יהושע ברוכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהושע ברוכי
יהושע ברוכי
לידה 9 ביולי 1910
ב' בתמוז תר"ע
גליציה
פטירה 26 באוקטובר 1992 (בגיל 82)
ירושלים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הפועל המזרחי, המפד"ל
ראש המועצה הדתית בירושלים
19701971
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יהושע ברוכי (9 ביולי 1910, ב' בתמוז ה'תר"ע - 26 באוקטובר 1992, כ"ט בתשרי ה'תשנ"ג) היה מוכתר קיבוץ טירת צבי ו"מוכתר המוכתרים" של עמק בית שאן. פעיל בפועל המזרחי. הממונה על נכסי נפקדים בעיריית ירושלים ועל פינוי העיר העתיקה. ראש המועצה הדתית בירושלים. יקיר ירושלים.

על שמו רחוב בשכונת גילה בירושלים.[1]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשים חסידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע ברוכי נולד ב-ב' בתמוז תר"ע (9 ביולי 1910), לר' ישראל-ברוך טרטנר, מחסידי בויאן, ולחיה-שרה בת למשפחת חסידי צאנז (בת ר' מנחם-מנדל הכהן רייך). המשפחה התגוררה בעיירה זָגוּרש שבמחוז סאנוק, הסמוכה לעיר לסקו בגליציה. יהושע היה הבן הראשון להוריו אחרי חמש בנות, ונקרא על שם סבו של אביו, שנמנה עם חסידי רוז'ין. כשהיה ברוכי כבן 7 עברה המשפחה לעיר סאנוק, שם נולדו שלושה אחים נוספים.

בשנת תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כשהיה יהושע בן 6, לקח אותו אביו לווינה לראות את רבו, האדמו"ר רבי יצחק מבויאן, "הפחד יצחק", שנפטר כשנה לאחר מכן. בהמשך נסע יהושע לבניו, האדמו"רים שהתיישבו בצ'רנוביץ ובלמברג (לבוב), וכן פגש בהם ובאחיהם כשהגיעו לביקורים באזור מגוריו.

בסאנוק הכיר יהושע מקרוב את רבי מאיר שפירא, שהתפרסם מאוחר יותר כשהקים את ישיבת חכמי לובלין. רבי מאיר היה רבה של סאנוק במשך 3 שנים, בהן התגורר סמוך לבית משפחת טרטנר ובני המשפחה היו לעיתים מתפללים בביתו בימות החול. כמו כן הכיר ברוכי היטב את רבי יוסף הורוויץ שהיה רבם של חסידי בויאן בעיר. ר' ישראל-ברוך היה ידיד-נפשו של הרב הורוויץ ובניו היו מקורבים ואהובים לפניו. באחד ממכתביו הרבים ששלח אל ר' ישראל-ברוך אחר עלותו ארצה הוא שואל על יהושע ומוסר לו דרישת שלום.

בנעוריו נסע יהושע ללמוד בישיבה בקרקוב, בה למד כשנתיים. בקרקוב נדבק בכל ליבו באדמו"ר רבי משה פרידמן (ר' משה'ניו) מבויאן-קראקא, חתנו של רבו, האדמו"ר מבויאן-צ'רנוביץ.

ציונות ועליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע ברוכי

ברוכי נתפס לרעיון הציוני אחרי שאחותו, הלנה, עלתה לארץ ישראל. הוא הצטרף לתנועת בח"ד (ברית חלוצים דתיים) בסאנוק. בשנת תרצ"ב, בתום הכנה ארוכה ואחרי שקיבל את ברכת רבו, רבי משה'ניו מבויאן-קראקא, נסע ברוכי לנמל קונצרטה ברומניה, והפליג לארץ ישראל עם קבוצת צעירים שעלו במסווה של תיירים הנוסעים לצפות במכביה הראשונה.

ברוכי הצטרף לקבוצת ההכשרה הדתית רודגס, שישבה אז בכפר אברהם ליד פתח-תקוה, ובה היו חברים אחותו הלנה ובעלה צבי תמרי. בשנת תרצ"ד נשא לאישה את חברת הקבוצה שרה שטיינהויז, שעלתה כרווקה מגרמניה שנה אחריו. הם שינו את שם המשפחה לברוכי, על שם אביו של יהושע, ישראל-ברוך.

