יוחנן פרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוחנן פרס כסטודנט בירושלים, 1965

יוחנן פֶּרֶס (1931 – יולי 2017) היה פרופסור בחוג לסוציולוגיה שבאוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן פרס (פוזנר) נולד בשנת 1931 בברלין בירת גרמניה, וב-1938 עלה לארץ ישראל עם משפחתו על סיפון האונייה "ירושלים". אביו לודוויג (נחמן) פוזנר היה פרופסור למתמטיקה ומחנך, ואמו ד"ר יעל פוזנר הייתה לימים ראש מִנהל חינוך במשרד החינוך ובין מקימי החברה למתנ"סים ובתי הספר הקהילתיים. בשנים 1939-1947 התיישבה המשפחה בירושלים ופרס למד בבית הספר העממי שליד הסמינר בית הכרם, הנקרא כיום על שם דוד ילין. בין מוריו היו דוד בנבנישתי ואברהם אבן שושן. למד שלוש שנים בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית ובין מוריו: יצחק נבון וישעיהו ליבוביץ. לאחר מכן עבר לרחובות ולמד בתיכון על-שם שליט, בין מוריו היו הסופר ס. יזהר ורעייתו נעמי וולמן. אביו של יוחנן פרס כיהן כמנהל בית הספר. עם סיום לימודיו יצא להכשרה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן, לאחר שחרורו מהנח"ל הצטרף לקיבוץ צרעה ובמשך חמש שנים עבד במטעים, בענף הצאן ובהדרכת נוער.

יוחנן פרס התחיל בלימודים אקדמיים ב-1955. הוא עשה את חוק לימודיו מהתואר הראשון עד השלישי בחוג לסוציולוגיה שבאוניברסיטה העברית. הכין את עבודת הדוקטור בהנחייתו של ד"ר שמעון הרמן. הרמן שילב את גישת הדינמיקה הקבוצתית (שאביה מולידה היה קורט לוין) בחוגים לסוציולוגיה ופסיכולוגיה שבאוניברסיטה העברית. נושא הדוקטורט זהות עדתית ויחסים בין עדתיים, הוגש ב-1968. פרס החל ללמד כמורה בשלוחת תל אביב של האוניברסיטה העברית. בתום הדוקטורט יצא למשך שנתיים לבתר-דוקטורט, שאותו עשה שנה באוניברסיטת קולומביה ושנה באוניברסיטת הרווארד. ב-1971, עם שובו מההשתלמות הבתר-דוקטורית הצטרף לסגל של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-1995 הוענקה לו דרגת פרופסור מן המניין. היה מרצה אורח באוניברסיטאות מישיגן ו-UCLA. ייסד מכון מחקר פרטי בשותפות עם פרופ' אפרים יער וגרשון קופר.

פרס היה נשוי לחנה לבית הלר. לזוג שלושה ילדים: יובל פרס, לשעבר פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וכעת עובד בחטיבת המחקר של חברת מיקרוסופט; נאוה, עורכת דין מתמחה בדיני אישות; ונורית, העוסקת בהיי-טק.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר עבודותיו המחקריות של פרס דנות בתחומי יחסי עדות, דעת קהל, מחקרי הערכה ומשפחה.

היחס אל השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו הראשון באנגלית בשיתוף עם הרמן ויער התפרסם ב-1965 ועסק ביחסם של בני נוער ישראלים למשפט אייכמן. שני הממצאים המרכזיים היו ראשית שהטראומה הלאומית (השואה) הגיעה לכל הרבדים התרבותיים, הדוריים והכלכליים של העם הישראלי, אך לא במידה שווה. שנית, כאשר הושוו המשיבים לפי רמת מעורבותם בשואה התברר שככל שאדם היה מעורב יותר, כך נטה יותר להסכים עם המשפט ותוצאותיו. [1]

