יום ליקוט עצמות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה היהודית, יום ליקוט עצמות הוא היום בו אוספים את עצמות הנפטר או הנפטרת מקברם הזמני, ומעבירים אותו אל קבר קבוע. על-פי ההלכה, יום זה הוא מעין יום קבורה, והקרובים נוהגים בו מקצת מנהגי אבלות.

המקור ההלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה במסכת מועד קטן (פרק א, משנה ה) נחלקו ביניהם התנאים האם מותר ללקט עצמות בחול המועד. רבי מאיר סבר שהדבר מותר "מפני ששמחה היא לו". כלומר ליקוט העצמות הוא מאורע משמח ולכן מותר לעשותו בתקופה שמחה, בחול המועד. לעומתו, רבי יוסי סבר שליקוט העצמות הוא מאורע של אבלות ולכן אין לעשותו בימי חול המועד. ההלכה נפסקה כרבי יוסי וביום ליקוט עצמות יש לנהוג מנהגי אבלות מסוימים.

דבריו של רבי מאיר שיום ליקוט העצמות הוא יום שמחה נראים תמוהים במבט ראשון. ההסבר המובא להם בתלמוד הירושלמי על המשנה במסכת מועד קטן הוא שכל עוד לא לוקטו העצמות הרי שהמת עדיין סובל מחיבוטי הקבר ולאחר ליקוט העצמות מסתיימים יסוריהם. בלשון התלמוד הירושלמי "שנינוחו אבותיו מן הדין" כלומר שהתקופה בה התייסר הנפטר על חטאיו תמה ולכן יש לשמוח. (בתלמוד הבבלי על משנה זאת (מסכת מועד קטן, דף ח, עמוד א) הוסברו דברי רבי מאיר באופן אחר).

הברייתא המובאת בתלמוד הירושלמי שהוזכר לעיל מאזנת בין שתי התחושות ומורה על יום אבל ביום ליקוט העצמות ויום שמחה ביום שלאחר מכן. וזה לשון הברייתא:

"בראשונה היו קוברין במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח שנינוחו אבותיו מן הדין."

ההלכות הקשורות ביום ליקוט עצמות מופיעות בספר הטור ובשולחן ערוך בסימן תג, הסימן החותם את חלק יורה דעה. ההלכה מחייבת לנהוג מנהגי אבלות אם כי מנהגי האבלות ביום ליקוט עצמות פחות חמורים ממנהגי האבלות הנהוגים בשבעת ימי האבל.

הראשונים נחלקו ביניהם האם ביום ליקוט העצמות נוהגים גם מנהגי אנינות כל עוד לא נטמן הנפטר במקומו החדש. בטור מובאים דברי המהר"ם מרוטנברג ולפיהם

"כתב הר"מ מרוטנבורק כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות לאסור בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבלות עד הערב."

הטור גם הביא את דברי אביו הרא"ש ולפיהם:

"ואבי אדוני הרא"ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום"

הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך פסק בסוגיה זאת כדעת הרא"ש.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה לצורת הקבורה הדו־שלבית הזאת היא שבתקופה הראשונה היו ממתינים עד שיתאכל הבשר מגופת הנפטר. לאחר התאכלות הבשר ולאחר שמגופת המת נותרו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם - חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר/ת. מטבע הדברים כשפסק המנהג לקבור את הנפטר/ת באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה של יום ליקוט עצמות. למרות זאת הלכה זאת מצויה בשימוש גם בימינו אנו.

בתקופה שלאחר מלחמת השחרור נאספו עצמות נרצחי כפר עציון ועצמות חללי לטרון ומקומות נוספים והובאו לקבורה. ביום הבאתם לקבורה נהגו קרובי החללים מנהגי אבלות כמתחייב מיום ליקוט עצמות. גם בביצוע תוכנית ההתנתקות נזקקו חלק ממפוני הגוש להלכה זאת. בית הקברות היהודי שבגוש קטיף פונה וגופות הנפטרים הובאו לקבורה מחודשת בהר הזיתים. ביום הוצאת המתים מקברם נהגו קרובי הנפטרים מנהגי אבלות המתחייבים מליקוט העצמות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.