יולנדה ביקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יולנדה ביקמן
Yolande Beekman
YolandeBeekman.jpg
ביקמן במדי חיל האוויר הבריטי
לידה 7 בנובמבר 1911
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 13 בספטמבר 1944 (בגיל 32)
מחנה הריכוז דכאו, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות חיל האוויר המלכותי עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים צבאיים
סוכנת חשאית בריטית
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיטורים
  • שבלייה בלגיון הכבוד
  • צלב המלחמה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יולנדה אלזה מריה ביקמן (7 בינואר 1911 – 13 בספטמבר 1944) הייתה גיבורת מלחמה בריטית במהלך מלחמת העולם השנייה אשר שירתה בחיל העזר האווירי לנשים ובמנהלת המבצעים המיוחדים.[1][2]

ביקמן הייתה חברה ברשת "מוזיקאי" של אגף F (אגף צרפת) במנהלת המבצעים המיוחדים בצרפת הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, בו היא פעלה כמפעילת אלחוט עד מעצרה על ידי הגסטפו. היא לאחר מכן הוצאה להורג במחנה הריכוז דכאו.[3]

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בפריז[2] תחת השם יולנדה אלזה מריה אוטרנהרר לאם אנגליה ואב שווייצרי. יולנדה גדלה בעודה דוברת צרפתית אנגלית וגרמנית באופן שוטף. הייתה לה אישיות עדינה והיא אהבה לצייר, ולכן היה מצופה כי היא תגדל להיות מעצבת או ציירת.[4] יולנדה החלה את לימודיה באנגליה אך סיימה אותם בשווייץ.[2]

שירות בעת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הבריטי ומנהלת המבצעים המיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה יולנדה לחיל האוויר הבריטי, שם עברה הכשרה כמפעילת אלחוט. עקב יכולותיה כמפעילת אלחוט וכישורי השפה שלה היא גויסה על ידי מנהלת המבצעים המיוחדים לצורך עבודה בצרפת הכבושה ב-15 בפברואר 1943. היא התאמנה עם נור אינייאט חאן ויון קורמאו.[2]

בשנת 1943 התחתנה יולנדה עם סמל ג'אפ ביקמן מצבא הולנד אשר פגשה בקורס מפעילת האלחוט, אך נאלצה להיפרד ממנו לאחר זמן קצר כאשר נשלחה אל מעבר לקווי האויב אל צרפת הכבושה. ביקמן הגיעה אל צרפת בלילה שבין ה-17 ל-18 בספטמבר 1943, במטוס מסוג וסטלנד לייסנדר במבצע מילנר.[2][5]

פעילות בצרפת הכבושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסטלנד לייסנדר Mk III (SD), המטוס ששימש עבור משימות מיוחדות בצרפת הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה.

בצרפת, הפעילה ביקמן רשת אלחוטית עבור גוסטב ביילר הקנדי אשר היה האחראי על רשת מוזיקאי ב-סנט-קוונטין, מחלקת אן תוך שימוש בשמות צופנים "מרייט" ו"קילט" (שמות קוד אלחוטיים), ובזהות בדויה "איבון". היא הפכה לסוכנת יעילה ומוערכת, אשר בנוסף לשידורי הרדיו החשובים ללונדון, לקחה פיקוד על הפצה של חומרים שהוצנחו על ידי מטוסים של בעלות הברית.[2]

מגוריה הראשונים של ביקמן היו עם מרת בית ספר וחברה ותיקה בתנועת ההתנגדות בשם מלי לפטוורי, אך זו יכלה להיות שהות זמנית בלבד. בתחילת אוקטובר היא עברה להתגורר עם רוקחת בשם קמיל בורי, לאחר מכן הציעה לה שותפה לעבודה של קמיל בשם אודט גובאו להשתמש בעליית הגג שלה כדירת מסתור לשידור.[2]

