לדלג לתוכן

יום-טוב ליפמן צונץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "צונץ" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו צונץ (פירושונים).
יום-טוב ליפמן צונץ
Leopold Zunz
לידה 10 באוגוסט 1794
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה דטמולד, נסיכות ליפה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במרץ 1886 (בגיל 91)
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית ברלין, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בשדרות שנהאוזר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה Principality of Lippe עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עניין ספרות עם ישראל, היסטוריה של עם ישראל, ליטורגיה יהודית, יהדות, ספרות עברית, בית ספר יהודי עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
בן או בת זוג אדלהייד צונץ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב דוקטור יום-טוב לִיפְּמן צוּנְץ (בגרמנית: Leopold Zunz, לאופולד צונץ; 10 באוגוסט 1794 – 18 במרץ 1886) היה מלומד יהודי גרמני ונחשב לאבי תנועת "חכמת ישראל", חלוצת מדעי היהדות. "חכמת ישראל" הייתה הניסיון הראשון לחקור בכלים מדעיים את התרבות וההיסטוריה של היהדות והיהודים כחלק מהתרבות האנושית. בתחילת ימיו החזיק צונץ בעמדות רדיקליות לגבי הצורך בשינוי בהנהגות הדת והיה מקורב למבשרי היהדות הרפורמית. אך לבסוף התנגד למכונניה, אברהם גייגר ושמואל הולדהיים, בין היתר בגלל הערצתו לתלמוד וסלידתו משלטון הרבנים. הוא מיעט מלכתחילה לנסות להשפיע על הציבור, ולבסוף נסוג מכל מעורבות בחיים הפומביים והתמקד אך ורק במחקר.[1]

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צונץ נולד בעיר דֶטְמוֹלְד, בירת נסיכות לִיפֶּה שבאימפריה הרומית הקדושה (כיום בגרמניה), ב-10 באוגוסט 1794. שנה לאחר הולדתו עברו הוריו להמבורג, שם לימד אביו מנחם (מנדל) עמנואל (1759–1802), שהיה אברך בבית מדרש ופרנס את משפחתו הענייה. האב עזב את ההוראה, לאחר שחלה בדלקת ריאות, ועסק בניהול מכולת; כעבור זמן לא רב, בשנת 1802, נפטר. צונץ הקטן עבר להתגורר בבית יתומים בעיירה ווֹלְפֶנְבִּיטֶל (Wolfenbüttel), שם למד בין השנים 1803–1809 בבית הספר היהודי ע"ש פיליפ סמסון (Samson-Schule), וחי על מלגת לימודים. אימו, הנדל לבית בהרנס (1773–1809), לא האריכה ימים אף היא ונפטרה בגיל 36, בהיותו בן 15. אחותו התאומה מתה בילדותה. אחיו ואחיותיו האחרים לא האריכו ימים, וצונץ נותר ערירי.

בשנותיו הראשונות למד אצל אביו עברית, תורה עם רש"י ומשנה. בוולפנביטל למד בתחילה בעיקר תלמוד, אבל לאחר שהתחלף מנהל בית הספר החל לרכוש גם השכלה כללית והצטיין בלימודיו, בעיקר במתמטיקה. הוא היה היהודי הראשון שהתקבל לגימנסיה בעיר, וסיים את לימודיו בה בשנת 1811. עוד לפני סיום לימודיו בגימנסיה החל לעבוד כמורה בבית הספר שבו למד תמורת מזון ודיור. כבר בצעירותו התבלט בכישורי המחקר והכתיבה שלו. בשנת 1815 עבר לברלין, שם לימד בבית משפחה אמידה ולמד באוניברסיטת ברלין מתמטיקה, פילוסופיה, היסטוריה ובלשנות. את לימודיו באוניברסיטת ברלין סיים בשנת 1819, ובשנת 1821 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת האלה. בתקופת לימודיו הפורמליים עסק גם בלימוד כתבי יד עבריים. ב-9 במאי 1822 נשא לאישה את אדלהייד לבית בירמן. לזוג לא נולדו ילדים.

