יום העצמאות (הודו)
 | |
| המצודה האדומה בדלהי 2008 | |
| מדינה | הודו |
|---|---|
| סוג |
חגים בהודו  |
| סיבה |
תנועת העצמאות ההודית |
| חוגגים | עצמאות הודו |
| מועד | |
| תאריך | 15 באוגוסט 1947 |
  | |
יום העצמאות של הודו נחגג מדי שנה ב-15 באוגוסט כחג ציבורי בהודו לציון עצמאותה ושחרורה מהשלטון הבריטי ב-15 באוגוסט 1947, היום שבו נכנסו הוראות חוק העצמאות ההודי, שהעביר את הריבונות המחוקקת לאספה המכוננת ההודית. הודו שמרה על המלך ג'ורג' השישי כראש המדינה עד המעבר שלה לרפובליקה, כאשר חוקת הודו נכנסה לתוקף ב-26 בינואר 1950 (נחגג כיום הרפובליקה ההודית), אז הפכה לדומיניון הודו, עם חקיקת החוק הריבוני חוקת הודו. הודו הגיעה לעצמאות בעקבות פעולותיה של תנועת העצמאות ההודית הידועה בעיקר בהתנגדות בלתי אלימה ובאי ציות אזרחי.
העצמאות של הודו התרחשה במקביל לחלוקת הודו, שבה הודו הבריטית חולקה לפי קווים דתיים לדומיניונים של הודו ופקיסטן. החלוקה לוותה בהתפרעויות אלימות ובקורבנות המוניים, ועקירה של כמעט 15 מיליון בני אדם עקב אלימות דתית. ב-15 באוגוסט 1947 הרים ראש ממשלת הודו הראשון, ג'ווהרלל נהרו, את הדגל הלאומי ההודי מעל שער לאהורי של המצודה האדומה בדלהי. מאז, בכל יום עצמאות, נוהג ראש הממשלה המכהן להניף את הדגל ולפנות לאומה.[1] האירוע כולו משודר על ידי דודראשן (אנ'), השידור הלאומי של הודו, ומתחיל בדרך כלל עם מוזיקת השהנאי (אנ') של ביסמילה חאן. יום העצמאות מצוין ברחבי הודו עם טקסי הנפת דגל, תהלוכות ואירועי תרבות. זה יום חג לאומי.[2][3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של הודו
סוחרים אירופאים הקימו מאחזים בתת-היבשת ההודית עד המאה ה-17. באמצעות כוח צבאי, חברת הודו המזרחית הבריטית לחמה וסיפחה ממלכות מקומיות והתבססה ככוח הדומיננטי עד המאה ה-18. בעקבות המרד ההודי הגדול של 1857, חוק ממשלת הודו משנת 1858 הוביל את הכתר הבריטי לקבל שליטה ישירה בהודו. בעשורים הבאים, ההתקוממות האזרחית התפתחה בהדרגה ברחבי הודו, בעיקר באמצעות מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, שהוקמה ב-1885.[4] התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינה ברפורמות קולוניאליות כגון הרפורמות של מונטגו-חלמספורד, אך היא הייתה עדה גם לחקיקת חוק רולאט הלא פופולרי וקריאות לשלטון עצמי על ידי פעילים הודים. חוסר שביעות הרצון בתקופה זו התגבש לתנועות ארציות לא אלימות של אי שיתוף פעולה ואי ציות אזרחי, בראשות מוהנדס קרמצ'נד גנדי.
במהלך שנות ה-30, הרפורמה חוקקה בהדרגה על ידי הבריטים. הקונגרס זכה בניצחונות בבחירות שהתקבלו. העשור הבא היה גדוש בסערה פוליטית: השתתפות הודית במלחמת העולם השנייה, הדחיפה האחרונה של הקונגרס לאי שיתוף פעולה, והתפרצות של הלאומיות המוסלמית בהנהגת הליגה המוסלמית הכל-הודית. המתיחות הפוליטית ההולכת וגוברת הסתיימה עם קבלת העצמאות ב-1947.
