יולנדה הארמר
יולנדה הארמר (1913–1957) הייתה עיתונאית יהודיה מצרית שריגלה במצרים עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ועבור מדינת ישראל בשנים 1945–1951, וזכתה לכינוי "מאטה הארי הישראלית"[1].
תוכן עניינים
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
להארמר (שנולדה בשם יולנדה גבאי באלכסנדריה) היו קשרים טובים עם הצמרת המצרית במסגרת עבודתה כעיתונאית בפלסטיין פוסט. היא גויסה בקהיר בשנת 1945 בידי אליהו ששון, ראש האגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וקיבלה את הכינויים "ניקול" ו"פאלקור"[2]. היא יצרה קשרים גם עם המזכ"ל הראשון של הליגה הערבית עבד א-רחמן עזאם, עם מדינאים ערבים שביקרו בקהיר וכן עם בכירים בריטיים במצרים וכך השיגה מידע רב ערך. הצלחתה הגדולה ביותר הייתה השגת תוכניות הפעולה של צבא ההצלה לקראת מלחמת העצמאות[3].
בעקבות הקמת מדינת ישראל במאי 1948 ביצעו שלטונות מצרים גל מעצרים בקרב פעילים ציוניים, וכך נעצרה גם הארמר, אולם היא שוחררה כעבור זמן לא רב בשל מחלתה. באוקטובר 1948 יצאה לפריז, שם נפגשה עם ששון ועם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק, והכינה דו"ח שמסקנתו הייתה כי מצרים היא המדינה הערבית היחידה המעוניינת בהסדר עם ישראל[2].
בסוף 1949 חזרה הארמר למצרים, והתגוררה שם עד לעלייתה לישראל עם בנה היחיד בשנת 1951. היא עברתה את שמה להַרְמוֹר, והצטרפה לסגל משרד החוץ[4]. כעבור שש שנים נפטרה מסרטן בירושלים[5]. נכדה, הסופר אלן דה בוטון אמר עליה לאחר שנים רבות:
סבתא שלי אכן מתה, לא בפועל אבל מבפנים, הרוח שלה נשברה כתוצאה מעבודה עבור מדינת ישראל. זה שובר את הלב. התחושה שהניעה אותה - שליהודים צריכה להיות מולדת - נבעה מהיותה שייכת לדור שבו היה טבעי לגמרי לחיות לצד הערבים. אבי גדל עם ילדים ערבים ודיבר ערבית. הייתה אז סוג של תובנה שאבדה בינתיים: ליהודים מהדור ההוא הייתה ראיית עולם קוסמופוליטית שלהרבה ישראלים היום אין. סבתי כתבה ביומנים שלה שהיא מקווה ליצור את האווירה הקוסמופוליטית הזאת בישראל וששנאת הזרים כאן מדכאת אותה.
— [1]
הנצחת זכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בשנת 1999 הפיק דן וולמן סרט תיעודי בשם "Yolande" המנציח את פועלה של הארמר.
- על שמה נקראה כיכר קטנה בשכונת קטמון בירושלים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1.0 1.1 שלומציון קינן, ראיון עם אלן דה בוטון, "הארץ", 2007
- ^ 2.0 2.1 יואב גלבר, פעולות המחלקה המדינית של הסוכנות במצרים (1944 - 1948), "קתדרה", 1993
- ^ אורי דרומי, אורה שווייצר, פעילה ציונית בקהיר, 1925-2010, באתר הארץ, 1/10/2010
- ^ אשר בן נתן, החוצפה לחיות - פרקי חיים, הוצאת משרד הביטחון, 2002 (עמ' 78)
- ^ תקציר הסרט שנעשה לזכרה