הפרנסה כמעט שלא הייתה מצויה בידו עד היותו כבן 50. כתלמיד בגימנסיה ומספר שנים לאחר מכן לימד בבית הספר שבו למד. בתקופת האוניברסיטה לימד תחילה בבית משפחת הערץ, אך התפטר ממשרתו בשנת 1818 כשהוצע לו לשמש דרשן בבית הכנסת הרפורמי בהמבורג, ולבסוף ויתר על משרה זו. בשנים אלה דרש בבית הכנסת שהקים ישראל יעקבסון בביתה של אמליה בר בברלין וחי ממלגה צנועה שקיבל מהקהילה היהודית המקומית.

בשנת 1819 ייסד עם חבריו, ביניהם גם היינריך היינה, את האגודה לתרבות ולמדע של היהודים, וב-1822 החל לערוך את עיתון האגודה, "כתב העת לחכמת ישראל", אך כתב העת נסגר לאחר שנה מחוסר מזומנים. בארבע השנים לאחר מכן היה חבר מערכת של עיתון אחר ובשעות אחר הצהריים לימד שיעורים פרטיים. מתחילת שנת 1826 ובמשך ארבע השנים שלאחר מכן שימש כמנהל בית ספר יסודי. את משרתו זו עזב לאחר ששינויים שביקש להכניס לא התקבלו. בשנים שלאחר מכן ניסה היינה לסייע לו לקבל תפקיד כמורה בבית ספר חדש שהוקם בברלין, אך ללא הצלחה. אחרים יזמו את התמודדותו לרבנות דרמשטאדט והסן ב-1834, אך למרות תמיכת הרוב בוועד הקהילה, שהיה בעל נטייה ליברלית, זכה במשרה יריבו הרב צבי בנימין אוירבך הנאו-אורתודוקסי, בעיקר בשל תמיכת קהילות השדה המסורתיות יותר.

ב-1830 קיבל סמיכה לרבנות מהרב אהרן חורין, שהיה קרוב להשכלה הרדיקלית. ב-1835 נקרא לפראג לשמש כדרשן באגודה ששמה לה למטרה לשנות את נוהגי בית הכנסת הישן (אַלְטְשוּל), ששופץ והיה לבית הכנסת הספרדי, ושימש כבית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג. הוא נענה להזמנה, אולם החיים בפראג הרחיקו אותו מהסביבה התרבותית, המדעית והספרותית של ברלין, ולאחר שנה בתפקיד הוא התפטר ושב לברלין. בשהייתו בפראג הספיק להתקין את תקנון בית הכנסת.

צונץ ערך מספר מסעות לצורכי מחקריו. הוא האמין שכדי לבצע מחקר ראוי עליו לחקור את כתבי היד המקורים, אותם מצא בספריות של מוזיאונים או אוניברסיטאות. נוסף לספריות בגרמניה ביקר פעמיים במוזיאון הבריטי, בשנת 1846 ולאחר מכן בשנת 1855. בביקור השני שהה גם באוקספורד, ובהמשך פגש בפריז את ידידו היינריך היינה. בשנת 1863 נסע לפארמה שבאיטליה, כדי לבחון את אוסף די רוסי – אוסף כתבי יד עבריים המצוי בספריית פאלאטינה. הוא רצה לבקר בוותיקן, אך לא הורשה לעשות זאת.

קברו של צונץ בבית-העלמין בשדרות שנהאוזר.

רק בשנת 1840 מצא צונץ משרה קבועה. בברלין הוקם סמינר למורים, ובהמלצת אלכסנדר פון הומבולדט (חוקר טבע ומגלה ארצות גרמני) בחרה בו קהילת יהודי ברלין לעמוד בראש הסמינר. מיום זה ואילך סרה ממנו דאגת הפרנסה והוא שימש בתפקיד עד שנת 1850, אז פרש לגמלאות. ב-18 באוגוסט 1874 נפטרה אדלהייד, אשתו ובת לווייתו הנאמנה והאהובה. מכאן ואילך לא התאושש עוד, ופעילותו הספרותית הצטמצמה לפיקוח על ההוצאה לאור של כתביו. יום הולדתו התשעים צוין ברחבי העולם, אך למרות זאת הוא הרגיש בודד ונשכח, ושמר על קשר מועט עם ידידיו. ב-18 במרץ 1886, בעקבות נפילה, הלך לעולמו והוא בן 92 כשהוא במלוא כושרו המנטלי.

האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

באוגוסט 1819 החלו בגרמניה פרעות "הפ-הפ". בעקבות הפרעות, צונץ וכמה מחבריו הצעירים – אדוארד גנז (בן למשפחה יהודית עשירה מברלין, דוקטור למשפטים ומתלמידיו של הפילוסוף הגל), משה מוזר (איש עסקים), עמנואל וולף, לודוויג מרקוזה והיינריך היינה – ייסדו את "האגודה לתרבות ולמדע של היהודים" (Verein für die Cultur und die Wissenschaft der Juden). מטרת חברי האגודה הייתה לעסוק במחקר ההיסטוריה, הספרות, הדת וההוויה היהודית תוך חינוך דור צעיר, כך שבאמצעות "תרבות וחינוך יביאו את היהודים ליחסים הרמוניים עם האומות והתקופה בה הם חיים". חברי האגודה – בהם כחמישים מחשובי ההוגים היהודים של הזמן ובכללם היינה (שכינה את המייסדים "ישראל הצעיר") – דנו בדרך שבה יש לפעול, בשינויים הראויים במנהגים ובדרך התנהלות היהודים, ובאופן הנחלת תרבות זו לצעירים יהודים שיצאו מהגטו הרוחני והפיזי והם עומדים בפני הפיתוי להמיר את דתם. ככלל ראשון קבעו לעצמם שלא יתנצרו. באופן מעשי ייסדו את "כתב העת לחכמת ישראל" בעריכתו של צונץ, הקימו מכון מחקר וניהלו בית ספר.

למרות השאיפות הגדולות לא עלה בידם להרים משא זה. בדיוניהם הם עסקו בסוגיות פילוסופיות מבית מדרשו של הגל וכן קשרו קשר עם מרדכי מנואל נח, אבי הרעיון להקמת מדינה יהודית במדינת ניו-יורק שבארצות הברית ("אררט"). הם לא חסכו בביקורת עצמית שהייתה נגועה בסטריאוטיפים אנטישמיים. צבי גרץ, ההיסטוריון היהודי בן תקופתם, כתב עליהם בספרו "דברי ימי ישראל":

כי הם בנו מגדלי-אוויר וכי "אגודת התרבות" לא רכשה לה כל השפעה (...) היינה בהגיעו לתרבות הרוח, לגלג עליהם.

כתב העת שייסדו נסגר לאחר שנה מחוסר תקציב. אדוארד גאנס נטש את הדרך והתנצר אחרי מאבק ארוך להשגת משרה באוניברסיטה. בשנת 1829 באה האגודה לקִצהּ. אולם צונץ צעד הלאה בדרכה של האגודה והמשיך לחקור ולפתח את "המדע של היהודים" או "חכמת ישראל" (Wissenschaft des Judentums).

פעילות פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו של צונץ הייתה מכוונת לעורר את היהודים לצאת מבידולם ולהתערות בעולם הנוצרי הסובב אותם, אולם מספר כתבים שלו כוונו דווקא לשלטונות או לציבור הרחב. כאשר נאסר על יהודי פרוסיה, בצו מלכותי, לשאת שמות נוצריים, כתב ספר על תולדות שמותיהם של היהודים בארצות מגוריהם ובו ניסה להוכיח שמאז ומעולם אימצו היהודים את שמות שכניהם.

בהקדמה לספרו "לקורות העתים והספרות" רמז שהיעדר מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות מקורו בבורות ובדעות קדומות, והציע את ספרו כטקסט שיכול להאיר את עיני המלומדים הנוצרים בנושא זה. בשנים 1840, 1843 ו-1848 שלח פניות למלך פרוסיה ולשר הדת והחינוך, בדרישה להקים קתדרות ללימודי היהדות ונענה בשלילה. כתיבתו התפרשה גם לתחומים אחרים: במאמר שכתב בשנת 1872 קרא להגנה על טוהר השפה הגרמנית מפני סופרים גרמנים הפוגעים בה.