יום העצמאות לפני 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]
במושב 1929 של הקונגרס הלאומי ההודי, הוכרזה הצהרת פורנה סווארג', או "הכרזת העצמאות של הודו", ו-26 בינואר הוכרז כיום העצמאות ב-1930 הקונגרס קרא לאנשים להתחייב לאי ציות אזרחי ו"לבצע את הוראות הקונגרס שניתנו מעת לעת" עד שהודו תשיג עצמאות מוחלטת.[5] חגיגת יום עצמאות שכזה נועדה לעורר להט לאומני בקרב אזרחי הודו, וכדי לאלץ את ממשלת בריטניה לשקול מתן עצמאות. הקונגרס ציין את 26 בינואר כיום העצמאות בין 1930 ל-1946.[6] החגיגה עמדה בסימן פגישות בהן קיבלו המלווים את "הבטחת העצמאות". לאחר עצמאות בפועל ב-1947, נכנסה חוקת הודו לתוקף ב-26 בינואר 1950, מאז נחגג 26 בינואר כיום הרפובליקה.
לקראת קבלת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1946, ממשלת הלייבור בבריטניה, שספגה הפסדים כלכליים משמעותיים בעקבות מלחמת העולם השנייה שהסתיימה לאחרונה, הבינה שאין לה לא את המנדט בבית, לא את התמיכה הבינלאומית ולא את הכח של צבא הודו הבריטית על מנת להמשיך לשמור על השליטה בהודו שנעשתה סוערת יותר ויותר.[7][8][9] ב-20 בפברואר 1947 הודיע ראש הממשלה קלמנט אטלי כי ממשלת בריטניה תעניק ממשל עצמי מלא להודו הבריטית עד יוני 1948 לכל המאוחר.
המושל הכללי של הודו החדש, בן המלוכה הבריטי לואי מאונטבאטן, הקדים את מועד העברת השלטון, מתוך אמונה שהמחלוקת המתמשכת בין הקונגרס לליגה המוסלמית עשויה להוביל לקריסת ממשלת הביניים. הוא בחר ביום השנה השני לכניעת יפן במלחמת העולם השנייה, 15 באוגוסט, כתאריך להעברת הכוח. ממשלת בריטניה הודיעה ב-3 ביוני 1947 שהיא קיבלה את הרעיון של חלוקת הודו הבריטית לשתי מדינות; הממשלות היורשות יקבלו מעמד של דומיניון כל אחת ותהיה להן זכות להתנתק מחבר העמים הבריטי. חוק העצמאות ההודי 1947 של הפרלמנט של הממלכה המאוחדת חילק את הודו הבריטית לשני מחוזות עצמאיים:הודו ופקיסטן (כולל מה שהיא כיום בנגלדש) החל מ-15 באוגוסט 1947, וכן העניקה סמכות חקיקה מלאה לאספה המכוננת של כל אחת מהמדינות החדשות.[10] החוק קיבל הסכמה מלכותית ב-18 ביולי 1947.
חלוקה ועצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיליוני פליטים מוסלמים, סיקים והינדואים צעדו לגבולות החדשים שנוצרו בחודשים סביב העצמאות.[11] בחבל פנג'אב, שם הגבולות חילקו את האזורים הסיקים לשניים, בעקבות שפיכות דמים מסיבית; בבנגל ובביהר, שם נוכחותו של מהטמה גנדי הרגיעה את המזג הקהילתי, האלימות הופחתה. בסך הכל, בין 250,000 ל-1,000,000 בני אדם משני צדי הגבולות החדשים נהרגו במהומות האלימות. בזמן שהאומה כולה חגגה את יום העצמאות, גנדי נשאר בקולקטה בניסיון לעצור את הקטל.[12] ב-14 באוגוסט 1947, יום העצמאות של פקיסטן, נוצר הדומיניון החדש של פקיסטן; מוחמד עלי ג'ינה הושבע לתפקיד המושל הכללי הראשון של פקיסטן בקראצ'י.
