יולי מרטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יולי מרטוב
Юлий Осипович Мартов
YuliMartov1917PorSteinberg.jpeg
לידה 24 בנובמבר 1873
איסטנבול, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 באפריל 1923 (בגיל 49)
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Urnenfriedhof Gerichtstraße
השכלה אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פוליטיקאי, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוּלי (יוּליוּס) אוֹסיפּוֹביץ' מַרטוֹברוסית: Юлий Осипович Мартов, בכתיב ארכאי: Мартовъ; נולד צֶדֶרבּוים, Цедербаум; כתב בפסבדונים לֵב מרטוב, Лев Мартов;‏ 24 בנובמבר 1873 (על פי הלוח היוליאני: 12 בנובמבר)‏ – 4 באפריל 1923) היה מהפכן יהודי רוסי, מנהיג המֶנשֶביקים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטוב בגיל 22 (ינואר 1896)
מנהיגי איחוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים, פטרבורג 1897. משמאל (עומדים): אלכסנדר מַלצֶ'נקו, פ"ק זָפּוֹרוֹזֶ'ץ, אנטולי ואנֶיֶיב; יישובים: ו"ו סטארקוב, גלֶבּ קְרְז'יזנובסקי, לנין ומרטוב
מנהיגי המנשביקים פאבל אקסלרוד, יולי מרטוב ואלכסנדר מרטינוב בסטוקהולם, מאי 1917

מרטוב נולד בשנת 1873 באיסטנבול בשם יוליוס צדרבוים (צדרבאום), במשפחה יהודית מתבוללת בת שבעה ילדים (ששישה מתוכם היו בבגרותם למהפכנים). אמו רבקה הייתה ילידת וינה ממוצא ספרדי שהתחנכה בבית ספר של נזירות באיסטנבול, ואביו אוסיפ היה סוכן של חברת ספנות רוסית, ובנו של אלכסנדר צדרבוים (ארז), מראשי תנועת ההשכלה היהודית בזמנו, מייסד ועורך העיתון העברי "המליץ" והעיתון היידי הראשון ברוסיה, "קול מבשר".
בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, בעת שהיה ילד צעיר, עברה המשפחה לעיר הנמל הרוסית אודסה, בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית. בסתיו 1881, על רקע פרעות "הסופות בנגב", שנערכו ביהודי דרום-מערב רוסיה, עברה המשפחה לבירה סנקט פטרבורג, שם התחנך בגימנסיה רוסית וחווה על בשרו גילויי אנטישמיות. לאחר מכן החל ללמוד באוניברסיטת סנקט פטרבורג, וכעבור זמן קצר התחבר לחוגי סטודנטים מהפכניים. בפברואר 1892 נאסר לראשונה, וסולק מהאוניברסיטה.
כשביוני 1893 הגיע כגולה אל העיר וילנה שבמערב המדינה, כבר היה למרקסיסט. בווילנה הצטרף כפעיל בשורות תנועת הפועלים היהודית, אף שלא ידע יידיש. במאי 1895 היה מארטוב אחד הראשונים שניסחו את הצורך במפלגת פועלים יהודית ייחודית. כעבור שנתיים נוסד "הבונד" (איגוד הפועלים הכללי ברוסיה, ליטא ופולין), והוא נמנה עם מנהיגיו. כעבור מספר שנים, בגבור המתיחות ביחסים בין הבונד למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, נטש את שורות הבונד לטובת הסוציאל-דמוקרטים.

ברוסיה התיידד מאוד עם ולדימיר איליץ' לנין. בהמשך נאלץ לעזוב את המדינה ולצאת לגלות. הוא שיתף פעולה עם לנין ועם פלחנוב, אקסלרוד וטרוצקי (שלושתם יהודים) בהוצאתו לאור של כתב העת של הגולים הפוליטיים הרוסים "איסקרה" ('הניצוץ'). בשנת 1903, בכינוס מפלגתם, מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, נחלקו לנין ומרטוב בדעותיהם לגבי השאלה מי ראוי להיות חבר מפלגה. בכנס נערכו הצבעות בכל מיני סעיפי תקנון וחברי הפלג של לנין, שהיו מיעוט בין חברי המפלגה, ניצחו במספר גדול יותר של הצבעות, משום שלא כל חברי הפלג של מרטוב היו נוכחים בהצבעות. בעקבות זאת קראו לעצמם בני הפלג של לנין בשם "בּוֹלשֶביקים" (חברי סיעת הרוב) וכינו את סיעת מרטוב בשם "מֶנשֶביקים". שמות אלה, אף על פי שלא שיקפו את האמת המספרית, דבקו בסיעות והפכו לעובדה היסטורית.

