יובל קרניאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ד"ר יובל קרניאל

ד"ר יובל קרניאל (יליד 1963) הוא הרקטור והמשנה לנשיא בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. משפטן ישראלי וחוקר תרבות תקשורת ואינטרנט, לשעבר מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה. מפרסם טור באתר דה מרקר, ובעל בלוג "ביקור התקשורת" העוסק בביקורת תקשורת. עורך דין המתמחה בדיני תקשורת ואינטרנט ופעיל בנושאי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. מומחה ויועץ בנושאי אתיקה מקצועית, אחריות תאגידית וניהול משברים בתקשורת וברשתות חברתיות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניאל נולד בירושלים, בנם של אילנה קרניאל, ניצולת שואה מילדי טהראן ואחותו של גיבור ישראל עמנואל לנדאו, ושל הפסל חנניה קרניאל. הוא בוגר התיכון שליד האוניברסיטה והפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית (בהצטיינות). זוכה פרס הרקטור של האוניברסיטה העברית. סיים תואר שני במשפט בינלאומי וזכויות אדם באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון די. סי. במסגרת תוכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל. הדוקטורט באוניברסיטה העברית נעשה בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' אוריאל פרוקצ'יה ועסק בהפרת אמונים בתאגידים במשפט האזרחי והפלילי. התמחה במשפטים אצל עו"ד חיים צדוק ואצל עו"ד אביגדור פלדמן.

התמחה כעורך דין בקניין רוחני במשרדו של ד"ר שלמה כהן. הוא שימש כיועץ לשר התקשורת משה שחל (1992-1993), והיה שותף בהקמה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בה כיהן כיועץ המשפטי הראשון (1993-1996).

קרניאל עמד בראש החטיבה למשפט, תקשורת וטכנולוגיה במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן (1996-2003), והקים את התוכנית המשולבת למשפטים ותקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל (2003-2007). הוא מלמד וחוקר בנושאי תקשורת, אתיקה, רשתות חברתיות וניהול משברים. היה חבר מליאת רשות השידור, ושימש יו"ר ועדת האתיקה שלה עד שנת 2011. בשנת 2007 הצטרף למרכז הבינתחומי הרצליה לצורך הקמת בית הספר לתקשורת, במסגרתו הקים בשנת 2008 את "חממת התוכן", מקום מפגש לסטודנטים, אנשי תעשיית התקשורת וחוקרים מהאקדמיה לפיתוח של פורמטים חדשים בתקשורת לכל הפלטפורמות השונות של המדיה. בשנת 2008 ייסד את ה"מרחב הציבורי", מקום מפגש לתרבות, חברה תקשורת ומה שביניהם, לצורך קיום דיונים וימי עיון בנושאי אקטואליה. בשנת 2016 התמנה לתפקידו בבצלאל.

פעילות ציבורית ומחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניאל עוסק במחקר בנושאים של תרבות דיגיטלית, אבדן הפרטיות, ייצוג של אידאולוגיה וערכים בטקסטים פופולריים, וכן בדיני תקשורת ואינטרנט, והוא פעיל בתחום חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. לצד פעילותו המחקרית היה שותף לעיצובם של כללי האתיקה המקצועית, החקיקה והרגולציה בתחום התקשורת בישראל. בשנת 1998 היה שותף עם אנשי ציבור נוספים בהקמה של קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, ועמד בראשו כיו"ר בשנים 1999-2004. היה שותף להקמה של התנועה לחופש המידע בשנת 2004. משנת 2014 משמש כחבר בוועד המנהל של תנועת ישראל חופשית.

אתיקה מקצועית של התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניאל היה שותף לעיצובם של כללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, כאשר שימש בשנים 1990-1991 כיועץ משפטי של המועצה, בתקופתו של פרופ' יצחק זמיר כנשיאה. ב-1993 שימשו כללים אלה בסיס לניסוחם של כללי האתיקה המקצועית של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אותם ניסח קרניאל בתפקידו כיועץ המשפטי של הרשות. בשנים 2007-2011 שימש כיו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור, עידכן את כללי האתיקה, וגיבש את קוד האתיקה החדש של רשות השידור[1]. הוא משמש היום אב בית דין במועצת העיתונות.