מסיבות שונות החליטו יהושע ושרה לעזוב את הקבוצה. הם עברו למושבה גדרה, שם עסק ברוכי בניהול משק חקלאי. בניסן תרצ"ה נולד בנם חגי. בהמשך עלו ארצה והצטרפו למשפחה בגדרה אביו של ברוכי, ר' ישראל-ברוך טרטנר, ואחריו גם האח זאב. באלול תרצ"ו נולד נחום, בנו השני של ברוכי, שנקרא על שם האדמו"ר מבויאן-צ'רנוביץ, רבי מנחם נחום פרידמן.

מוכתר טירת צבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ תרצ"ז הוקם קיבוץ טירת צבי, הקיבוץ הראשון של תנועת הקיבוץ הדתי, כיישוב חומה ומגדל סמוך לעיר בית שאן, שהייתה עיר ערבית באותם ימים. הגרעין המייסד מנה כ-90 חברים, וכמחצית מהם באו מקבוצת רודגס. חברי המשק הדתיים איישו את כל התפקידים בקיבוץ, פרט לתפקיד המוכתר -אחראי קשרי החוץ- אותו מילא בתחילה חבר קיבוץ עין חרוד, גרשון ריטוב. הקיבוץ הדתי הצעיר רצה שגם תפקיד זה יאוייש על ידי חבר דתי, הם נזכרו בברוכי שבהיותו חבר רודגס התיידד עם הפועלים הערבים, והזמינו אותו להצטרף אליהם ולמלא את התפקיד, הדורש קשרים תדירים עם ערביי הסביבה. כעבור מס' חודשים, מינתה אותו הקרן הקיימת לישראל באופן רשמי למוכתר הקיבוץ.[2] כמוכתר, קיים ברוכי מערכת יחסי שכנות עם ערביי בית שאן ובייחוד עם הבדואים יושבי העמק. בתוקף תפקידו, עמד בקשרים הדוקים עם השייחים ראשי השבטים והיה מרבה לבקר במאהלים שלהם והם הזמינו אותו להשתתף בשמחותיהם. כמו כן, ברוכי היה איש הקשר של הקיבוץ עם הממשל הבריטי והמשטרה. ב-1943, אחרי רצח חבר הקיבוץ שלמה שכטר[3] תוך-כדי סכסוך עם בדואים על קרקעות, הזמין ברוכי את שבט הרוצח לטקס סולחה בקיבוץ בהתאם למנהגי הבדואים.[4]

ב-1946 מונה ברוכי על ידי הקרן הקיימת לישראל ל"מוכתר המוכתרים" של היישובים העבריים בעמק בית שאן, ובמסגרת תפקידו ריכז את רכישת הקרקעות באזור מטעם הקק"ל. בתקופה זו רכש ברוכי אלפי דונמים ברחבי העמק בעזרת קשריו המיוחדים עם השייחים. מי שמכר לברוכי את חלק גדול מהקרקעות, היה מוחמד זינאתי, שגר בעבר-הירדן. הוא היה מתקשר עם ברוכי על ידי מתווך ערבי מבית-שאן. יום אחד, ב-1947 נרצח המתווך על ידי שליחי הוועד הערבי העליון ולברוכי נודע שזינאתי הוא הבא בתור, הוא יידע אותו בכך וזינאתי זילזל בהודעתו ואמר שאף אחד לא יעז להתקרב אליו. יום לאחר מכן נרצח מוחמד זינאתי. היה חשש שגם יומו של יהושע ברוכי יגיע. הפלמ"ח הצמיד לו שומר-ראש מחברי הקיבוץ שהיה מצויד בנבוט, ולברוכי עצמו נמסר אקדח. פעמיים נתקל ברוכי בניסיונות התנקשות באזור בית-שאן. בראשונה, סיפר שומר-ראשו, הוא היה עם ברוכי בבית-קפה בבית-שאן, פתאום כשברוכי עמד בגבו לכניסה, הוא לחש לו שהאדם שנכנס כרגע למקום נשכר לרצוח אותו. פעם שנייה, הזמין ברוכי את אחד מחברי הקיבוץ חובב מוזיקה לקונצרט בחיפה. מסתבר שהיה זה תירוץ כדי שברוכי יסע בליווי אדם נוסף. הם יצאו מהקיבוץ רכובים על ג'יפ, באחד מעיקולי הדרך באה משאית ערבית מולם וניסתה להורידם מהכביש, ברוכי שלף את אקדחו וירה באוויר, המשאית המשיכה בנסיעתה וברוכי ניצל. בתקופה זו, הבינו בפלמ"ח שהמצב מסוכן מדי והודיעו לברוכי שהוא צריך לעזוב את הארץ.