האספה המכוננת של הודו התכנסה לישיבתה החמישית בלילה של 14 באוגוסט באולם החוקה בניו דלהי.[13] בראש המושב עמד הנשיא ראג'נדרה פראסאד. במושב זה, נשא ג'ווהרלל נהרו את נאום Tryst with Destiny שהכריז על עצמאותה של הודו. נהרו הושבע לכהונת ראש הממשלה ב-15 באוגוסט 1947, עת הודו הוקמה ושירת בתפקיד זה במשך 17 שנים, עד מותו בשנת 1964. בנאום השבעתו העביר נאום לעם באנגלית ושמו "פגישה עם הגורל" שבהמשך צוטט פעמים רבות והוגדר כנאום מוצלח ביותר.
לפני שנים ארוכות עשינו ניסיון עם הגורל, ועכשיו מגיע הזמן שבו נפדה את התחייבותנו. בבת אחת, בשעת חצות, כשהעולם ישן, הודו תתעורר לחיים ולחופש. מגיע רגע, שמגיע אך לעתים רחוקות בהיסטוריה כאשר אנו יוצאים מהישן אל החדש כאשר עידן מסתיים, וכאשר נשמתה של אומה, מדוכאת זה זמן רב, מוצאת ביטוי. אך ראוי הוא שברגע חגיגי זה, אנו לוקחים את הבטחת המסירות לשירות של הודו ואנשיה ולמען המטרה הגדולה עוד יותר של האנושות.
— Tryst with Destiny speech, Jawaharlal Nehru, 15 August 1947[14]
חברי האספה קיבלו רשמית את ההתחייבות לשמש בשירות המדינה. קבוצת נשים, המייצגת את נשות הודו, הציגה רשמית את הדגל הלאומי בפני האספה.
הדומיניון של הודו הפך למדינה עצמאית כאשר טקסים רשמיים התקיימו בניו דלהי. נהרו נכנס לתפקידו כראש הממשלה הראשון, והמשנה למלך, לואי מאונטבאטן, המשיך להיות המושל הכללי הראשון שלה. שמו של גנדי נקרא על ידי המונים שחגגו את המאורע; אולם גנדי עצמו לא לקח חלק באירועים הרשמיים. במקום זאת, הוא ציין את היום בצום של 24 שעות, במהלכו דיבר עם קהל בכלכותה, ועודד שלום בין הינדים למוסלמים.[15]
חגיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
יום העצמאות, אחד משלושת החגים הלאומיים בהודו (השניים האחרים הם יום הרפובליקה ב-26 בינואר ויום הולדתו של מהטמה גנדי ב-2 באוקטובר), מצוין בכל המדינות ההודיות וטריטוריות האיחוד. בערב יום העצמאות, נשיא הודו נושא את "הפנייה לאומה". ב-15 באוגוסט, ראש הממשלה מניף את דגל הודו על חומות האתר ההיסטורי של המצודה האדומה בדלהי.[1] ראש הממשלה מדגיש בנאומו את הישגי השנה האחרונה, מעלה נושאים חשובים וקורא להמשך פיתוח. הוא נותן כבוד למנהיגי תנועת העצמאות ההודית. ההמנון ההודי, "Jana Gana Mana", מושר. לאחר הנאום מופיעה תהלוכה של דיוויזיות של הכוחות המזוינים ההודיים וכוחות חצי-צבאיים. מצעדים ותחרויות מציגים סצנות ממאבק העצמאות ומהמסורות התרבותיות המגוונות של הודו.[16][17] עד 1973 הניף מושל המדינה את הדגל הלאומי בבירת המדינה. בפברואר 1974, השר הראשי של טאמיל נאדו, מ' קארונאנידי, טען אצל ראש הממשלה דאז אינדירה גנדי, כי יש לאפשר לשרים הראשיים, כמו ראש הממשלה, להניף את הדגל הלאומי ביום העצמאות. מאז 1974, השרים הראשיים של המדינות בהתאמה מורשים להניף את הדגל הלאומי ביום העצמאות.[18][19]
