יום השנה לשחרור איטליה

יום השנה לשחרור איטליה
Anniversario della liberazione d'Italia
מדינה	איטליה
סוג	חג ציבורי איטלקי
מועד
תאריך	25 באפריל

יום השנה לשחרור איטליה (באיטלקית: Anniversario della liberazione d'Italia), המכונה גם חג השחרור (Festa della liberazione), יום השנה להתנגדות (Anniversario della Resistenza) או פשוט 25 באפריל (25 aprile) הוא חג איטלקי לאומי המנציח את סיום הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה וניצחון תנועת ההתנגדות באיטליה כנגד המשטר הפשיסטי שהונהג באיטליה בימי מלחמת העולם השנייה.

זהו יום מהותי בתולדות איטליה ויש לו משמעות פוליטית וצבאית מסוימת, כסמל למאבק המנצח של תנועת ההתנגדות הצבאית והפוליטית שבוצעו על ידי הכוחות הפרטיזניים, על ידי צבא איטלקי במלחמת העולם השנייה מאז 8 בספטמבר 1943 נגד הממשלה הפשיסטית של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית והכיבוש הנאצי.

הוא נבדל מחג הרפובליקה (Festa della Repubblica), שמתקיים ב-2 ביוני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאריך נבחר על ידי האמנה, כפי שהיה זה אותו היום של שנת 1945, כאשר ועדת השחרור הלאומית של איטליה העליונה (CLNAI) הכריזה רשמית על ההתקוממות בהודעת רדיו, והציעה את תפיסת השלטון בידי ה-CLNAI והכריזה על עונש המוות עבור כל המנהיגים הפשיסטיים (כולל בניטו מוסוליני, שנורה ונרצח שלושה ימים לאחר מכן)^[1].

ב-1 במאי שוחררה כבר כל צפון איטליה, כולל בולוניה (21 באפריל), ג'נובה (23 באפריל), מילאנו (25 באפריל), טורינו^[2] וונציה (28 באפריל). השחרור שם קץ לעשרים ושלוש שנות דיקטטורה פשיסטית וחמש שנות מלחמה. זה מייצג באופן סמלי את תחילת המסע ההיסטורי שהוביל למשאל העם ב-2 ביוני 1946, כאשר האיטלקים בחרו בסיום המלוכה וביצירתה של הרפובליקה האיטלקית, ולאחר מכן באימוץ החוקה של הרפובליקה האיטלקית בשנת 1948.

מיסוד התאריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאריך נבחר בפועל בשנת 1946, וברוב הערים באיטליה נערכים צעדות ומצעדים להנצחת האירוע. ב-22 באפריל 1946, גזירת Disposizioni in materia di ricorrenze ("הוראות על אירועים חגיגיים") יצרה את החג הלאומי^[3]. הצעת החוק קובעת כי "חגיגת השחרור המוחלט של השטח האיטלקי, 25 באפריל 1946 הוכרזה כחג לאומי").

ב-27 במאי 1949, "חוק 260" הפך את יום השנה לחג לאומי קבוע ושנתי^[4].