יוהנס פפרקורן
 | |
| לידה |
1469 נירנברג, דוכסות בוואריה  |
|---|---|
| פטירה |
1523 (בגיל 54 בערך) קלן, האימפריה הרומית הקדושה |
| מדינה |
גרמניה |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
  | |
יוהנס (יוסף) פפרקורן (1469 כנראה בנירנברג – בסביבות 1523 בקלן) היה תאולוג וכותב מאמרים קתולי גרמני, מומר, שפעל רבות כנגד היהודים. התפרסם בניסיונו להחרים ולהשמיד את ספרי התלמוד בקיסרות הגרמנית ובמלחמת העלונים (pamphlets) שלו עם ההומניסט וההבראיסט יוהנס רויכלין (Johann Reuchlin).
רדיפת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
פפרקורן חי בתחילה בבוטשוביץ, מוראביה, כיהודי וככל הנראה היה קצב בעיסוקו. ככל הנראה הוא נתפס בגנבה, נדון למאסר (כנראה ב-1504) וכדי להנצל ממאסר ארוך, התנצר יחד עם אשתו. אז, הוא חבר אל הנזירים הדומיניקנים בעיר קלן, והיה יד ימינם בכל ענייני רדיפת יהודים. באותה עת, בראש הדומיניקנים בקלן עמד הנזיר, שופט האינקוויזיציה הוכשטרטר (Hochstrater), שונא ורודף יהודים פנטי. בהנחייתו, מומר בשם ויקטור טרבנסקי כתב ופרסם עלון בו האשים את היהודים בפשעים שונים וסיים את דבריו במילים: בכל אלו, אשם התלמוד, שורש כל רע, בו היהודים מאמינים יותר מאשר בעשרת הדברות
[1].
עלון זה לא השאיר רושם על ציבור קוראיו ואז הוכסטרטר פנה אל פפרקורן ודרש ממנו לכתוב עלון חדש. למרות מיעוט השכלתו הכללית והיהודית, כתב פפרקורן עלון בשם "ראי ההזהרה" (Warnungspiegel). בפרסום זה, מציג פפרקורן את עצמו כאוהב יהודים ודואג להם ועל כן, לטובתם, הוא מציע להם להמיר את דתם לנצרות. על ידי כך, הם יוכיחו לנוצרים שידיהם נקיות מרצח ילדים נוצריים לצורכי פולחן ושהם יצורי אנוש כמו הנוצרים עצמם. מהנוצרים הוא דורש לקחת, אפילו בכוח הזרוע, את ספרי התלמוד מהיהודים.
פפרקורן מונה שלוש סיבות המונעות מהיהודים להתנצר - עיסוקם בהלוואות בריבית, האיסור שחל עליהם להיכנס לכנסיות ולהקשיב לדרשות הכמרים וספר התלמוד. הוא טוען שבשתי הסיבות הראשונות יוכל לטפל בעצמו אך מהשליטים הוא מבקש להחרים מהיהודים את ספרי התלמוד ולשרוף אותם. פרסום זה של פפרקורן לא זכה להצלחה, בין היתר, עקב אי נכונותם של הנזירים האינקוויזיטורים הדומיניקנים לוותר על מקור הכנסה - החרמת ספרי דת מהיהודים והחזרתם תמורת כופר גבוה[1]. פפרקורן כתב עלון חדש ובו האשים את התלמוד בלבד כסיבה לפשעי היהודים.
גם עלון זה לא זכה לתשומת לב גדולה ועל כן, הוא כתב עלון שלישי. בפרסום זה הוא חוזר בו מדאגתו ליהודים (כמו בעלון הראשון) והפעם הוא מאשים אותם בפשעים חמורים כולל רצח פולחני. הוא דורש מהשליטים להחרים ולשרוף את ספרי התלמוד, לקחת מהיהודים את ילדיהם ולהטביל אותם לנצרות ולגרש מאדמת הקיסרות הרומית הקדושה את כל היהודים. הוא איים בגיהנום על כל הנוצרים שיעזרו ליהודים. אך גם מאמרים אלו לא זכו לתהודה רבה ולהצלחה. השליטים המקומיים בקיסרות לא רצו לגרש את היהודים משום שחלקם נזקקו ליהודים לשם הלוואות ורובם לא מיהרו לוותר על המיסים הגדולים שהיהודים נאלצו לשלם.