זהות עדתית ויחסים בין-עדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת הדוקטור, "זהות עדתית ויחסים בין-עדתיים" עסקה בזהות עדתית. העבודה התפרסמה גם בצורת ספר תחת אותה כותרת בהוצאת ספריית פועלים. הרעיון המרכזי המבחין עבודה זו מקודמותיה היה הקישור בין הסכסוך הישראלי-ערבי לבין התגבשות הזהות הישראלית בכלל ושל עדות המזרח בפרט. התרבות הערבית נתפסה כגורם מפלג המעכב את מיזוג הגלויות, בעוד שהתרבות האירופית-אשכנזית נחשבה לתרבות ישראלית אותנטית. במרכז ההוויה הפוליטית עמדו באותו זמן היחסים בין הוותיקים (שעלו לפני מלחמת העולם השנייה) לבין עולי שנות החמישים, שרובם יוצאי אסיה וצפון אפריקה. תרומתו העיקרית של פרס הייתה בקישור בין שני השסעים: זה שבין העדות היהודיות וזה שבין יהודים לערבים. פרס טוען שעולי המזרח חשו שעליהם לבחור בצורה חד משמעית בין זהות מזרח תיכונית המדגישה את השיתוף התרבותי בין כל יוצאי אסיה ואפריקה, כולל עולי המזרח וערביי ישראל, לבין זהות יהודית וציונית. הכרעה זו התקבלה על ידי רוב רובם של בני עדות המזרח וכיוונה הכללי היה הינתקות מן הזהות הערבית לטובת הזהות הישראלית. הדרך הקצרה ומעוטת העלויות להגיע למטרה זאת הייתה להפגין עמדות אנטי-ערביות נוקשות בכל ממדי הסכסוך. הסכסוך בין ישראל והמרחב הערבי תרם איפוא לתמורות מהירות במבנה הזהות של יהדות אסיה ואפריקה. אפשר לראות בכך "עקיפה מימין" של דעת הקהל היהודית-ישראלית-ותיקה. משמעות התהליך הייתה לא רק הינתקות מהערבים אלא שינוי במבנה הפוליטי: רוב בני עדות המזרח מיקמו את עצמם בימין המפה הפוליטית ואילו האשכנזים נשארו מפולגים בעמדותיהם הפוליטיות. השפעתו של חוסר סימטריה זה מגעת לדעת פרס עד ימינו. עדות המזרח שידרו בדרכים רבות את הזדהותן הפוליטית (חבישת כיפה, תליוני מגן דוד, "שכחת" המבטא העדתי, שינוי שמות החושפים השתייכות עדתית-מזרחית ועוד). ניתוחים סטטיסטיים בשיטות שונות ובתקופות שונות מצביעים שוב ושוב על רוב ימני בקרב עדות המזרח, ורוב מזרחי בקרב מפלגות הימין.

תוכנית הלימודים לציבור הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן פרס כתב מאמר ביחד עם אבישי ארליך על תוכנית הלימודים לציבור הערבי. המאמר טען כי התוכנית כללה יותר קטעים משירי ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון וס. יזהר מאשר מיצירותיהם של הסופרים הערבים והקוראן. שר החינוך באותם הימים, אהרון ידלין, הודיע בכנסת שבעקבות המאמר ייבדק מחדש האיזון בין התרבויות בתוכנית הלימודים. [2]

הסוציולוגיה של המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מענפי המחקר שפרס עסק בהם הוא תיאור ובחינה של מוסד המשפחה בישראל. המאמר העיקרי בנושא, "מרכזיות ויציבות המשפחה היהודית בישראל" [3] הוצא בשיתוף עם פרופסור רות כץ. המחקר התבסס אך ורק על נתונים שפורסמו על יד הלמ"ס והושוו עם נתונים מקבילים מארצות אחרות. המסקנות דאז היו שהמשפחה היא מוסד מרכזי בישראל, כאשר המרכזיות מתפרשת כהשפעת גומלין בין המשפחה לבין מוסדות חברתיים רבים ומגוונים. אפיון שני של המשפחה הישראלית היה יציבות. שיעורי הגירושים היו נמוכים מאלו של ארצות מערביות אחרות. יציבות זו לא הייתה רק פרי ערכים אישיים, אלא גם תוצאה של חקיקה דתית שהקשתה מאוד על גירושים. לבסוף, רמת הילודה הגבוהה בקרב חלקים מהאוכלוסייה הישראלית (בני עדות המזרח, ערביי ישראל). בפרסומים מאוחרים יותר העלו פרס וכץ את השאלה: באיזה מידה האפיונים המיוחדים למשפחה הישראלית הם זמניים (שלבי מעבר דומים לאלה שעברו על המשפחה המערבית בעידן הפוסט-תעשייתי) או שמא יתמידו ההבדלים בין המשפחה המערבית המודרנית והמשפחה המסורתית הדתית במשך דורות? המענה על שאלה זאת ניתן בצורה משכנעת. כל שלושת האפיונים שהגדירו את השוני בין משפחה מערבית מודרנית לבין זו הישראלית נשחקו. כיום שיעורי הגירושין, התעסוקה והילודה מתקרבים להיקפם בארצות המערב. אחוז הזוגות שאינם נישאים כלל (זוג הורות) הולך ועולה והנוהל של עקיפת המוסדות הרבניים גובר ומתגוון (נישואין וגירושין בעזרת הסכם ממון, נישואי קפריסין וכיוצא בזה). [4] [5] [6]

