה לכרוז פרסם ברוך ליב צייטלין קונטרס בשם "חזות קשה", התוקף במילים בוטות את הרבנים גודשו ולמברט, ואת הכרוז שלהם על נצחיות התורה.[8] הרב שלמה זאב קליין, תלמידו של הרב גודשו ואז רבה של דירמנאך, כתב בתגובה את הקונטרס "מענה רך על חזות קשה", התוקף את דברי צייטלין וחולק על ראיותיו.[9]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתר תורה: ללמד נערי בני ישראל דת וספר (בצרפתית: Catéchisme du culte judaïque), מץ 1818: ספר לימוד תלת לשוני (עברי-צרפתי-גרמני) שמטרתו הוראת יסודות היהדות לנערים, והוא מנוסח כמבחן, שבו הרב שואל את תלמידו ותלמידו משיב לו את אשר למד. הספר מבוסס על ספרו של רבי אברהם יגל 'לקח טוב' שנועד לאותה מטרה ונבנה באותה מתכונת, וחלקים מהספר אף מועתקים מספרו של הרב יגל. ספר זה מייצג גישה שמרנית בקרב יהדות צרפת. בניגוד למחנכי ההשכלה הצרפתית, שראו כאחת ממטרות החינוך היהודי עידוד ההשלבות היהודית בחברה הצרפתית, מדגיש ספר זה דווקא את חשיבות המסורת היהודית, לעיתים תוך התבדלות מהחברה והתרבות הצרפתיים. זו הסיבה כנראה שהספר אינו כולל כספרים דומים את עשרת הדברות, שנחשבו אז דוגמה למוסר טבעי ואוניברסלי, אלא דווקא את עיקרי האמונה לרמב"ם. לפי חיים ברקוביץ, בספר זה "הפולחן היהודי מוצג כמפלט מדורסנותן של המודרנה ושל התרבות הצרפתית".[10](סריקת הספר, באתר הספרייה הלאומית)
  • Precis de l'histoire de hebreux depuis le Patriarche Abraham jusqu'em 1840, מץ 1840: ספר על תולדות עם ישראל מימי אברהם אבינו ועד 1840.
  • Abrégé de la grammaire hébraïque, מץ 1855: ספר דקדוק עברי בצרפתית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה: תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ז), עמ' 170.
  2. ^ ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ' 210.
  3. ^ אגרת של הרב קליין לרב עזריאל הילדסהיימר, הודפסה בידי שמעון שוורצפוקס, "שלוש תעודות מחיי הקהילות היהודיות באלזאס-לורן (לותרינגיה)", מיכאל ד (תשל"ו), עמ' כח, באתר אוצר החכמה.
  4. ^ משה קטן, "הרב שלמה זאב קליין זצ"ל (תקע"ה–תרכ"ח): תולדותיו וכתביו", המעין ל [ג] (ניסן תש"ן), עמ' 12, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד). על האספה בכלל ראו גם ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ 298–302.
  5. ^ עיינו עליו ב"למברט, מאיר", האנציקלופדיה העברית (כרך כא, עמ' 902), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט.
  6. ^ ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ' 282–284.
  7. ^ ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ' 286–287, ושם עמ' 296–297. הכרוז עצמו נדפס Archives Israelites‏ 7 (1846), עמ' 282–282.
  8. ^ ברוך ליב צייטלין, חזות קשה, פריס תר"ו, באתר אוצר החכמה.
  9. ^ הרב שלמה זאב קליין, מענה רך על חזות קשה, מילהויזן תר"ו, באתר HebrewBooks.
  10. ^ חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ' 311–313; הנ"ל, "טקס, מהפכה וזהות: תמורות במשמעות הדת אצל יהודי צרפת במעבר מתקופת 'המשטר הישן' לתקופה שלאחר המהפכה", בתוך אריק כהן (עורך), יהדות צרפת: בין ייחודיות לאוניברסליות בעת החדשה ובזמננו, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2015, עמ' 33.