שליח הסוכנות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיון שנאלץ לעזוב את הארץ, מונה ברוכי לשליח הסוכנות אל מחנות עקורים באירופה. בתפקידו זה, הסתובב בין המחנות השונים, בהם רוכזו אלפי ניצולי שואה, וטיפל ברישומי העלייה לארץ. ברוכי הביא עמו את רוחו החסידית, ומעבר לתפקידו הרשמי דאג לעודד ולחזק את הנפשות השבורות שהתגלגלו למחנות אחרי שנות המלחמה הקשה. באחד המחנות פגש ברוכי את שתי אחיותיו עם משפחותיהן ששרדו את כל המלחמה ברוסיה, אליה ברחו ערב כניסת הנאצים לעירם סאנוק. שם גם התברר לו שאחותו הגדולה, רבקה, ואברהם אחיו הצעיר, נספו בשואה.

איש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלנה תמרי, אחותו של ברוכי שגרה בירושלים, התאלמנה במלחמת העצמאות ונפטרה כעבור זמן קצר.[5] ברוכי ואשתו אימצו את ארבעת ילדיה, בנוסף לארבעת ילדיהם.[6] בעקבות אימוץ ילדי תמרי, עזבה משפחת ברוכי את הקיבוץ והתיישבה בשכונת אבו תור בירושלים, סמוך לגבול הירדני.

ברוכי פיקח, מטעם החברה הממשלתית "מטעי האומה", על עיבוד מטעים מן הרכוש הנטוש בפרוזדור ירושלים, היה מנהל מדור המכירות ברשות הפיתוח, ומפקח במרכז היהלומים. מסוף 1961 היה הממונה על נכסי נפקדים בעיריית ירושלים.[7] ב-1965 יצא לשנתיים לאורוגוואי, כשליח מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.[8] הוא נמנה עם פעיליה המרכזיים של הפועל המזרחי ולאחר מכן של המפד"ל בירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים, החלו הערבים שהתגוררו בבתי יהודים לברוח החוצה. בהשפעת פוליטיקאים ועיתונאים נעצרה הבריחה ההמונית. עיריית ירושלים נאלצה לנהל משא ומתן מול כל משפחה ערבית, כדי לפנות את הרובע היהודי. ברוכי חזר ארצה מס' חודשים אחרי המלחמה, הוא מונה על ידי ראש-העיר טדי קולק בהמלצת מרדכי איש-שלום קודמו לתפקיד. ברוכי פתח משרד סמוך לרחבת הכותל המערבי וממנו ניהל את כל העבודות ברובע. הוא ניהל משא ומתן ממושך מול החמולות עד לפינויין.

בשנת תשל"א מונה ברוכי לתפקיד ראש המועצה הדתית בירושלים. במסגרת תפקיד זה פעל בין היתר להורדת מספר ארגוני החברא קדישא בעיר, שעמד על למעלה מעשרים חברות. הוא הצליח לסגור כמחציתן על ידי איחוד בין חברות. לאחר כמעט שנה פרש מהתפקיד, כיוון שחש שהוא נאלץ להתעסק בפוליטיקה מכוערת ובסכסוכים קדומים, שלא רצה להיכנס אליהם.

