יולנדה הארמר
| לידה |
1913 אלכסנדריה, מצרים |
|---|---|
| פטירה |
16 בפברואר 1957 (בגיל 44 בערך) ט״ו אדר א׳ תשי״ז ירושלים |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| שם לידה |
יולנדה גבאי |
| מדינה |
ישראל |
| נאמנות | מדינת ישראל |
| ילדים |
Gilbert de Botton |
| מספר ילדים |
1 |
| מבצעים |
מלחמת העצמאות |
יולנדה הארמר (1913 – 16 בפברואר 1957[1]) הייתה עיתונאית יהודיה-מצרית שריגלה במצרים עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ועבור מדינת ישראל בשנים 1945–1951, וזכתה לכינוי "מאטה הארי הישראלית"[2].
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה בשם יולנדה גבאי באלכסנדריה, לאם שהייתה במקור מטורקיה.
התגוררה ולמדה בסנט ז'רמן-אן-לה (St. Germain-en-Laye) בצרפת ושבה עם תום לימודיה בגיל 17 למצרים כדי להתחתן עם איש העסקים ונציג של חברת נפט, ז'אק דה בוטון, אך התגרשה ממנו כאשר בנם היחיד, ז'ילבר, היה בן שלוש או ארבע. ז'ילבר גדל עם סבו וסבתו, הוריה של יולנדה.
להארמר היו קשרים טובים עם הצמרת המצרית במסגרת עבודתה כעיתונאית בפלסטיין פוסט. בזכות הרצאה של אנצו סרני בקהיר בתחילת שנות ה-40 החלה לגלות עניין בציונות. היא גויסה בקהיר בשנת 1945 בידי אליהו ששון, ראש האגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וקיבלה את הכינויים "ניקול" ו"פאלקור"[3]. היא יצרה קשרים גם עם המזכ"ל הראשון של הליגה הערבית עבד א-רחמן עזאם, עם מדינאים ערבים שביקרו בקהיר וכן עם בכירים בריטיים במצרים וכך השיגה מידע רב ערך. הצלחתה הגדולה ביותר הייתה השגת תוכניות הפעולה של צבא ההצלה לקראת מלחמת העצמאות[4].
בינואר 1948 הגיעה בטיסה ללוד ומסרה מסמכים סודיים על פלישה מתוכננת של הצבא הסורי והצבא והמצרי לארץ ישראל. את התוכניות תפרה מזכירתה, אורה שוויצר, מתחת לכותפות המעיל של הארמר. בעקבות הקמת מדינת ישראל במאי 1948 ביצעו שלטונות מצרים גל מעצרים בקרב פעילים ציוניים, ובינם הארמר, אולם היא שוחררה כעבור זמן לא רב בשל מחלת הסרטן שבה לקתה.
בספטמבר 1948 עזבה עם בנה לפריז, שם הייתה חברה במשלחת ישראל לאו"ם. היא גם נפגשה עם ששון ועם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק, והכינה דו"ח שמסקנתו הייתה כי מצרים היא המדינה הערבית היחידה המעוניינת בהסדר עם ישראל[3]. עקב מחלתה הייתה מאושפזת כחמישה חודשים.
בסוף 1949 חזרה למצרים,[דרוש מקור] והתגוררה שם עד לעלייתה לישראל עם בנה היחיד בשנת 1951 והתגוררה בדירה קטנה בירושלים. היא עברתה את שמה להַרְמוֹר, והצטרפה לסגל משרד החוץ[5].
הארמר הייתה נשואה פעמיים. הבן ז'ילבר (1935–2000), היה כלכלן ואספן אומנות. כהוקרה על תרומתה למדינה העניק בן-גוריון לבנה, ז'ילבר, מלגת לימודים צנועה באוניברסיטה העברית. בהמשך היגר לשווייץ ולבריטניה, עבד בבנק רוטשילד והתעשר. נכדה הוא הסופר אלן דה בוטון[2] ונכדתה היא מיל (Miel) דה בוטון, זמרת, מלחינה, אספנית אמנות ונדבנית.
הארמר נפטרה מסרטן בירושלים ב-1957. נטמנה בהר המנוחות[1][6]. פרטים רבים עליה התגלו ביומנים ותמונות שמצאו נכדיה לאחר פטירתו של ז'ילבר בשנת 2000.
הנצחת זכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, "לוחמות המוסד" (עמ' 29–39), ידיעות ספרים, 2020. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "פסיק"
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Yolande Harmor: Israel’s glamorous spy from Alex (באנגלית)
- Jew of the Week: Yolande Harmor (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 יולנד הרמור, באתר GRAVEZ
- 1 2 שלומציון קינן, ריאיון עם אלן דה בוטון, "הארץ", 2007
- 1 2 יואב גלבר, פעולות המחלקה המדינית של הסוכנות במצרים (1944–1948), קתדרה 1993
- ↑ אורי דרומי, אורה שווייצר, פעילה ציונית בקהיר, 1925-2010, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2010
- ↑ אשר בן נתן, החוצפה לחיות - פרקי חיים, הוצאת משרד הביטחון, 2002 (עמ' 78);
ציבור ויחיד, למרחב, 4 בפברואר 1955;
ועד עובדי משרד החוץ, מודעת אבל, דבר, 17 בפברואר 1957 - ↑ תקציר הסרט שנעשה לזכרה