יוחנן אלימנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוחנן אלימנו
לידה 1435
מנטובה, דוכסות מנטובה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1504 (בגיל 69 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוחנן אלימנואיטלקית: Yohanan Alemanno‏; 14351504[1]) היה פילוסוף, מקובל, מורה ופרשן מקרא יהודי, שחי בפירנצה ובמנטובה שבאיטליה בראשית תקופת הרנסאנס.

אלימנו היה מצוי בקשרים הדוקים עם חוג ההומניסטים שבאקדמיה האפלטונית בפירנצה, ושימש מורה לעברית ולקבלה למספר הוגים נוצרים חשובים בתקופתו, שהידוע שבהם הוא ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה.

אלימנו היה אדם משכיל ובעל אופקים רחבים ביותר, אך התעניין במיוחד בקבלה, בפילוסופיה ניאופלטונית, בתאוריה של האמנות, במאגיה ובאסטרולוגיה. הוא חיבר מספר חיבורים חשובים בתחומים אלה, אך רובם טרם הועלו על מכבש הדפוס.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימנו היה צאצא של גולים מפריז שהיגרו לאיטליה, כשמקורה הרחוק יותר של משפחתו הוא מגרמניה, כפי שמעיד שם משפחתו ('גרמניה' בספרדית: Alemania).[2][3] הוא גדל בפירנצה, ובבגרותו החל לשמש כמורה לילדיו של הבנקאי יחיאל מפיזה.[3] בסוף שנות השישים של המאה החמש-עשרה עבר אלימנו למנטובה, שם פרש עליו את חסותו המרקיז לואיג'י גונזאגה (Luigi Gonzaga) השלישי שבביתו נכח אלימנו באירועים אמנותיים.[4][5]

אלימנו נדד בצפון איטליה בין בתיהם של שועים יהודיים, עד ששב בשנת 1488 לפירנצה.[2][3] אלימנו העריך מאוד את אנשי עירו פירנצה, ובספרו הראשון "חשק שלמה" היללם על חינוכם המעולה המשלב מדיניות והגות ועל תכונות רבות נוספות שבהן התברכו, וביניהן רגש האחדות שלהם שבעיניו הוא חזק מזה של אחיו היהודים. הוא אף טען כי נדבק באהבת החכמה מרעיו הפלורנטיניים, ולפיכך חזר לפירנצה ממנטובה כששמע שפיקו דלה מירנדולה, שאותו ראה כחכם ותאב דעת, שב אליה. אלימנו אף הילל בספרו את מנהיגה של פירנצה לורנצו דה מדיצ'י (Lorenzo de' Medici) כמנהיג משכמו ומעלה, המדריך את ההמונים באמצעות התבונה ולא באמצעות כפייה. לפי המוסכמות התרבותיות של התקופה, נראה שאלימנו הניח כי דברי ההלל שלו יגיעו לאוזניו של דה מדיצ'י.[6]

בפירנצה ביקר אלימנו תכופות בארמונו של דה מדיצ'י, שם הכיר ככל הנראה את פיקו דלה מירנדולה.[7] אלימנו החל ללמד את פיקו עברית וקבלה, וייתכן שעמדותיו שימשו השראה עבור מספר נכבד מה"תזות" של מירנדולה אודות תורת הקבלה.[8] אלימנו החליף את אליה דל-מדיגו, מורו הקודם של פיקו שעבר לוונציה, ושימש מורה לפיקו כשש שנים.[3] אלימנו לא הרבה להזכיר את הוגי ואמני פירנצה ומנטובה של זמנו בשמותיהם, אולם לפי החוגים בהם פעל סביר להניח שהכיר באופן אישי חלק נכבד מתוכם, כולל את מרסיליו פיצ'ינו (Marsilio Ficino) ולאונרדו דה וינצ'י.[9]