סקרי בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התמחות אחר של פרס היה סקרי בחירות. לדעתו היחס לסקרים אלה בציבור הוא אמביוולנטי. מצד אחד הם הפכו לחלק אינטגרלי מהחיים הפוליטיים ומצד שני טוענים שניסוח השאלונים ועיבוד הנתונים עשויים או עלולים להשפיע על תוצאות הבחירות. פרס מתמודד עם ביקורות אלה. [7]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות התפרסמו שני ספרים העוסקים במקרו-סוציולוגיה פוליטית:

בין הסכמה ומחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של פרס ראה אור ב-1998 והוא נכתב בשיתוף עם אפרים יער. כותרת המשנה של הספר מבהירה את עיקרו: שלום ודמוקרטיה בתודעה הישראלית. תרומתו העיקרית של הספר נובעת מממצא שלא שוער מראש: מניתוח הנתונים נובע כי הממדים שמאל-ימין ויונים-ניצים אינם חופפים. הצירופים של שמאליות ניצית וימניות יונית קיימים שניהם באוכלוסייה. שילוב זה מחייב לנתח את הנתונים כך שכל השילובים הקיימים במציאות יידונו גם במחקר.

קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר שכתב יוחנן פרס בצוותא עם אליעזר בן-רפאל והוא נכתב לפי בקשת אניטה שפירא בעת כהונתה כמנהלת הראשונה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. הספר סוקר את השסעים העיקריים הקיימים בחברה הישראלית: עולי רוסיה מול ותיקים, דתיים מול חילונים, חרדים מול חילונים, יהודים מול ערבים ואשכנזים מול מזרחים. התזה התאורטית של הספר הייתה תזה מבנית, שלפיה יש לראות את השסעים השונים כמערכת ויש להבדיל בין שסעים צולבים לשסעים חופפים. טענה נוספת המוצגת בספר היא כי חל כרסום במעמדה של האליטה האשכנזית-ותיקה-חילונית-ומשכילה כמרכז הבלעדי. בעקבות שינוי זה, נוצרו חמש קבוצות דומות בגודלן. הקבוצות הן: חרדים ודתיים, חילונים אשכנזים, מזרחיים מסורתיים, עולים מרוסיה וערבים. קיימות עוד קבוצות קטנות כמו עולי אתיופיה, אבל הן לא משחקות תפקיד במאבקי הכוחות הישראלים. אף אחת מהקבוצות המשמעותיות בחברה הישראלית אינה מסוגלת ליצור שינוי חברתי בכוחות עצמה, ולכן יצירת קואליציות היא תנאי מוקדם להישג. עוד טוען הספר כי אין למעשה מלחמת מעמדות בישראל משום שקבוצות עניות, למשל ערבים, חרדים ועובדים זרים אינן מסוגלות ליצור לשון פוליטית משותפת. לעומתם, העשירים הינם בעלי אינטרס משותף ולשון משותפת, ולכן הם משתפים ביניהם פעולה .