בשנת 1848 פרצו ברחבי אירופה מרידות אביב העמים בדרישה לשוויון. צונץ הנלהב האמין שעתה הגיע הליברליזם והשוויון המיוחל גם ליהודים. הוא הצטרף למפגינים בברלין ובעידודו פרצו אלה למחסן נשק והתחמשו. אך דרישתו להקים קתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת ברלין לא נענתה. המהפכה נכשלה וחלק ממנהיגיה בברלין, רובם יהודים, הוצאו להורג. בהמשך אותה שנה נשא צונץ דברים לזכרו של אחד מהם: רוברט בלום.

צונץ נבחר לנציג בוחר (Elector) במחוזו בבחירות לבית הנבחרים הפרוסי, ולאחר מכן נבחר כיושב ראש במועצה בברלין. בתפקידים אלה זכה להערכה רבה, ופקידי הממשל הפרוסי נועצו בו לגבי חוקים המסדירים את זכויות היהודים.

מחקריו והגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה של צונץ משנת 1884

עקיבא ארנסט סימון תיאר את צונץ כמי שהגדיר את ההיסטוריה היהודית כ"ספרים וייסורים". צונץ עצמו כתב:

אם יש סולם המעלות ליסורים, הרי ישראל הוא שהגיע בו לשלב העליון. אם אורך היסורים והסבלנות, שבה נישאו היסורים, יש בה כדי לעדן, הרי היהודים הם שעומדים במרום יחס העמים. אם ספרות, שיש בה טרגדיות קלאסיות מעטות נחשבה לעשירה - מהו מקום הכבוד המגיע לטרגדיה, הנמשכת יותר מאלף וחמש מאות שנה, שנתחברה ומוצגת על ידי גיבוריה עצמם!

לצונץ הייתה משנה סדורה לגבי התרבות וההיסטוריה היהודית, והוא סבר שהכלים המדעיים המודרניים מתאימים לעיסוק ביהדות וביהודים, כלומר בחקר הספרות, הדת ועבודת האלוהים, המוסר והחינוך ואף בתרומת היהודים לתרבות המדע והטכנולוגיה של העולם. במסגרת זו הוא חקר גם את היהודים בזמנו ואת מנהגיהם, אף שמנהגים רבים לא עלו בקנה אחד עם מה שנראה לו כנכון לבן תרבות מודרני.

צונץ חילק את המדעים לשבע קבוצות אלה:

  • מדעים מוגדרים על ידי הכנסייה – תאולוגיה, מיתולוגיה, דוגמטיקה, דת, אורחות ומנהגים וליתורגיה.
  • מדעים המוגדרים על ידי המדינה – חקיקה, תקדימים שיפוטיים, מינוח משפטי השוואתי, לטינית, יוונית ועברית.
  • מדעים המבוססים על הכרת הטבע – טכנולוגיה, תעשייה ומסחר.
  • מדעים המבוססים על השימוש בהכרת הטבע – מתמטיקה, גאוגרפיה, אסטרונומיה, כרונולוגיה ורפואה.
  • מדעים העוסקים בייפוי המצב הטבעי – שירה, אדריכלות, טיפוגרפיה והמצאות.
  • מדעים המבטאים את האוניברסליות של חיי האומה – היסטוריה, עתיקות ומינוח היסטורי ועתיקות.
  • מדעים משניים – אספנות כתבי יד, קטלוגים של ספריות וכדומה.

מחקריו חשפו לצעיר היהודי עולם תרבות יהודי המאפשר למשכיל היהודי להישאר נאמן לעמו ועם זאת לרכוש השכלה. הוא הקדיש את מחקריו לעבודת האלוהים בבית הכנסת, חקר את ספרות המדרשים והפיוט, ואת תולדות העבודה והדרשה בבית הכנסת.