לפי הנחיותיה מלונדון, שידרה ביקמן בלוח זמנים קבוע מראש, ושלחה הודעות בזמנים ותדרים קבועים שלוש פעמים בשבוע. זה היה המנהג הקבוע של סוכני מחלקת המבצעים המיוחדים בצרפת, אך רובם ניסו להקים מספר סטי רדיו בדירות מסתור שונות על מנת להימנע מגילוי (אמצעי בטיחות כמו לוחות זמנים גמישים הוכנסו לשימוש רק לאחר שליחתה של ביקמן לצרפת), ולעומתם ביקמן השתמשה רק בדירת מסתור אחת בכל עת. הפעלת סט רדיו יחיד בדירת מסתור יחידה העלתה באופן משמעותי את הסיכוי לגילוי על ידי צוותי איתור וחיפוש גרמניים אשר שוטטו ברחבות הערים הגדולות ברחבי המדינה. לא ידוע מדוע בחרה ביקמן להשתמש בדירת מסתור אחת בלבד, ייתכן עקב חוסר הצלחה במציאת דירת מסתור נוספת באזור שהיה מאוכלס באופן כבד או עקב בעיות טכניות עם סטי הרדיו הזמינים.[2]

גישתה חסרת המורא של ביקמן הוכיחה את עצמה כבעלת ערך רב לרשת, אך עבודתה נהייתה מסוכנת מיום ליום. יכולות יירוט התדרים של צוותי החיפש הגרמניים נהיו מאוד יעילות בתקופה זו וזמני השידור העקביים שלה הקלו על צוותי החיפוש לצמצם בהדרגה את שטח החיפוש עד למקור. ביקמן וביילר בילו את ערב חג המולד בביתה של בורי שם האזינו לתשדירי ה-BBC וניסו כמיטב יכולתם להיות חגיגיים. ביום למחרת היא יצרה קשר כהרגלה עם לונדון, אך בשבוע שלאחר מכן ניידת יירוט תדרים נראתה חולפת על פני הבית, סימן שרשת החיפוש נסגרת עליהם. ביקמן בתגובה העבירה את סט השידור שלה אל ביתה של בורי בו היא עדיין התגוררה, אך ב-12 בינואר הבחינה בורי באדם בלבוש חשוד הולך ברחוב בעודו נראה כמדבר לאוזניות. תשדיריה של ביקמן אותרו אל הבלוק.[2]

ביקמן ארזה מיד ועברה לדירת מסתור מבודדת בקצה הצפון-מזרחי של העיר בבית קפה מולין בורלה אשר נמצע בצדה הצפוני של התעלה. בהיותה נסערת מבריחתה הקרובה היא הסתמכה על בעלי בית הקפה שיסתירו אותה למשך הלילה.[2]

מעצר והוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביילר הגיעה למחרת אל בית הקפה על מנת לדון בהמשך צעדיה של ביקמן ולאן עליה ללכת משם, אך הגסטאפו היו מוכנים לבצע את המעצר. שני אנשים נכנסו אל בית הקפה, שלפו אקדחים ועצרו את כל הנוכחים.[2]

זמן בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכלא פרן

ביקמן הופרדה מביילר (אשר לאחר מכן הוצא להורג) ונשלחה אל בית הכלא פרן, מספר קילומטרים מחוץ לפריז, שם נחקרה ועונתה באופן תדיר. במאי 1944 היא הועברה ביחד עם מספר סוכנים נוספים של מנהלת המבצעים המיוחדת שנשבו לקרלסרוהה, כלא אזרחי בגרמניה, שם פגשה בעצירה בשם הדוויג מיולר (אחות שנעצרה על ידי הגסטאפו ב-1944). מיולה אמרה לאחר המלחמה כי ביקמן "לא עיצבה את תאה הרבה כיוון שהיא סבלה הרבה מהרגליים שלה".[6] ביקמן הוחזקה בקרלסרוהה עד ספטמבר 1944, וחלקה תא עם אליס יונה (מעדי יהוה), אנני אהגן (נעצרה על סחר בשוק השחור) וקלרה פרנק (נעצרה על ששחטה פרה בחווה המשפחתית ללא אישור). בעודה בכלא ביקמן נהגה לצייר על ידי דקירת אצבעה במחט וציור בדמה על גבי נייר טואלט כיוון שלא הייתה לה גישה לעפרונות או נייר.[7]

הוצאה להורג בדכאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים שומרים על הכניסה הראשית שלמחנה הריכוז דכאו לאחר השחרור ב-1945.