טקסי הנפת דגלים ותוכניות תרבות מתקיימים במוסדות ממשלתיים וחוץ-ממשלתיים ברחבי הארץ. בתי ספר ומכללות עורכים טקסי הנפת דגל ואירועי תרבות שונים. מוסדות ממשלתיים ולא ממשלתיים מקשטים את השטח שלהם בנייר, עיטורי בלונים עם תלייה של דיוקנאות לוחמי חופש על קירותיהם ובנייני ממשלה מרכזיים מעוטרים לעיתים קרובות במחרוזות של אורות.[20] בדלהי ובכמה ערים אחרות, העפת עפיפונים מתווספת לאירוע.[21][22] דגלים לאומיים בגדלים שונים משמשים בשפע כדי לסמל נאמנות למדינה.[23] אזרחים מעטרים את בגדיהם, צמידי היד, המכוניות, אביזרי הבית שלהם עם העתקים של שלושת צבעי הדגל.[23] במהלך תקופה מסוימת, החגיגה שינתה את הדגש מלאומיות לחגיגה רחבה יותר של כל מה שנוגע להודו.[24][25]
הפזורה ההודית חוגגת את יום העצמאות ברחבי העולם במצעדים ובתחרויות, במיוחד באזורים עם ריכוז גבוה יותר של מהגרים הודים.[26] במקומות מסוימים, כמו ניו יורק וערים אחרות בארצות הברית, 15 באוגוסט הפך ל"יום הודו" בקרב הפזורה והאוכלוסייה המקומית. הם חוגגים את "יום הודו" ב-15 באוגוסט או ביום סוף שבוע סמוך.[27]
איומים ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר כשלוש שנים לאחר העצמאות, המועצה הלאומית של נאגה קראה להחרים את יום העצמאות בצפון-מזרח הודו. המחאות הבדלניות באזור זה התגברו בשנות ה-80; קריאות לחרמות והתקפות טרור על ידי ארגונים מורדים כמו חזית השחרור המאוחדת של אסאם והחזית הלאומית הדמוקרטית של בודולנד, פגעו בחגיגות. עם ההתקוממות בג'אמו ובקשמיר מסוף שנות ה-80, החרימו מפגינים בדלנים את יום העצמאות שם באמצעות שביתות, שימוש בדגלים שחורים ועל ידי שריפת דגלים. קבוצות טרור כמו לשקאר-א-טייבה, החיזבול-מוג'אהדין והג'יש-י מוחמד פרסמו איומים, וביצעו פיגועים סביב יום העצמאות. חרם על החגיגה הומלץ גם על ידי ארגוני המורדים המאואיסטים.[28]
כל יום עצמאות, מתוך חשש להתקפות טרור, אמצעי האבטחה מתוגברים, במיוחד בערים גדולות כמו דלהי ומומבאי ובמדינות בעייתיות כמו ג'אמו וקשמיר.[29] המרחב האווירי סביב המצודה האדומה מוכרז כאזור אסור לטיסה כדי למנוע התקפות אוויריות[30] וכוחות משטרה נוספים פרוסים בערים אחרות.[31]
מאז ההתנקשות באינדירה גנדי, ראשי ממשלה נהגו לנאום מאחורי לוח זכוכית חסין כדורים.[32] מאז 2014, כשנרנדרה מודי נבחר לראשות הממשלה, הוא ביטל את המסורת הזו.[33] מאז ננקטים צעדים אינטנסיביים נוספים כדי להבטיח אבטחתו.[34]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יום העצמאות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 PTI (15 August 2013). "Manmohan first PM outside Nehru-Gandhi clan to hoist flag for 10th time" (אורכב 21.12.2013 בארכיון Wayback Machine). The Hindu. Retrieved 30 August 2013.
