יהודים-ערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודים ערבים או ערבים יהודים הוא מונח אשר יש המשתמשים בו כדי לציין יהודים שמוצאם מארצות ערב או שהיו תחת השפעה ערבית-איסלאמית. השימוש במונח נדיר בשיח הציבורי הישראלי.

עיקר השימוש במונח במאה ה-21 הוא במסגרת שיח רדיקלי השואף לחתור תחת תפיסות הזהות הרווחות בציבור. שימוש זה נעשה בתחום הסוציולוגיה הביקורתית וכן בקרב פעילים פוליטיים בישראל ומחוצה לה אשר מזוהים ברובם עם גורמים אנטי-ציוניים. על שימוש זה נמתחת ביקורת נוקבת הן בקרב היסטוריונים וחוקרי לאומיות מזרמים שונים והן בציבור הישראלי.

היסטוריה של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון שעומד מאחורי הצירוף "יהודים-ערבים" ניתן למצוא בדיוני האו"ם בשאלת חלוקת שטח המנדט הבריטי של פלשתינה. נציגי מדינות ערב אשר התנגדו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הציגו עמדה לפיה היהודים אינם עם אלא עדה דתית ששייכותם הלאומית מפוצלת, עם זאת, אין זה היה שימוש במונח כלשונו [1].

באמצע שנות השבעים, האינטלקטואל אלבר ממי השתמש במונח "ערבים יהודים" כקטגוריה באופן שלילי, כזהות אשר הייתה יכולה להיוצר, אלמלא היו היהודים בעולם הערבי נרדפים לאורך ההיסטוריה. בניגוד לבאים אחריו, ממי לא השתמש במונח זה כדי לבקר את הציונות או כדי לייחס זהות ערבית ליהודי ארצות האסלאם, אלא השתמש במושג מטעמי נוחות[2]. בהתייחסו להזמנתו של מועמר קדאפי ליהודים לחזור לארצות גלותם, ולאלו מהם החוזרים למדינות ערב, להשתלב במדינות אלו כ"ערבים יהודים", כתב ממי:

היינו רוצים להיות "ערבים יהודים". אם זנחנו רעיון זה, הרי זה מכיוון שלאורך הדורות הערבים המוסלמים מנעו באופן שיטתי את הגשמתו על ידי הבוז והאכזריות שלהם. עכשיו מאוחר מדי עבורנו להפוך ל"ערבים יהודים". לא רק בתי היהודים בגרמניה ופולין נהרסו ופוזרו לארבע רוחות השמים, אלא גם בתינו שלנו.

– אלבר ממי[2]

אחרי ממי בחרו מספר סופרים, פעילים מזרחים ואנשי אקדמיה, חלקם מהקשת הדמוקרטית המזרחית, לאמץ את המונח ולהקנות לו משמעות חיובית. בין אלו, ניתן למנות את סמיר נקאש, חביבה פדיה, אלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, ויקי שירן, סמדר לביא ועוד. הסופר שמעון בלס, יליד בגדאד, השתמש במונח לתיאור זהותו העצמית. חבר ושנהב הפנו את תשומת הלב לכך שכבר בשנת 1975, השתמש חוקר הספרות גרשון שקד בכינוי "סופר יהודי-ערבי שכתב עברית" לתיאור יצחק שמי, סופר יהודי יליד חברון אשר חיבר את הנובלה "נקמת האבות".

המשתמשים במונח הדגישו את הקרבה התרבותית שהייתה בין יהודי ארצות ערב לערבים המוסלמים. רובם נוטים להיות משויכים לשמאל הרדיקלי, וחלקם מגדיר עצמם כלא-ציונים[דרוש מקור]. מנגד, המושג משמש לדה-קונסטרוקציה זהותית, מתוך ראייה רחבה יותר שאינה מקבלת את החלוקה המקובלת בישראל ל"ימין" ו"שמאל" הכרוכה בין השאר בסבך הזהויות שבין מערבי-אשכנזי לאוריינטלי-מזרחי. לפיכך, חלק מהמשתמשים במושג ידחו את חלוקות הזהות הבינאריות ואת שיוכם שלהם עצמם בתוכן כ"שמאל רדיקלי" או "אנטי-ציונים".[3] יהודה שנהב, אשר עשה שימוש במונח בספרו "היהודים-הערבים", מתבטא תכופות באופן המאתגר את שיוכו האוטומטי לשמאל ואת תיוגו כאנטי-ציוני[4][5], ורואה בפינויי ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק עוול וצביעות של השמאל הישראלי המופנה בין השאר כלפי היהודים הערבים עבורם השטחים מהווים מרחב תרבותי אלטרנטיבי.[6]