בצר לבו על הכישלון, ביקש פפרקורן מהדומיניקנים לפנות לאחותו של הקיסר מקסימיליאן הראשון, הנסיכה קוניגונדה מאוסטריה (Kunigunde), דוכסית בוואריה אשר לאחר מות בעלה, הפכה לנזירה במנזר דומיניקני. הנסיכה הסכימה לעזור לפפרקורן והעבירה את כתביו לקיסר מקסימיליאן. הקיסר כבר הספיק, באותה עת, לגרש את היהודים ממספר מחוזות בקיסרות. לאחר קריאת דברי פפרקורן, הוא הוציא צו המורה להחרים ולהעביר לידי פפרקורן את כל ספרי היהודים מלבד הברית הישנה ואכן, ספרים אלו הוחרמו והועברו ממספר ערים גדולות בקיסרות. אלא שלטובת היהודים נרתם הארכיבישוף של העיר מיינץ והקנצלר של הקיסר מקסימיליאן - אוריאל פון גמינגן (Uriel von Gemingen). הוא פנה לקיסר וטען שאין בספרי הקודש של היהודים שום סכנה לנצרות.
כדי להגיע להחלטה סופית, מקסימיליאן פנה למספר אוניברסיטאות גדולות, לאינקוויזיטור יעקב פון וגסטראטן, למומר-כומר ויקטור פון קרבן ולהומניסט המפורסם יוהנס רויכלין, כדי שיחוו את דעתם בנושא. חלק מהאוניברסיטאות, האינקוויזיטור והכומר קבעו שיש לשרוף את ספרי התלמוד. רויכלין טען שאין בספרים אלו שום סכנה לנצרות ואין לשרוף אותם פרט לספר "תולדות ישו". בעקבות חוות דעת זו, ביטל הקיסר את הצו על החרמת הספרים ואלו הוחזרו ליהודים.
"מלחמת הפמפלטים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות פרשת ספרי התלמוד פרץ ויכוח סוער בין הדומיניקנים והחוגים ההומניסטיים. פפרקורן ורויכלין המשיכו לפרסם מאמרים אחד נגד השני. מלחמת מאמרים זו מכונה "מלחמת הפמפלטים" והיא נחשבת בעיני היסטוריונים רבים כמבשרת הרפורמציה העתידית של מרטין לותר[2]. לרויכלין הצטרפו הומניסטים חשובים של התקופה כמו ארסמוס מרוטרדם ואולריך פון הוטן (Ulrich von Hutten). האחרון חיבר ספר בשם "מכתבי אנשים חשוכים" (Epistolae obscuratorum virorum) שבו הוא תוקף בחריפות רבה ובצורה סטירית את השמרנות והשחיתות של הדומיניקנים, התאולוגים ופפרקורן עצמו[3]. כדי להרגיע את הרוחות דרש הקיסר מרויכלין ומפפרקורן לחדול מהמריבה אך הם המשיכו בפרסום העלונים, זאת גם לאחר שהאפיפיור לאו העשירי החרים את מאמרו של רויכלין נגד פפרקורן "ראי העיניים" (Augenspiegel). בהמשך, הסכסוך דעך כאשר נושא אחר החל מעסיק את הציבור, הכנסייה והשליטים - מעשיו של מרטין לותר.
פפרקורן המשיך לפרסם חוברות הסתה כנגד היהודים, למשל חוברת בשם "ראי הלהבה" (Der Brandspiegel), והפיצן. אך הקיסר הוציא פקודה האוסרת את הפצת ספריו (1518). מאוחר יותר (1521) ננזף בפומבי בידי הקיסר קרל החמישי באספת הממלכה בורמייזא. מותו של פפרקורן ב-1523 שם קץ לפרשה זו. רויכלין נחשב על ידי רבים כאוהב ישראל נאור (כך מוצג, למשל, על ידי ההיסטוריון צבי גרץ) אך היסטוריונים מודרניים סבורים שמעשיו לא נבעו מאהבת ישראל אלא מהיותו הבראיסט ששאף לשמר את השפות העתיקות כולל השפה העברית. לדעתו לא ניתן היה לחקור ולהבין את הנצרות אם לא נשמר את השפה שבה נכתבו מקורותיה[3].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוהנס פפרקורן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יוהנס פפרקורן (1469-1522?), דף שער בספרייה הלאומית