אלימנו נשאר בפירנצה כנראה עד הגירוש הארעי ב-1497, וקורותיו לאחר-מכן אינם ידועים בבירור.[3] הוא כתב מספר חיבורים בעברית אל קהל יעד יהודי, כשמטרתו הייתה לשכנעם שתמונת העולם החדשה של הרנסאנס פותחת בפניהם שערים חדשים להתפתחות ולהשתלבות. בסוף ימיו הלין אלימנו על-כך שלא הצליח להשפיע על ההמון היהודי בדבריו.[10]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימנו היה בקי בקבלה ובפילוסופיה יהודית, יוונית וערבית, וכן בספרות הלטינית הקלאסית וזו של ימי-הביניים.[11] הוא למד בצעירותו פילוסופיה, ואותה השלים בלימודי רפואה – מדע שאותו ראה כמוגבל וחלקי.[5] תחומי ההתעניינות של אלימנו היו רחבים מאוד, והוא התמצא בין היתר בגאוגרפיה, גאודזיה, מטלורגיה, בוטניקה וזואולוגיה; סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה; מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה; פילוסופיה ואסתטיקה; קבלה, מאגיה, אלכימיה ועוד.[12]

הגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימנו היה תלמידו של רבי יהודה מסר ליאון שהיה פילוסוף אריסטוטלי, אך סטה מדרך רבו והעדיף את הפילוסופיה הניאופלטונית ברוח חבריו מן האקדמיה האפלטונית בפירנצה.[13] אלימנו ראה את תורת אפלטון כאלוהית וסבר שאפלטון למד מפיהם של נביאי ישראל.[14] לדבריו, תורת עשר הספירות שאודותיה שמע אפלטון מהנביאים, השפיעה עליו בעיצוב תורת האידאות שלו ובחשיבות העמוקה שהיא מעניקה למספרים.[15] אלימנו אף מזכיר בכתביו פילוסופים ניאופלטוניים מהמאה השלישית, כדוגמת פלוטינוס ותלמידו פורפיריוס.[15]

דעותיו הניאופלטוניות של אלימנו הושפעו ממחברים יהודיים ניאופלטוניים קודמים לו כגון יוסף אבן וקאר, שמואל אבן מוטוט, שלמה אלקונסטנטיני ושמואל אבן צרצה. בהגותם של כל המחברים הללו, וכן בזו של אלימנו, ניתן לזהות את התופעות הבאות: ניסיונות למזג את הפילוסופיה והקבלה; השפעות של זרמי מחשבה ניאופלטוניים בנוסח אבן עזרא ואבן סינא; זיקה חזקה למאגיה; דיונים על חשיבותה של האסטרולוגיה.[16] מגמתו הניאופלטונית של אלימנו, בולטת במיוחד לאור הנטייה האריסטוטלית המובהקת של פילוסופים יהודים באיטליה של זמנו (בקרב הוגים כגון: רבי יהודה ובנו רבי דוד מסר ליאון, רבי אליהו דלמדיגו ורבי עובדיה ספורנו), והיא מוסברת לאור הקשרים של אלימנו עם האקדמיה האפלטונית בעירו פירנצה.[17]

מאגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עדותו של אלימנו הוא היה מצוי בקשרים עם מאגיקונים יהודיים ונוצריים כאחד.[18] קשריו של אלימנו עם החוג הניאופלטוני בפירנצה אשר ראה את המאגיה באור חיובי ואף נעלה, הם כנראה שהביאו אותו לתור אחר מקורות האוהדים את המאגיה בספרות היהודית הקודמת לו.[19] אלימנו התעניין מאוד במאגיה, והוא מזכיר בכתביו ספרי מאגיה רבים, יהודיים ושאינם כאלה; הן כאלה המוכרים לנו ממקורות קודמים (כדוגמת הספרים: "תכלית החכם"; "ספר רזיאל"; "מפתח שלמה"; "פלאות עולם" מאת אלברטוס מאגנוס), והן כאלה שרק מכתבי אלימנו קיומם נחשף (כגון: "ספר הלבנה"; ספר "מלאכת מושכלת" המיוחס לאפולוניוס; "ספר התמר").[20] אלימנו אף האמין באלכימיה וחיפש אחר סם-החיים.[21]

אסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוח הרנסאנס התעניין אלימנו רבות באמנות החזותית, והוא דן בה הן באמצעות דיון ישיר בתחום האסתטיקה, והן במסגרת דיון פילוסופי עקיף.[22] דיונו של אלימנו אודות האמנות מזכיר את הערותיהם והנחיותיהם של אמני זמנו, כדוגמת פיליפו ברונלסקי, לאונרדו דה וינצ'י ולאונה בטיסטו אלברטי.[23] אלימנו ראה את ערך האמנות ככזה החורג מקישוטיות גרידא, וסבר שהיא בעלת חשיבות מהותית המבוססת על חיקוי הטבע וההרמוניה השלטת בו. בנוסף, לדעתו האמנות מביאה לידי ביטוי את אנושיותו של היוצר ומספקת את צרכיו הנפשיים והרוחניים של הצופה, ואף מכאן חשיבותה הגדולה.[24]