טענתם של אלו העושים כן היא כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמאנים" שכן אלה מזהים באופן שגוי את היהודים כקבוצה האתנית בתוכה הם חיו.

השימוש במונח נותר שולי בשיח הישראלי הציבורי וכביטוי להגדרה אישית של יוצאי מדינות ערב וצאצהם. חנן חבר ויהודה שנהב, מראשי המבקשים לקדם את המונח, מודים ש"מעטים בלבד מבין המזרחים היום מסכימים לכנות עצמם יהודים-ערבים". ואכן, מספר החוקרים והפעילים הפוליטיים אשר משתמשים בכינוי זה אינו עולה על כמה עשרות, ואף הקשת הדמוקרטית המזרחית בחרה שלא לאמצו[דרוש מקור].

באפריל 2016, אמר דובר בית"ר ירושלים, אושרי דודאי, בריאיון רדיו: "בבית"ר ירושלים לא רק ששיחק שחקן ערבי, גם יש בעלים ערבי (...) ערבי הינו מוצא גיאוגרפי ולא עדתי. אין פה עניין של דת. יש ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים וערבים יהודים. בעל הבית שלנו ממוצא תימני. תימן, עד כמה שאני זוכר, נמצאת בתחתית חצי האי ערב. הוא ערבי לכל דבר ועניין.".

גם מצד גורמים במדינות ערב ניתן למצוא שימוש בכינוי "יהודים-ערבים". לדוגמה, בשנת 2008 הציע הנסיך הסעודי תורכי אל-פייסל את הסברה כי הסכם שלום כולל בין ישראל למדינות ערב ייצור מצב שבו הערבים "יתחילו לראות את הישראלים כערבים-יהודים ולא כסתם ישראלים".

משמעות המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים השחורים, טען[7] ששמע לראשונה את המונח בשנת 1978 בפריז מפי יהודים מהפכנים מרוקאים שחיו בצרפת. שמש ציין שהוא "יכול להגדיר את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים שדיברו ערבית", אך הוא מעדיף עליו את המונח "מזרחים" שכולל גם יהודים מגלויות איראן וטורקיה.

פרופ' ששון סומך[8], משתמש במונח אך כמשמעות תרבותית בלבד ומתנגד לשימוש החברתי-פוליטי העכשווי. לדבריו, אדם צריך לקיים ארבעה תנאים על מנת להיות יהודי-ערבי:

  1. שפת היהודי-ערבי צריכה להיות השפה הערבית.
  2. יהודי-ערבי הוא מי שנולד וגדל בקהילה יהודית ששפתה ערבית.
  3. יהודי-ערבי הוא מי שנולד וגדל בארץ דוברת ערבית.
  4. עיקר חינוכו הבסיסי של היהודי-ערבי צריך להיות דרך התרבות הערבית.

לטענתו, "כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי הוא צריך שהמשורר הראשון שהוא יקרא בחייו יהיה אַלְ-מוּתַנַבִּי, גדול משוררי ערב בימי-הביניים, ובמובן זה אין אדם בוגר, שכבר קרא שירה, יכול להחליט בדיעבד להפוך להיות יהודי-ערבי".