במהפכת 1905 פנו המנשביקים שמאלה, התקרבו מאוד לבולשביקים ועברו לשיתוף פעולה הדוק. אחרי כישלון המהפכה חל פילוג מסוים אצל המנשביקים, כשהחלק הימני של סיעתם פרש והצטרף למפלגות שפעלו באופן חוקי. פתיחת מלחמת העולם הראשונה הביאה פילוג נוסף במחנה המנשביקים, כשמרטוב הוביל את המיעוט ה"אינטרנציונליסטי", שוללי המלחמה, אל מול הרוב שתמך בה מטעמי הגנה לאומית. עם פרוץ מהפכת פברואר 1917 נוצר פילוג נוסף בין תומכי המשך המלחמה, כדי להגן על המהפכה ובין מתנגדיה. הפילוגים השונים הביאו להחלשת כוח המנשביקים ובבחירות הם קיבלו רק 3% מקולות המצביעים לעומת 20% שקיבלו הבולשביקים. מרטוב, שהתנגד להצטרפות לקואליציה עם המפלגות ה"בורגניות", שב לרוסיה מהגלות, אך איחר את המועד ובינתיים חלק מהמנשביקים הצטרפו לממשלה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר, תמכו מרבית המנשביקים המונהגים על ידי מרטוב בממשלה הקומוניסטית, אך סירבו לנתק את הקשרים שהיו להם עם הענף הימני של מפלגתם וזה הוביל לצנזורה על בטאונם. האגף השמאלי של המנשביקים, בראשות טרוצקי, הצטרף לבולשביקים ולאחר מרד קרונשטט נאסרה פעילות המנשביקים ומנהיגיהם, כולל מרטוב יצאו לגלות.

בספטמבר 1920, בהיותו חולה שחפת, היגר לגרמניה. הוא נשאר שם ומת כעבור שלוש שנים בשמברג (Schömberg) מן המחלה[1]. לפני מותו הספיק לייסד את עיתון המנשביקים, "השליח הסוציאליסטי", שהמשיך להופיע בברלין, בפריז ולבסוף בניו יורק.

אחותו הצעירה, לידיה אוסיפובה דָן (Лидия Осиповна Дан), הייתה גם היא ממנהיגות המנשביקים, אשתו של פיודור איליץ' דן, ממנהיגי המנשביקים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Современная Россія, Женева: Изд-во "Союза русскихъ соціальдемократовъ", 1898. [Современная Россия; Sovremennaia Rossiia]
  • Рабочее дѣло въ Россіи, Женева: Изд-во Союза русскихъ соціальдемократовъ; Россійская соціальдемократическая рабочая партія, 1899. (2-е, перер. изд.: 1903) [Рабочее дело в России; Rabochee delo v Rossii]
  • 1904 Short Constitution of the All-Russian Social Democratic Workers’ Party ("תמצית החוקה של העובדים הסוציאל-דמוקרטים הכול-רוסיים")
  • Рабочее дѣло въ Россіи, С.-Петербургъ: Е.М. Алексѣева, 1906. [Рабочее дело в России; Rabochee delo v Rossii]
  • Политическія партіи въ Россіи, С.-Петербург: Новый міръ, 1906. [Политические партии в России; Politicheskie partii v Rossii]
  • Новый законъ, С.-Петербургъ : Е.М. Алексѣева, 1906. ("Избирательное право въ Государственную думу") [Новый закон; Novyi zakon]
  • 1907 The Lesson of the Events in Russia ("לקח האירועים ברוסיה")
  • 1918 Marx and the Dictatorship of the Proletariat ("מרקס והדיקטטורה של הפרולטריון")
  • 1918 Down with the Death Penalty! ("להפסיק את עונש המוות!")
  • 1919 The Ideology of “Sovietism” ("האידאולוגיה הסובייטית")
  • 1921-1923 Decomposition or Conquest of the State.
  • Записки социал-демократа, Берлин: З.И. Гржебин, 1922. [Zapiski sotsial-demokrata]
  • Развитие крупной промышленности и рабочее движение в России, Петроград: Книга, 1923. [Razvitie krupnoi promyshlennosti i rabochee dvizhenie v Rossii]
  • Мировой большевизм; с предисл. Ф. Дана, Берлин: "Искра", 1923. [Mirovoi bol’shevizm]
  • История российской социал-демократии, Изд. 2-е., Москва: Книга, 1923. [Istoriia rossiiskoi sotsial-demokratii]
  • Большевизм в России и в Интернационале: речь, произнесенная на съезде Независимой Социалистической Партии Германии в Галле 15-го октября 1920 года; с предисловием и послесловием автора, Берлин: "Социалистический Вестник", 1923. [Bol’shevizm v Rossii i v Internatsionale]
  • бщественные и умственные течения в России: 1870-1905 г.г., Ленинград : "Книга", 1924. [Obshestvennye i umstvennye techeniia v Rossii]
  • В борьбе за Интернационал; с предисл. Абрамовича, Берлин: "Искра", 1924. [V bor’be za Internatsional]
  • Избранное; подготовка текста и комментарии, Дмитрий Борисович Павлов, Вадим Леонидович Телицын, Москва: б. изд-ва, 2000.

תכתובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נקודת המפנה בתולדות תנועת הפועלים היהודית: (וילנה, 2 במאי 1895); בתרגום מ’ מויאל, ירושלים: האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל והמפעל לחקר תנועת הפועלים היהודית ('קונטרסים לתלמידים: מקורות ומחקרים'), תשכ"ח. (עברית ורוסית, עמוד מול עמוד)
  • רשומות סוציאלדמוקראט (פרקי וילנה, 1893–1895), ירושלים: האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל והמפעל לחקר תנועת הפועלים היהודית ('קונטרסים לתלמידים: מקורות ומחקרים'), תש"ל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Israel Getzler, Martov: A Political Biography of a Russian Social Democrat, Cambridge: Cambridge University Press,‎ 1967.‎
  • Тамара Юльевна Попова (Цедербаум), Судьба родных Л. Мартова в России после 1917 года, Москва: Издательский центр журнала "Россия молодая", 1996. (ברוסית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A. T. Lane. (1995). Biographical Dictionary of European Labor Leaders: M-Z. Greenwood. p.622. ISBN 978-0313299001