לדברי אלימנו, ערכה של האמנות נגזר משלמות האשליה שהיא יוצרת אצל הצופה; אשליה הנגזרת מההרמוניה האמנותית המשקפת את ההרמוניה הטבעית. אלימנו נטה להדגיש את הצד הטכני והביצועי של האמנות, ולהמעיט בערכו של הנרטיב המובע על ידה. הדבר נבע הן משיקולים דתיים-הלכתיים המחמירים בנוגע לייצוגים חזותיים, והן כתוצאה מתפיסתו האסתטית, הרואה את האמנות כדיסציפלינה טהורה היונקת את ערכה מתוכה, ולא מכוח שימושה לצרכים אחרים (דתיים או פוליטיים למשל). לפיכך גם כל שימוש פוליטי באמנות היה פסול בעיני אלימנו.[25]

חיבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשק שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו הראשון של אלימנו הוא "חשק שלמה" (נדפס בשם "שער החשק" בליוורנו תק"ו, ולאחר-מכן נדפס שנית בהלברשטאט בשנת 1862), המהווה פירוש על שיר השירים בדרך הפשט והסוד.[11] פירוש זה משמש יותר כמסה פילוסופית ברוח הגות הרנסאנס מאשר כפירוש קלאסי. כפי שסיפר אלימנו במבואו לספר, הוא החל לכותבו בצעירותו והשלימו מאוחר יותר לפי בקשתו של פיקו שמצאו כמעניין במיוחד.[3][26] כמעט חצי הספר הוא מבוא, שתכליתו לתאר את שבחי שלמה המלך ברוח המדרש והאגדה, ותוך כדי כך לדון בטבעה של האהבה – הגשמית והרוחנית. הספר נכתב אמנם בעברית, אולם מבחינת נושאו הוא ממשיך את מסורת הכתיבה האיטלקית הפילוסופית על האהבה שבה פתח מרסיליו פיצ'ינו בשנים 1474-1475.[27]

חי העולמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו העיקרי של אלימנו הוא "חי העולמים" (נותר בכתב-יד), אשר נכתב במשך כשלושים ושלוש שנים ולא הגיע לידי השלמה. בחיבור זה הוא המשיך לפתח את נושא האהבה העליונה, באמצעות דיון בטיפוס האנושי האידיאלי ובדרך התעלותו עד הגעתו לדבקות באלוהים ולחיי אלמוות של הנפש (אלמותיות הנפש היה נושא פופולרי ביותר בהגות הרנסאנס).[27][28] אלימנו השתמש ב"חי העולמים" בשני קולות שונים: קול ה'אב' (ראשי-תיבות של 'אמת בלבבו') הדובר במונחים ובסגנון פילוסופיים עבור המשכילים, וקול ה'מיעל' (ראשי-תיבות של 'מליץ יושר על לשונו') הדובר להמון בלשון רטורית המושפעת מלשון הספרות המקראית.[10]

את החיבור "חי העולמים" ניתן לראות כאנתולוגיה על האדם, שמטרתה לפרוש בפניו דרך אופטימלית לניהול חייו; דרך אשר תוביל אותו הן לחיים משמעותיים בעולם-הזה והן לחיי נצח בעולם-הבא. לתפיסת אלימנו הנפרשת בספר, חיי האדם מורכבים משלבים שונים שביניהם הוא מטפס לאחר תהליך 'הבשלה'. תהליך ההבשלה הנפשי מצריך את האדם ליצור איזון בין צורכי הגוף והנפש וכן להכיר הכרה מעמיקה את גופו, נפשו והעולם שבתוכו הוא חי, כאשר לנגד עיניו אמורה לעמוד המטרה הסופית של הגעת הנפש לחיי אלמוות.[28]