צונץ היה רחוק מהאורתודוקסיה. הוא צידד ברפורמה, שימש כדרשן בבית הכנסת הרפורמי "בער" בברלין והניח בכתביו מצע ליהדות הרפורמית שהוקמה שנים רבות לאחר מכן. עם זאת התנגד נמרצות לרבנות הרפורמית, ובעיקר לשמואל הולדהיים ואברהם גייגר. הוא תיעב את שאיפתם ל"כמורה" וחשש משלטון רבני. הוא התנגד ליחסם השלילי לתלמוד – את התלמוד ראה כנכס תרבותי יהודי חשוב – ולסמלים יהודיים נוספים. הוא לא האמין בקדושת הלכות הדת, אולם צידד בקיום הטקסים והסמלים.

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של צונץ נכתב ב-1818 ועסק בספרות היהודית ההיסטורית. הוא כתב מספר ספרים, וכן דרשות ומאמרים רבים בכתבי עת שונים. בשנת 1838 הקים צונץ אגודה לתרגום חדש של התנ"ך לגרמנית, ובמסגרתה תורגם ספר דברי הימים. תחת ידיו נדפסה מהדורה מתורגמת של התנ"ך כולו, במסגרתה ביקש צונץ להבליט את האלמנטים ה"פרוטסטנטיים" של היהדות, על חשבון אלמנטים "קתוליים" שנדחו בעיניו כפסולים.[2] צונץ היה מראשוני מבקרי המקרא. הוא חקר את ספר יחזקאל ואת מגילת אסתר, ומתוך החומש חקר את ספרי בראשית, ויקרא ודברים. את כתיבתו הענפה חתם בשנת 1875, עת כינס את כתביו במספר כרכים.

בין חיבוריו:

  • תולדות רבינו שלמה יצחקי: המכונה בשם רש"י, תורגם לעברית בידי שמשון בלוך הלוי, למברג, 1840.
  • הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית (Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden geschichtlich entwickelt) - ספרו הגדול על ספרות המדרשים שראה אור בשנת 1832. נוסף על ניתוח מדרשי האגדה בספרות התלמודית ומקורות אחרים, עוסק הספר גם בתולדות דרשנים ידועים מימות קדם ועד לזמן כתיבתו.
    המהדורה השנייה של הספר, משנת 1892, תורגמה לעברית בידי מ.א. ז’ק (רו')[3] בשם 'הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית' (עריכה ותוספות: חנוך אלבעק, מוסד ביאליק, 1947; מהדורה ב'- 1954). גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • על הפיוט (Die synagogale Poesie des Mittelalters) – בשנים 1855, 1859 ו-1865 ראו אור שלושה ספרים שלו על הפיוט בעבודת בית הכנסת: בראשון ניתח את תוכן הפיוטים, סגנונם ושפתם; בשני עסק במנהגי בית הכנסת ונוסחי התפילה; בשלישי סידר את הפיוטים והפייטנים לפי תקופות מחבריהם תוך שהוא מציין את כל הפיוטים בכל המחזורים והסידורים ובכתבי היד הרבים שעיין בהם. עד ימינו אלה זהו ספר יסוד לחקר מורשתם הפייטנית של פייטני ימי הביניים בכל תפוצות ישראל.
    הספר השני תורגם לעברית בשם "מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל" (אברהם פרנקל (עורך), זאב ברויאר (מתרגם), בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, 2016).
  • קורות העתים והספרות (Zur Geschichte und Literatur) – בספר זה, משנת 1845, כינס מאמרים שונים על תולדות היהודים בארצות שונות. אוסף המאמרים מתחומי שונים מקבל צביון אחיד דרך הצגה שיטתית של עובדות והוכחות, ומטרה משותפת לבטא את החיים היהודיים לאורך ההיסטוריה.

ארכיון יום טוב ליפמן צונץ מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[4]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטל:
פורטל גרמניה

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתביו

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יום-טוב ליפמן צונץ בוויקישיתוף

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אסמכתא לכתוב בערך מתוך המקורות הבאים:
  2. ^ Michah Gottlieb, The Jewish Reformation: Bible Translation and Middle-Class German Judaism as Spiritual Enterprise, Oxford University Press, 2021
  3. ^ ע"פ כתבי משה אליהו ז'רננסקי בפרויקט בן-יהודה
  4. ^ ארכיון יום טוב ליפמן צונץ, בספרייה הלאומית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יום-טוב_ליפמן_צונץ&oldid=41906284"