חברות בוועדות ציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניאל היה חבר במספר ועדות ציבוריות בתחום התקשורת: ועדת חיסיון עיתונאי בראשותו של פרופ' אשר מעוז אשר ניסחה בשנת 1995 הצעה לעיגון בחוק של החיסיון העיתונאי; הוועדה לחופש המידע בראשות השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, שהעמידה בשנת 1995 את הבסיס לחקיקתו של חוק חופש המידע. בשנת 2004 היה קרניאל ממייסדי התנועה לחופש המידע וחבר בהנהלתה. בשנים 2001-2004 היה חבר בשתי ועדות ציבוריות לבדיקת עתידה של הטלוויזיה הלימודית, ועדת האוזר וועדת שטרן, אשר העמידו תוכניות לרפורמה של הטלוויזיה החינוכית. במסגרת לשכת עורכי הדין היה קרניאל חבר משנת 1999 בוועדת שלטון החוק וזכויות האזרח של הלשכה, מ-2003 היה יו"ר ועדת התקשורת של הלשכה, ומשנת 2007 יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה. בשנת 1994 היה חבר ומרכז הוועדה לבדיקת הטיפול המערכתי באלימות שוטרים בראשות מרדכי קרמניצר שמונתה על ידי השר לביטחון פנים, משה שחל.

תחומי מחקר עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניאל חוקר וכותב בנושאים הקשורים לזכויות אדם, מאבק בשחיתות, וחופש הביטוי באינטרנט. מחקריו ומאמריו בנושא הפרת אמונים עוסקים בחידוד ההבחנה בין התחום הפלילי לתחום שאינו פלילי, ומשמשים בסיס לפרשנות העבירה של מרמה והפרת אמונים של עובדי ציבור ושל דירקטורים ומנהלים בתאגידים[דרוש מקור]. בשנת 1997 פרסם קרניאל מאמר בשם "חופש הביטוי באינטרנט"[2] ומאז הוא כותב ומקדם את העמדה לפיה חופש הביטוי רחב יותר במדיום החדש, לעומת אמצעי פרסום אחרים.

בשנת 2002 פרסם קרניאל (יחד עם עמירם ברקת) מחקר אמפירי על סכומי הפיצויים בלשון הרע, והצביע על העלייה בסכומים הנפסקים בעוולה זו.

בתחום זכויות היוצרים הוא כותב על זכות הציבור לקבל מידע ולעשות שימוש ביצירות, ותומך ברפורמות בתחום הקניין הרוחני. בין היתר פרסם מאמר על הזכות לצפות בשידור של אירועי ספורט בערוצים מקבילים, שהשפיע על הפסיקה של בית המשפט בנושא. הוא כתב לראשונה על נושא זכויות היוצרים בעולמות וירטואליים כמו סקנד לייף. בשנים האחרונות הוא חוקר וכותב בנושאי הגנת הפרטיות במדיה חדשים, שוויון, יצוג מיעוטים וערכים בתכנים של תקשורת, ומכהן כמנהל שותף של חממת התוכן בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי, ועורך המרחב הציבורי. בספרו האחרון, יחד עם ד"ר עמית לביא דינור, טוענים השניים שאנו מוותרים ביודעין ובקלות על הזכות לפרטיות, ומעדיפים חשיפה נוחות ושיתוף על פני הערך הנמוג של הפרטיות.

ספרים ופרסומים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרת אמונים בתאגיד במשפט האזרחי והפלילי, שריגים לאון, הוצאת נבו, 2001
  • דיני התקשורת המסחרית, ת"א, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה, 2003
  • Privacy and Fame: How We Expose Ourselves across Media Platforms 2015 Lexington books

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חופש הביטוי באינטרנט" דברים אחדים 2, מכון ון ליר, 1997, 165-185.
  • "אחריות פלילית של תאגידים" שערי משפט א (3) תשנ"ח 335-348.
  • "חופש הביטוי באינטרנט" עלי משפט (כרך ביכורים, תש"ס) 163.
  • "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט (תשס"ב) 205.
  • "פורנוגרפיה באינטרנט: עד כמה להגביל את ביטויה?" פתו"ח 5, אוניברסיטת בר-אילן עמ' 215-245.
  • "הפרת אמונים של עובד ציבור – הצעה לפרשנות המבוססת על הערך המוגן" משפט וממשל ז', אוניברסיטת חיפה, תשס"ד 415.
  • " חקיקת זכויות יוצרים בעידן המידע" משפט ועסקים ג התשס"ה 409-424.
  • "חוק חופש המידע והאינטרנט: האם הגיעה העת לשינוי חקיקתי?" מאזני משפט כרך ז' התש"ע (2010) 307-354
  • "בלוגים של עיתונאים ישראלים כמרחב ציבורי חדש" קשר, אוניברסיטת תל אביב: המכון לחקר העיתונות והתקשורת, 2011, גיליון 40 עמ' 43-52

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קוד אתי חדש לרשות השידור
  2. ^ חופש הביטוי באינטרנט באתר המרכז האקדמי למשפט ועסקים