אלימנו, וגם זאת ברוח מחשבת הרנסאנס, הביע בספרו את העמדה לפיה פעילותו של האדם צריכה להתקיים בשני מישורים: הפנימי שעיקרו חיי התבוננות ועיון, והחיצוני שעיקרו בפעילות חברתית לשם שיפור פניה של החברה האנושית. רק בדרך זו, טען אלימנו, נפשות רבות ככל האפשר תשרודנה את המסע בעולם החומרי ותזכינה לחיי אלמוות.[10]

חיבורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף חיבר אלימנו חיבור בשם "עיני העדה" על התורה, ובו הוא מפרש את התורה לפי דרכי הפשט והסוד. מספר זה הגיעו אלינו אך קטעים בכתב-יד, וייתכן שלא הושלמה כתיבתו.[11][27] מכתביו נותרו גם "ליקוטים" שעודם בכתב-יד, וכן חיבור ללא כותרת המוכר כ"כתב-יד פריז" וכונה על ידי גרשם שלום "כתב-יד בלתי נודע".[29]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד השפעתו של אלימנו על פיקו, ודרכו על מקובלים נוצרים לאחר-מכן, היו נוצרים נוספים שלמדו אצל אלימנו והושפעו מתורתו. כך למשל ידידו של פיקו, המשורר ג'ירולאמו בניווייני (Girolamo Benivieni), למד אצל אלימנו וכך עלה בידו לחבר מילון עברי-לטיני ולטיני-עברי.[30] בנוסף השפיע אלימנו על הוגים יהודיים שבאו אחריו כגון רבי אברהם יגל, רבי יהודה מוסקאטו, רבי אברהם הירירה ויש"ר מקנדיה, לשילובה של המערכת הפילוסופית הניאופלטונית בתמונת העולם הקבלית.[31]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שנת פטירתו המדויקת אינה ידועה, אולם שנת 1504 היא האחרונה המוזכרת בכתביו. ראו: ליכטנשטיין, עמ' 694; רות, עמ' 117; ראובני, עמ' שג.
  2. ^ 2.0 2.1 ליכטנשטיין, עמ' 694.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 רות, עמ' 117.
  4. ^ רות, עמ' 140
  5. ^ 5.0 5.1 ראובני, עמ' שו.
  6. ^ רות, עמ' 119.
  7. ^ ראובני, עמ' שכ.
  8. ^ ליכטנשטיין, עמ' 694; רות, עמ' 117. אלימנו מספר על פגישתו עם מירנדולה בשנת רמ"ח (1488), אך יש יסוד סביר להניח שנפגשו עוד קודם-לכן, לפני שנת 1486 שבה פרסם פיקו את התזות שלו. על כך ראו: אידל, עמ' 64.
  9. ^ ראובני, שה-שו. לפי ראובני, אלימנו מזכיר רק את ההוגים פיקו דלה מירנדולה ופרידה דה צ'רסארה, וכן את המוזיקאי הגרמני קונרד פאומן (אותו הוא מזכיר בשם "המנגן העיוור מאשכנז").
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 ראובני, עמ' שט.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 ליכטנשטיין, עמ' 695.
  12. ^ ראובני, עמ' שז. חשוב להדגיש שמדעים מסוימים מתוך תחומי הדעת האלה לא היו מוכרים באופן עצמאי ומוגדר באותם ימים. 'אסתטיקה' למשל הוכרה בשם זה רק מהמאה התשע-עשרה.
  13. ^ אידל, עמ' 98.
  14. ^ לימור, עמ' 101.
  15. ^ 15.0 15.1 אידל, עמ' 104.
  16. ^ אידל, עמ' 88.
  17. ^ אידל, עמ' 97.
  18. ^ אידל, עמ' 66.
  19. ^ אידל, עמ' 90.
  20. ^ אידל, עמ' 70-66.
  21. ^ רות, עמ' 64.
  22. ^ ראובני, עמ' שי.
  23. ^ ראובני, עמ' שיז-שיח.
  24. ^ ראובני, עמ' שיא, שכו.
  25. ^ ראובני, עמ' שכה.
  26. ^ לימור, עמ' 103.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 רות, עמ' 118.
  28. ^ 28.0 28.1 ראובני, עמ' שח.
  29. ^ ראובני, עמ' שד.
  30. ^ רות, עמ' 122.
  31. ^ אידל, עמ' 110-108.