השימוש במושג בקרב סוציולוגים מזרם התאוריה הביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת סוציולוגים מהזרם הרדיקלי, השימוש בתקופת היישוב בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה, היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה[9][10]. אלה ביקשו להסיר את הפן הערבי בתרבותם, ובו בזמן לסמן אותם כ"אחרים" לבנטינים. בשנות השמונים, סמי סמוחה אשר ניסח את תפיסת ה"שסעים בחברה הישראלית" הדיכוטומית, ציין כי "העדות בישראל מכונות בשמות שונים. אני מעדיף את הביטויים אשכנזים ומזרחים" [11]. בשנות השמונים, השפעתו של אדוארד סעיד ותיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות החלו להפוך דומיננטיות עם מחקרים של סוציולוגים ישראלים-מזרחים אשר נסעו לארצות הברית ללימודי דוקטורט. משנות ה-90 הפך הכינוי "מזרחים" למונח העיקרי לתיאור קהילות של "עדות המזרח" ו"ספרדים"[12].

לטענתם של הסוציולוגים הביקורתיים, הדה–ערביזציה שהוחלה על המזרחיים לא הייתה תהליך בו המדוכאים מתמסרים מרצונם לפתרון שמציעה ההגמוניה. במקרה זה, בחירתם של ה"יהודים-ערבים" למחוק את זהותם הערבית נעשתה מתוך השאיפה להשתייך להגמוניה הציונית-אשכנזית, וביתר שאת מתוך מעמדה השלילי של הערביות בתרבות הישראלית הציונית על רקע הקונפליקט ישראלי-פלסטיני.

שני חוקרים והוגים שכתבו בסוגיה זו הם אלה שוחט ויהודה שנהב, מחבר הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" (2003). בעוד שוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים, שנהב גורס כי "המכונה התרבותית" קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. בניגוד לשנהב, שוחט רואה בקטגוריה "יהודים-ערבים" קטגורית זהות רלוונטית גם לימינו [דרוש מקור].

בהשפעת הסוציולוגים הביקורתיים, מספר אינטלקטואלים ישראלים שמוצאם מארצות ערב בוחרים, מתוך פוליטיקה של זהויות, להשתמש במונח "יהודים-ערבים" כדי לציין את אלו המכונים "מזרחים" או "עדות המזרח" בשיח המקובל. טענתם של אלו היא כי המונחים "עדות מזרח" ו"מזרחיים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו, כלומר, המונחים המקובלים נועדו להכתיב אופן חשיבה. בפרט, לדעתם, צד אחד - הממסד האשכנזי ששלט בארץ - ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, ובד בבד תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; וצד שני - המזרחים - אימץ את התיוג והשתמש בו[דרוש מקור].

יהודה שנהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" עוסק באופן שבו נוצרו שתי הקטגוריות "מזרחים" ו"אשכנזים" בשיח הישראלי. לטענתו של שנהב, השיח ביחס לסוגיה מתחלק לשניים: שיח לאומי הבנוי על האבחנה בין יהודים לבין לא-יהודים, ושיח עדתי המבחין בין מזרחים לבין אשכנזים. השילוב של היהודים הערבים בתנועה הציונית נעשה על בסיס הפרדה מלאכותית, לטענת שנהב, בין היסודות היהודיים והיסודות הערביים בתרבות היהודים שהגיעו לישראל ממדינות ערב. כרטיס הכניסה של היהודים הערבים לציונות היה על בסיס דתי בעוד שהוגי הציונות כדוגמת הרצל, נורדאו ואף ז'בוטינסקי הדגישו את המימד החילוני של היהודי החדש[13]. כך נוצר מדרג בין על בסיס עדתי דתי: היהודים שהגיעו ממדינות ערב נכנסו ל"אומה הציונית" מנקודת כניסה נמוכה יותר מהאשכנזים. לטענת שנהב, הדת היא אמצעי גיוס של המזרחיים ללאומיות היהודית (הציונות), אך בו בזמן מסמנת אותם גם כקבוצה נפרדת. כך גם נוצרה קטגוריית הביניים מסורתיים בישראל, כמתייחסת ליהודים דתיים יוצאי מדינות ערב. הוא סבור כי התרבות הישראלית קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים מבלי "לטהר" אותם מ"ערביותם", וה"ערביות" שנותרה בהם, איפשרה לדרג אותם מתחת לאשכנזים.

