יוהנס פרוטיגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוהנס פרוטיגר
בית מחניים (השני), ביתו של פרוטיגר ברחוב הנביאים

יוהנס יעקב פרוטיגר (גרמנית: Johannes Frutiger‏; 18361899) היה בנקאי שווייצרי. בעל בנק פרוטיגר ונציגו של בנק עותומאן בירושלים, אחד הבנקים החשובים ביותר בארץ ישראל בין השנים 18721896. יזם מסילת הרכבת לירושלים, יחד עם יוסף נבון.

חייו בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטיגר היה בנקאי פרוטסטנטי שנשלח לירושלים מבזל ב-1862 על ידי "מיסיון עולי הרגל של בזל" על מנת להיות סגן מנהל הבנק של המיסיון. משנקלע לסכסוך עם מנהל הבנק, כריסטיאן פרידריך שפיטלר, הוחלט ב-1872 על פיצול הבנק ועל פתיחת מוסד פיננסי למתן הלוואות ומימון עסקאות בירושלים, אותו ניהל פרוטיגר. הבנק מימן בין היתר מסעות ארכאולוגיים (בהם מסעותיו של מוזס וילהלם שפירא) ורכישת קרקעות, בהן קרקעות נחלת שבעה, שערי צדק וחלקים ממאה שערים. פרוטיגר קיים יחסים טובים עם מוסלמים ויהודים כאחד. בין ידידיו ושותפיו העסקיים ניתן למנות את יוסף נבון ושלום קונסטרום עמם הקים, בין היתר, את שכונות מחנה יהודה, סוכת שלום ובית יוסף.

משום שהיה אזרח שווייצרי, ולא נתין של אף אחת מהמעצמות הגדולות באותה תקופה (רוסיה, אנגליה, צרפת, גרמניה ואוסטרו-הונגריה), שימש כמתווך ואיש פשרה מוסכם במשאים ומתנים של המעצמות הן עם השלטון העות'מאני והן בינן לבין עצמן.

בשנת 1895 לערך חלה במחלה "מוזרה", לדבריו, שהשפיעה על שיקול דעתו ועל הזיכרון שלו. מחלה זו אובחנה בשנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי בית הספר לרפואה שליד אוניברסיטת בזל, על סמך יומנו האישי, כמחלת אלצהיימר[1]. עקב המחלה והניסיונות הנואשים להסתירה, וכן עקב שינוי התקנות העות'מאניות, הגיע הבנק בשנת 1896 לפשיטת רגל.

בתים אותם בנה ובהם התגורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטיגר בנה שני בתי פאר בהם התגורר ברחוב הנביאים:

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית נבון ביי / בית מחניים (הראשון)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית מחניים (השני)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוהנס פרוטיגר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכס כרמל, כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד, פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד, אוניברסיטת חיפה, 1999, עמוד 79