- ^ "Terror strike feared in Delhi ahead of Independence Day : MM-National, News". India Today. 5 באוגוסט 2015. ארכיון מ-7 באוגוסט 2015. נבדק ב-13 באוגוסט 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "69th Independence Day: Security Tightened at Red Fort as Terror Threat Looms Large on PM Modi". Ibtimes.co.in. 28 בפברואר 2015. ארכיון מ-14 באוגוסט 2015. נבדק ב-13 באוגוסט 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sarkar, Sumit (1983). Modern India, 1885–1947. Macmillan. pp. 1–4. ISBN 978-0-333-90425-1.
- ^ Datta, V. N. (2006). "India's Independence Pledge". In Gandhi, Kishore (ed.). India's Date with Destiny. Allied Publishers. pp. 34–39. ISBN 978-81-7764-932-1.
We recognise, however, that the most effective way of getting our freedom is not through violence. We will therefore prepare ourselves by withdrawing, so far as we can, all voluntary association from British Government, and will prepare for civil disobedience, including non-payment of taxes. We are convinced that if we can but withdraw our voluntary help and stop payment of taxes without doing violence, even under provocation; the need of his inhuman rule is assured. We therefore hereby solemnly resolve to carry out the Congress instructions issued from time to time for the purpose of establishing Purna Swaraj.
- ^ Ramaseshan, Radhika (26 בינואר 2012). "Why January 26: the History of the Day". The Telegraph. אורכב מ-המקור ב-20 בינואר 2013. נבדק ב-19 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hyam, Ronald (2006). Britain's Declining Empire: The Road to Decolonisation, 1918–1968. Cambridge University Press. p. 106. ISBN 978-0-521-68555-9.
By the end of 1945, he and the Commander-in-chief, General Auckinleck were advising that there was a real threat in 1946 of large-scale anti-British disorder amounting to even a well-organized rising aiming to expel the British by paralysing the administration.
...it was clear to Attlee that everything depended on the spirit and reliability of the Indian Army: "Provided that they do their duty, armed insurrection in India would not be an insoluble problem. If, however, the Indian Army was to go the other way, the picture would be very different.
...Thus, Wavell concluded, if the army and the police "failed" Britain would be forced to go. In theory, it might be possible to revive and reinvigorate the services, and rule for another fifteen to twenty years, but: It is a fallacy to suppose that the solution lies in trying to maintain the status quo. We have no longer the resources, nor the necessary prestige or confidence in ourselves. - ^ Brown, Judith Margaret (1994). Modern India: the Origins of an Asian Democracy. Oxford University Press. p. 330. ISBN 978-0-19-873112-2.
India had always been a minority interest in British public life; no great body of public opinion now emerged to argue that war-weary and impoverished Britain should send troops and money to hold it against its will in an empire of doubtful value. By late 1946 both Prime Minister and Secretary of State for India recognized that neither international opinion nor their own voters would stand for any reassertion of the raj, even if there had been the men, money, and administrative machinery with which to do so
- ^ Sarkar, Sumit (1983). Modern India, 1885–1947. Macmillan. p. 418. ISBN 978-0-333-90425-1.
With a war-weary army and people and a ravaged economy, Britain would have had to retreat; the Labour victory only quickened the process somewhat.
- ^ "Indian Independence Act 1947". The National Archives, Her Majesty's Government. ארכיון מ-30 ביוני 2012. נבדק ב-17 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Keay, John (2000). India: A History. Grove Press. p. 508. ISBN 9780802137975.
East to west and west to east perhaps ten million fled for their lives in the greatest exodus in recorded history.
