יוליוס הירש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוליוס הירש
Julius Hirsch 1938.jpg
דיוקנו של הירש בתעודת הזיהוי ליהודים משנת 1938
מידע אישי
לידה 7 באפריל 1892
אכרן שבגרמניה
פטירה 8 במרץ 1943 (בגיל 50)
מחנה ההשמדה בירקנאו, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
עמדה קשר שמאלי
מועדוני נוער
1902 - 1909 קרלסרוהה FV
מועדונים מקצועיים כשחקן
1909 - 1913
1913 - 1914
1919 - 1925
קרלסרוהה FV
גרויטר פירת'
קרלסרוהה FV
נבחרת לאומית כשחקן
1911 - 1914 נבחרת גרמניה בכדורגל גרמניה 7 (4)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
"אבן נגף" לזכרו במדרכה שמול ביתו בקרלסרוהה

יוליוס הירש (Julius Hirsch; ‏7 באפריל 1892 - 8 במרץ 1943?) היה כדורגלן יהודי-גרמני, שחקן הנבחרת הלאומית. הוא נספה בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו, קריירה ספורטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס הירש נולד למשפחה יהודית בת ארבעה ילדים בעיירה אכרן שבמערב מדינת באדן-וירטמברג בגרמניה. אביו היה קצין בצבא הגרמני במלחמת פרוסיה צרפת, וחינך את ילדיו ללאומיות גרמנית. הירש למד בבתי ספר בקרלסרוהה, וסיים את לימודיו בבית ספר למסחר בעיר. במהלך השנים עבד הירש בעבודות שונות, בחברה למוצרי עור בה שימש כחניך, ובמקומות אחרים, וזאת במקביל לקריירה הספורטיבית שלו.

הירש החל את קריירת הכדורגל שלו בשנת 1902 בהיותו בן 10, בקבוצת קרלסרוהה FV. הקבוצה הייתה אחת החזקות ביותר בגרמניה, זכתה באליפות הכדורגל של דרום גרמניה מדי שנה בין 1901 ל-1905 ובשנת 1905 בסגנות האליפות הגרמנית. בתקופה זו לא הייתה מערכת ליגות אחידה, והקבוצות נאבקו במסגרת ליגות אזוריות, כאשר בסוף העונה היו אלופי הליגות האזוריות נאבקים על גביע שכונה "גביע ויקטוריה".

בשנת 1909 הגיע לקבוצה המאמן הבריטי ויליאם טאונלי, ושיתף את הירש הצעיר במדי קבוצת הבוגרים במשחק נגד פרייבורג. הירש כבש שער כבר במשחק הבכורה שלו, וזכה בתמיכתו של טאונלי, שהשאיר אותו בקבוצת הבוגרים. בעונת 1909 1910 זכתה הקבוצה באליפות, לאחר מאבק צמוד מול היריבה העירונית FC פניקס.

הירש תיפקד כקשר שמאלי מהיר וחזק, והיה ידוע בשל בעיטותיו החזקות ברגל שמאל. ביחד עם חבריו לקבוצה גוטפריד פוקס ופריץ פדרר נודעו השלושה כ"שלישיית המרכז", וצורפו לנבחרת הלאומית. בין 1910 ל-1913 זכתה קרלסרוהה FV שלוש פעמים באליפות הדרום גרמנית, והייתה מתחרה חזקה על התואר הכלל גרמני.

במדי הנבחרת הגרמנית שיחק הירש שבע פעמים. משחק השיא בו השתתף היה התיקו 5:5 נגד נבחרת הולנד בזוולה, בו הבקיע הירש ארבעה שערים, השערים היחידים שהבקיע במדי הנבחרת הלאומית. משחק זה נחשב לאחד מהשיאים של נבחרת גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה. הירש השתתף בשניים ממשחקי הנבחרת באולימפיאדת סטוקהולם ב-1912. בשנת 1913 עבר לקבוצת גרויטר פירת', עמה זכה באליפות גרמניה ב-1914. לאחר המלחמה, ב-1919 שב לקרלסרוהה, והמשיך לשחק שם עד לפרישתו ב-1925.

לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הגרמני, ולחם במשך ארבע שנים, הגיע לדרגת סמל משנה (Vizefeldwebel) וזכה בצלב הברזל מדרגה שנייה. אחיו נהרג במלחמה זו.