ביקמן הועברה בפתאומיות למחנה הריכוז דכאו יחד עם הסוכנות נור אינייאט חאן, מדלין דמרמנט ואיליין פלומן. הארבע הוצאו להורג בשחר היום למחרת, 13 בספטמבר.[8] איש הגסטאפו מקס ווסמר היה אחראי על העברת האסירים בקרלסרוהה וליווה את הנשים לדכאו.[9] איש גסטאפו נוסף, כריסטיאן אוט, נתן הצהרה בפני חוקרים אמריקאיים לאחר המלחמה לגבי גורלה של ביקמן ושלוש שותפותיה.[10] אוט הוצב בקרלסרוהה והתנדב ללוות את ארבעת הנשים לדכאו כיוון שהוא רצה לבקר את המשפחה שלו בשטוטגרט במסע חזרה.[11] אוט אומנם לא היה נוכח בהוצאה להורג, אך סיפר לחוקרים את מה שאמר לו ווסמר:

"ארבע אסירות באו מן מגורי המחנה איפה שהעבירו את הלילה אל החצר בו הירי היה אמור להתבצע. כאן הוא [ווסמר] הכריז כי דינן עונש מוות. רק מפקד המחנה ושני אנשי אס-אס היו נוכחים. האנגליה דוברת הגרמנית (הרב סרן) סיפרה לשותפותיה על עונש במוות. כל הארבע הפכו לחיוורות והתייפחו. רב הסרן ביקשה אם הם יכלו לערער על העונש. מפקד המחנה הכריז כי לא ניתן לבצע ערעור כנגד העונש. אז שאלה רב הסרן אם יינתן להן לראות כומר. מפקד המחנה סירב כיוון שלא היה כומר במחנה.

על ארבע האסירות היה לכרוע עם ראשיהן אל עבר תלולית קטנה והן נהרגו על ידי שני אנשי האס-אס אחת אחרי השנייה ביריה לעורפן. במהלך הירי החזיקו שתי האנגליות ידיים, וכמוהן שתי הצרפתיות. שלוש מן האסירות מתו מהיריה הראשונה, אך לעבר האנגליה דוברת האנגלית ירייה שנייה הייתה נחוצה כיוון שעדיין הראתה סימני חיים לאחר היריה הראשונה. לאחר הירי של האסירות מפקד המחנה אמר לשני אנשי האס-אס כי הוא גילה עניין אישי בתכשיטיהן של הנשים ושיש להביא אותם למשרדו."[8]

פרסים ועיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיה ההירואיות של ביקמן קיבלו הכרה על ידי ממשלת צרפת עם צלב המלחמה אשר הוענק לה לאחר המוות. בנוסף, היא תועדה באנדרטאת חיל האוויר בסארי, אנגליה כאחת מסוכנות מנהלת המבצעים המיוחדים אשר מתה במהלך שחרור צרפת, ורשומה בלוחות הזיכרון באנדרטת מנהלת המבצעים המיוחדים בצרפת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Helm, Sarah (2005). A Life in Secrets: Vera Atkins and the Missing Agents of WWII. New York, US: Anchor Books. ISBN 978-1-4000-3140-5.  Documents Atkins' post-war search for missing SOE agents including Borrel.
  • Kramer, Rita (1995). Flames in the Field. London, UK: Michael Joseph. ISBN 978-1-4538-3427-5.  Focus on the four female SOE agents (Borrel, Leigh, Olschanezky and Rowden) executed in the Natzweiler-Struthof concentration camp.
  • Verity, Hugh (2000). We Landed By Moonlight: The Secret RAF landings in France 1940-1944. Manchester, UK: Crécy. ISBN 0947554-75-0.  Documents RAF small aircraft landings in France during WW2 (author was one of the pilots).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "HS 9/114/2". The National Archives. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2017. 
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 "SOE Agent Profiles – Yolande Beekman". Nigel Perrin. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2017. 
  3. ^ Kramer 1995.
  4. ^ Kramer 1995, p. 167.
  5. ^ Verity 2000, p. 201.
  6. ^ Helm 2005, p. 227.
  7. ^ Helm 2005, pp. 228-230.
  8. ^ 8.0 8.1 Helm 2005, pp. 286-287.
  9. ^ Helm 2005, pp. 280.
  10. ^ Helm 2005, p. 283.
  11. ^ Helm 2005, pp. 284.