שנהב מסיק כי השימוש במונח "מזרחים" איננו מאפשר עיון כולל בהיסטוריה של יהודי ארצות ערב, שכן מונח זה עצמו מגביל את גבולות השיח. שנהב תובע על כן לדון בהיסטוריה של המזרחים תוך שימוש במונח "יהודים-ערבים".

שנהב מבאר כי המונח "יהודים-ערבים" נולד מתוך אימוץ החשיבות שמייחסת ההגות הפוסט-מודרנית לשפה ככלי לעיצוב תפיסה, בניית טיעונים, ובסופו של דבר גם לעיצוב המציאות. אך גם מדגיש כי המונח "יהודים-ערבים", אינו בא בהכרח לתאר את תפיסת הזהות העצמית של יהודים אלו (בעבר או בהווה), ונועד לו תפקיד ביקורתי-רדיקלי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האסלאם" (2003:247).

שלבים במחקר המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנן חבר ויהודה שנהב מבקשים[דרוש מקור] להבחין בין מה שהם רואים כשני שלבים בתהליך המחקר הביקורתי של המושג "יהודים-ערבים". האחד, שלב סטרוקטורליסטי והשני, שלב פוסט-סטרוקטורליסטי.

  • את השלב הסטרוקטורליסטי רואים חבר ושנהב כשלב ההתחלתי בדיון של "יהודים ערבים" על ידי שמעון בלס, אלה שוחט, סמי שלום שיטרית ואחרים, שבא לערער על משטר הזהויות הציוני ההגמוני. את הפרוצדורה הסוציולוגית בשלב הסטרוקטורליסטי מזהים חבר ושנהב כ"דה-ערביזציה" שהופעלה על היהודים-ערבים על ידי הממסד הישראלי ובאה לטהר את הסממנים הערביים ובכללם ההיסטוריה, השפה, המוזיקה והתרבות הערבית.
  • לעומת זאת, השלב הפוסט-סטרוקטורליסטי מתנגד לקו הבחנה חד וברור בין יהודים וערבים, אלא רואה אזור חפיפה בין שני המושגים האלה, בו מתמקמות עקבות פעולת הדה-ערביזציה והסימון מחדש כ"עדות המזרח".

הפולמוס על המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיח האקדמי והציבורי השימוש במונח זוכה לביקורות רבות. הטענות כנגד השימוש בתיוג זה כוללות:

  • אין למונח בסיס היסטורי. היהודים במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה לא ראו את עצמם כערבים או כחלק מהחברה הערבית-מוסלמית, היהודים חיו כמיעוט המצוי בגלות תחת שלטון זר. בכתביהם של יהודי ארצות האסלאם לאורך הדורות ניתן למצוא התייחסויות לערבים כקבוצה זרה ועוינת, ולא כזו אשר חולקת עם היהודים זהות משותפת. כך למשל הרמב"ם באיגרת תימן כתב: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם"[14].
  • היהודים הם קבוצה אתנית עתיקה בעלת זהות ייחודית משלה, ובדומה לאוכלוסיות מזרח תיכוניות וצפון אפריקאיות אחרות (כגון ברברים במרוקו, הכורדים בעיראק, הקופטים במצרים) ואף דוברי ערבית שאינם מזדהים כערבים (כגון המארונים בלבנון), הם חיו בקרב האוכלוסייה הערבית אך שמרו על זהות נפרדת ממנה.
  • המונח אינו מבוסס על על מציאות קיימת בהווה או בעבר, אלא כמדומיינת (על פי המונח "קהילות מדומינות" של בנדיקט אנדרסון), במסגרת שיח של זהויות. במהלך הדורות יהודים זיהו עצמם על פי קהילות, אזורים גאוגרפים או קבוצות לאומיות (כגון קהילת קרקוב, קהילת סלוניקי, קהילת טלז, יהדות בבל, יהודי-מרוקאי, יהודי-פולני, יהודי-צרפתי) ולא כיהודים-ערבים או יהודים-סלאבים. כך למשל, סמי סמוחה, סוציולוג יליד עיראק, טוען "שהמושג אינו תואם את המציאות האמפירית".
  • כיוון שמזרחים מתיחס ליהודים שעלו הן מאפריקה והן מאסיה, המונח חובק בתוכו יהודים מזרחים שלא באו מארצות ערב, כמו יהודי איראן וטורקיה וקבוצות נוספות[15].
  • הזהות היהודית-ערבית נוצרה על-מנת לשלול את עמדת הציונות הטוענת להיותם של היהודים לאום, ועל-מנת לתמוך בגישה האנטי-ציונית שהיהדות היא עדה דתית בלבד, שאינה זכאית להגדרה עצמית במדינה ריבונית.[דרוש מקור]