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס היה מהראשונים בישראל שסברו שיש לסגת מהגדה המערבית ולהקים מדינה פלסטינית. ב-17 ביולי 1967 כתב פרס מאמר לעיתון הארץ שכותרתו הייתה "הגדה המערבית". במאמר טען פרס שצריך להקים מדינה פלסטינית שתהיה קשורה בברית הגנה מדינית וכלכלית עם המדינה היהודית. הקדים אותו בדעה זו אורי אבנרי. ב-1970 היה פרס מייסד שותף של קבוצה שנקראה "חוג לליבון בעיות חברה ומדינה". בין חבריה היו צבי כסה, יגאל עילם, יורם פרי, דן יעקובסון והנחה אותה לובה אליאב. פרס היה חבר במפלגת יע"ד (ישראל עובדת דמוקרטית) בראשות לובה אליאב ושולמית אלוני שקמה ב-1975. מפלגה זאת לא נבחרה לכנסת. לאחר מכן היה חבר במפלגת של"י ומזה שנים רבות הוא חבר במרצ. השתתף במפגשים עם מנהיגי אש"ף ובהם יאסר ערפאת.

פרס כתב ספר אוטוביוגרפי על חייו בשם "אם זכרוני אינו מטעה..."

מבחר ספרים ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫ מבוא לשיטות מחקר במדעי ההתנהגות / יוחנן פרס, גדי יציב. ירושלים: אקדמון, תשכ"ז, תש"ל, תשל"ג, תשנ"ה. ‬
  • ‫ מפעלי התנדבות של הסוכנות היהודית: קבוצות נוער יהודי בישראל 1974: מחקר הערכה / אתי זק, רבקה שפט, יוחנן פרס. ‬‫ [ירושלים: חמו"ל], 1975. ‫ [תל אביב: חמו"ל], 1975. ‬
  • ההתנדבות בישראל / סקר ערוך בידי יוחנן פרס ורות ליס.‬
  • יחסי עדות בישראל / מאת יוחנן פרס. ‬‫ ת"א [=תל אביב]: ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, (תשל"ו). ‬
  • עמדות וערכים בגדה המערבית: דו"ח מחקר / החוקר האחראי - יוחנן פרס. ‬‫ [ירושלים : חמו"ל, תשמ"-?]. ‬
  • הסתגלותם האישית של צאצאי גרושות ואלמנות / יוחנן פרס ומירי וינר-פריטש. ‬‫ ירושלים : מכון ירושלים לחקר ישראל, 1986. ‬
  • ‫ הסדר שלום ברמת-הגולן: מהתנגדות להשלמה - תקציר / מאת יוחנן פרס, ענת לייבלר ודפנה גולדברג ... ‬‫ תל אביב: המרכז לשלום, 1993. ‬
  • קהילתיות בחינוך: הצלחה או כישלון?: מחשבות, נתונים, המלצות / יוחנן פרס, רחל פסטרנק. ‬‫ תל אביב: איתאב, תשנ"ד 1993. ‬
  • בין הסכמה למחלוקת: דמוקרטיה, ביטחון ושלום בתודעה הישראלית / יוחנן פרס, אפרים יער-יוכטמן. [ירושלים]: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998. ‬
  • קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית / יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל. ‬‫ תל אביב: עם עובד, 2006. ‬

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחנן פרס, אם זכרוני אינו מטעה..., הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ S. H. Herman, Y. Peres & E. Yuchtman-Yaar. Reactions to the Eichman Trial: A Study in High Involvement, in Scripta Hierosolymitana, 1965.
  2. ^ "תוכנית הלימודים לציבור הערבי", מגמות 17, 1968
  3. ^ י. פרס, ר. כץ, "מרכזיות ויציבות המשפחה היהודית בישראל", מגמות 26 (2), 1980
  4. ^ Y. Peres & R. Schrift. Intermarrige and Interethnic Inequality: The Israeli Case, Social Dynamics, Vol. 1, 1, 1975
  5. ^ Y. Peres & R. Katz Stability and Centrality, The Nuclear Family in Modern Israel, Social Forces, Winter 1981
  6. ^ Y. Peres & R. Katz. Is the Israeli Family Losing its Character? Israel Social Science Reserch, Vol. 2(1), 1984.
  7. ^ Y. Peres & S. Shemer, The Ethnic Factor in the Elections to the Tenth Knesset, Megamot, Vol. 28 (2-3).