חסיד ארצישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע ברוכי נשאר כל ימיו חסיד בויאן אדוק ונאמן. כאמור למעלה, כשהיה בן 6 נסע אל הרבי הראשון, "הפחד יצחק", ולאחר פטירתו נסע לבניו שקבעו משכנם בגליציה, בכורו רבי מנחם-נחום בצ'רנוביץ' שנפטר בתרצ"ו ובנו השלישי רבי אברהם-יעקב בלמברג וכן היה קשור מאוד לחתן בנו, רבי משה פרידמן מבויאן-קראקא. שני האחרונים נרצחו על ידי הנאצים בשואה.

בשנת תרצ"ט, ערב מלחמת העולם השנייה עלה רבי ישראל מבויאן-לייפציג, בנו השני של "הפחד יצחק", לארץ ישראל וקבע את משכנו בתל אביב. ברוכי נסע אליו מן הקיבוץ ואביו, ר' ישראל-ברוך, היה מגיע אל הרבי מגדרה. רבי ישראל נפטר בתשי"א.

לאחר פטירת רבי ישראל, נקשר ברוכי יחד עם כל חסידי בויאן בעולם לבנו הצעיר של "הפחד יצחק", רבי מרדכי-שלמה, שהתגורר בניו-יורק. רבי מרדכי שלמה העריך מאוד את ברוכי וכינהו בחיבה "הקיבוצניק". בדרכו לשליחות באורוגוואי, נשלח ברוכי על ידי ישיבת תפארת-ישראל של חסידי בויאן בארץ להראות לרבי מרדכי-שלמה את תוכניות הבניין החדש של הישיבה ברח' מלכי ישראל בירושלים. בתוקף שליחות זו, עשה ברוכי שבת שלימה בבית האדמו"ר, דבר שלא מקובל בין החסידים. לאחר השבת כתב ברוכי לאחיו בארץ מכתב בן 7 עמודים בו תיאר את חוויות השבת במחיצת האדמו"ר.

לאחר פטירת האדמו"ר, נותרה חסידות בויאן ללא מנהיג, עד אשר הוכתר בחנוכה תשמ"ה, רבי נחום-בער, נכדו של רבי מרדכי-שלמה, לאדמו"ר הנוכחי לבית בויאן. ברוכי קיבל את מרותו של האדמו"ר בשמחה גדולה, אף שהיה צעיר ממנו בשנים רבות. האדמו"ר אף ביקר בביתו פעם אחת וכן היה סנדק בברית-מילה של נכדו. לאחר פטירתו של ברוכי, חלק לו האדמו"ר כבוד והיה בין המלווים הרבים שליווהו למנוחת-עולמים בהר המנוחות בירושלים.

במשך השנים, היה ברוכי בקשר עם הרבה מאדמו"רי וצאצאי חסידות רוז'ין בארץ. שושבינו בחתונתו היה הרב ברוך פרידמן מחיפה, נכד אדמו"רי סדיגורא, שהיה גם אחד מהעדים החתומים על הכתובה. כמו כן עמד ברוכי בקשר מיוחד עם רבי שלמה-חיים (ר' שלמה'ניו) מסדיגורא שהיה אדמו"ר חשוב וחבר בפועל-המזרחי. בנוסף, היה קשור לכל אדמו"רי רוז'ין בארץ.

יהושע ברוכי נפטר בירושלים בכ"ט בתשרי תשנ"ג (1992) ונקבר בהר-המנוחות בירושלים, לצד אשתו שרה. מספר שנים מאוחר יותר נקרא על שמו רחוב בשכונת גילה בעיר.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שנים לאחר פטירתו, הפיק הבמאי אלי ברמן את הסרט "וצו את יהושע" על תולדות חייו.

בשלהי שנת תשע"ו, 23 שנים לאחר פטירתו, הוציא בנו נחום ברוכי את הספר "חיים של שליחות", אשר מתאר את קורות חייו באופן מעמיק, ומבוסס על מכתבים, קטעי ארכיון וראיונות רבים שנערכו במהלך השנים עם אנשים שונים שעבדו עם יהושע בתפקידיו השונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]