- ^ Alexander, Horace (1 באוגוסט 2007). "A miracle in Calcutta". Prospect. ארכיון מ-9 במאי 2013. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Constituent Assembly of India Volume V". Parliament of India. אורכב מ-המקור ב-4 בספטמבר 2013. נבדק ב-15 באוגוסט 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Jawaharlal Nehru (1889–1964): Speech On the Granting of Indian Independence, August 14, 1947". Fordham University. ארכיון מ-18 אוגוסט 2012. נבדק ב-26 יולי 2012.
- ^ Guha, Rama Chandra (2007). India After Gandhi: The History of the World's Largest Democracy. London: Macmillan. ISBN 978-0-230-01654-5.
- ^ "India Celebrates Its 66th Independence Day". Outlook. 15 באוגוסט 2012. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2012. נבדק ב-20 באוגוסט 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Barring Northeast, Peaceful I-Day Celebrations across India (State Roundup, Combining Different Series)". Monsters and Critics. 15 באוגוסט 2007. אורכב מ-המקור ב-29 בינואר 2013. נבדק ב-21 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Karunanidhi had a role in Chief Ministers hoisting flag". The Hindu (בIndian English). 16 באוגוסט 2009. ISSN 0971-751X. נבדק ב-29 ביולי 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Karunanidhi Responsible For Chief Ministers Unfurling National Flag". NDTV.com. נבדק ב-15 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Independence Day Celebration". Government of India. ארכיון מ-15 בדצמבר 2011. נבדק ב-17 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Independence Day". Government of India. ארכיון מ-6 באפריל 2012. נבדק ב-18 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Bhattacharya, Suryatapa (15 באוגוסט 2011). "Indians Still Battling it out on Independence Day". The National. ארכיון מ-22 בנובמבר 2012. נבדק ב-20 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "When India Wears its Badge of Patriotism with Pride". DNA. 15 באוגוסט 2007. ארכיון מ-1 בנובמבר 2012. נבדק ב-22 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ansari, Shabana (15 באוגוסט 2011). "Independence Day: For GenNext, It's Cool to Flaunt Patriotism". DNA. ארכיון מ-1 בנובמבר 2012. נבדק ב-20 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Dutta Sachdeva, Sujata; Mathur, Neha (14 באוגוסט 2005). "It's Cool to Be Patriotic: GenNow". The Times of India. אורכב מ-המקור ב-11 במאי 2013. נבדק ב-25 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Indian-Americans Celebrate Independence Day". The Hindu. 16 באוגוסט 2010. ארכיון מ-2 באוגוסט 2011. נבדק ב-18 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ghosh, Ajay (2008). "India's Independence Day Celebrations across the United States—Showcasing India's Cultural Diversity and Growing Economic Growth". NRI Today. אורכב מ-המקור ב-29 ביולי 2012. נבדק ב-20 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Maoist Boycott Call Mars I-Day Celebrations in Orissa". The Hindu. 15 באוגוסט 2011. ארכיון מ-11 בספטמבר 2011. נבדק ב-21 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "US Warns of India Terror Attacks". BBC. 11 באוגוסט 2006. ארכיון מ-30 במאי 2012. נבדק ב-18 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Rain Brings Children Cheer, Gives Securitymen a Tough Time". The Hindu. 16 באוגוסט 2011. ארכיון מ-30 בדצמבר 2013. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "India Heightens Security ahead of I-Day". The Times of India. 14 באוגוסט 2006. אורכב מ-המקור ב-11 במאי 2013. נבדק ב-27 ביולי 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "PM Narendra Modi says no to bullet-proof shield at Red Fort". The Economic Times. 16 באוגוסט 2014. נבדק ב-2022-08-15.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "How PM Modi got bullet-proof shield out of his way". Hindustan Times (באנגלית). 2014-08-15. נבדק ב-2022-08-15.
- ^ Sikdar, Shubhomoy (2014-08-15). "Tight security as Modi does away with bullet-proof shield". The Hindu (בIndian English). ISSN 0971-751X. נבדק ב-2022-08-15.