על השימוש במונח, כתב המשורר אלמוג בהר, שמשפחתו עלתה מעיראק, את הדברים הבאים:

Cquote2.svg

"הרושם המתקבל לעתים הוא כי נעשה ניסיון מלאכותי מצד קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או הקבוצה הקשורה למכון ון-ליר, להמציא זהות יהודית-ערבית שלא הייתה מעולם, מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים, אשר אינם קשורים בעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים עם הדיון הפוסט-ציוני הרווח כיום. נדמה כי לפנינו וריאציה על הזהות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, התכתבות עם הגותם של אדוארד סעיד, הומי ק' באבא, פרנץ פאנון ושאר הוגי הפוסט-קולוניאליזם.

Cquote3.svg
– אלמוג בהר, הארץ 10.8.2006[16]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R. Snir, "From al-Samaw’al to Ibn al-Samaw’al: Modern Arab-Jewish Culture, its Historical Background and Current Demise,”Acta Orientalia (Oslo) 67 (2006), pp. 19-79
  • Anidjar, Gil, The Jew, the Arab, Stanford, California: Stanford University Press, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, "ישראל ומשפחת העמים", הוצאת שוקן, 2003, עמ' 73.
  2. ^ 2.0 2.1 ALBERT MEMMI, WHO IS AN ARAB JEW?, February, 1975
  3. ^ יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, עם עובד, 2003, עמ' 247.
  4. ^ רעות וילף, סטודנטים: "מרצים נגד הציונות ומשתיקים אותנו", nrg, ‏30/3/2014
  5. ^ מערכת העוקץ, לכבוד פרופ' יהודה שנהב, העוקץ, ‏12.01.12
  6. ^ יותם פלדמן, יהודה שנהב חושב שיש לנו יותר מסכסוך אחד לפתור פה, לפני שיהיה שקט, הארץ, ‏18.02.2010
  7. ^ כוכבי שמש, מזרחים או יהודים-ערבים, באתר "רוח ג'דידה", 20 בספטמבר 2011
  8. ^ אלמוג בהר"כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי…" – ראיון עם ששון סומך, פורסם בבלוג, ‏07/01/2009
  9. ^ שני מרכיבים בתהליך הסוציאליזציה, חברות מחדש, בו הפרט עובר שינוי בעקבות מעבר מתוך בחירה או מתוך כפיה לחברה אחרת השונה בתרבותה מחברת המוצא שלו. דה-סוציאליזציה – השלב הראשון של התהליך שבו מתנתק הפרט ממאפייני התרבות (כולם או חלקם) הקודמת שלו. רה-סוציאליזציה – השלב השני של התהליך שבו הפרט לומד ומפנים את מאפייני התרבות החדשה שאליה הצטרף.
  10. ^ כזום עזיזה, תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות תרבותית: הרקע לאי השוויון האתני בישראל סוציולוגיה ישראלית א (2) 1999 385-428.
  11. ^ סמי סמוחה, שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל, מגמות, עמ' 169-206, 1984
  12. ^ המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל אביב : עם עובד, תשס"ד 2004) למשל בעמוד 68.
  13. ^ מיכאל גלוזמן הגוף הציוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007. יצחק קונפורטי 2009 היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידאולוגיה והיסטוריוגרפיה, ישראל 16, עמ' 63-96.
  14. ^ איגרת תימן, הרמב"ם.
  15. ^ ראה דבריו של כוכבי שמש
  16. ^ http://www.haaretz.co.il/literature/1.1034805