ב-1920 נישא לאלה קרולינה האוזר, בת קרלסרוהה, פרוטסטנטית. מנישואים אלו נולדו לזוג שני ילדים שקיבלו חינוך יהודי.[דרוש מקור] הירש עבד בקרלסרוהה במפעל של אביו, שייצר מדים ודגלים, וכן ציוד ספורטיבי. ב-1926 פרש האב והעביר את ניהול העסק לבניו. המשבר הכלכלי הביא לפשיטת רגל של העסק בשנת 1933.

חייו בגרמניה הנאצית ואחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירש התפרנס זמן מה מאימון קבוצות כדורגל באלזס. ב-1934 ניסה למצוא עבודה כמאמן בקרלסרוהה, ואימן קבוצת כדורגל של ותיקי המלחמה היהודים, ובה בעת עבד כסוכן מכירות. בשנה זו הודיע לקבוצתו, כי הוא מבטל את חברותו, לאחר שקרא בעיתון שבקרוב תיאסר על יהודים השתתפות במועדוני כדורגל. לאחר מכן, בשנת 1938 עבר העסק בו עבד "אריזציה" והוא איבד את משרתו. בהוראת הנאצים הושמט שמו מכל הפרסומים הנוגעים להשגי הנבחרת בתקופתו.

בתקופה זו ניסה להתאבד באמצעות קפיצה מרכבת נוסעת, ואושפז לתקופה קצרה בבית חולים פסיכיאטרי. עם שחרורו התגרש הירש מאשתו, בתקווה כי גירושים אלו יסייעו לילדיו ולאשתו לשרוד. ילדיו נחשבו על פי חוקי נירנברג "בני תערובת מן הדרגה הראשונה", לבשו את הטלאי הצהוב עבדו בעבודות כפייה, וגורשו לטרזין. שניהם שרדו את המלחמה ושבו לקרלסרוהה.

לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הועסק בעבודות כפייה. במרץ 1943 גורש לאושוויץ. גורלו אינו ברור, ושמו אינו מופיע בין המגיעים למחנה מטרנספורט זה, אך מסיבה כלשהי נרשמו רק שמות כ-150 מתוך 1,500 היהודים שהגיעו לטרנספורט. אין לדעת מה אירע לו לאחר מרץ 1943, ורבים הסיכויים כי הושמד באושוויץ. לבקשת ילדיו הכריז בית משפט בקרלסרוהה ב-1950 כי הוא נפטר ב-8 במאי 1945.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות האלפיים החליטה התאחדות הכדורגל הגרמנית לבחון את יחסה לעברה בתקופה הנאצית. חלק מהלקחים שהופקו היה העלאת שמם של כדורגלני העבר היהודים ששיחקו בנבחרת, והנצחת מורשתם. במסגרת זו החלה ב-2005 הנבחרת לחלק את "פרס יוליוס הירש" לארגונים ויחידים הפועלים לקידום החירות, הסובלנות וההומאניות.

הפרס, בסך 20,000 אירו, חולק לראשונה ב-13 בספטמבר 2005, אז זכה בפרס מועדון הכדורגל באיירן מינכן בשל המשחק שקיימה הקבוצה עם קבוצה ישראלית פלסטינית משותפת, בחסות מרכז פרס לשלום, ובשל מסירותו של המועדון לסובלנות, והתנגדותו לקיצוניות, לשנאת זרים ולאנטישמיות. לאחר מכן זכו בפרס ארגוני אוהדים, וארגוני נוער שפעלו כנגד נטיות אנטישמיות ושנאת זרים בספורט הגרמני, ולמען קירוב לבבות.

על שמו של הירש נקרא מגרש כדורגל בברלין, המשמש, בין היתר, כביתה של קבוצת "מכבי ברלין". שמו מונצח בלוחות זיכרון בעירו, קרלסרוהה (במסגרת פרויקט "אבני נגף" המציב לוחות זיכרון בצורת אבני מדרכה קטנות ליד בתיהם של קורבנות הנאצים). כן נקראים על שמו מגרשי ספורט ומשחקים במקומות נוספים בגרמניה.

במוזיאון הכדורגל הגרמני (Deutsches Fußballmuseum) ניתן מקום נרחב להירש. בתערוכה מוצגים מסמכים, "אבן נגף" ותמונות מחייו והמגן על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייל לוי, "אגדת ג'וליוס הירש", ספורט מעריב, 21.4.2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוליוס הירש בוויקישיתוף