יום שבת העקוב מדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יום שבת העקוב מדם
血腥的星期六
תצלום יום שבת העקוב מדם
תצלום יום שבת העקוב מדם
צלם ה.ס וונג
תאריך יצירה 28 באוגוסט 1937
מיקום תחנת הרכבת הדרומית של שאנגחאי, שאנגחאי שברפובליקה הסינית

יום שבת העקוב מדםאנגלית: Bloody Saturday) הוא צילום מלחמה שחור-לבן שצולם על ידי צלם העיתונות הסיני ה.ס וונג ב-28 באוגוסט 1937 זמן קצר לאחר הפצצת תחנת הרכבת הדרומית של שאנגחאי (אנ') בסין על ידי כוחות יפנים במסגרת קרב שאנגחאי (אנ') שנערך במלחמת סין–יפן השנייה. בתצלום נראה תינוק בוכה היושב לבדו על רציף תחנת הרכבת ההרוסה, כשלגופו בגדים הנראים שרופים ומוכתמים בדם. התצלום עורר סערה ציבורית ונחשב לאחד התצלומים המשפיעים ביותר בעולם.

מאורעות יום הצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

התינוק ברציף עם אדם וילד נוספים
התינוק מקבל טיפול ראשוני בזירה

במסגרת קרב שאנגחאי, העיר שאנגחאי, שהייתה (ועודנה) העיר הסינית המאוכלסת ביותר, עמדה תחת מתקפה מצד צבא יפן. ב-28 באוגוסט 1937 נסוגו הכוחות הסיניים מנהר הוואנפו (אנ'), וצבא יפן החליט להפציץ את האזור. ידיעה על מתקפה יפנית המתוכננת לשעה 14:00 באותו יום הגיעה לאנשי התקשורת, ובשעה זו עמדו עיתונאים רבים על גג בניין והמתינו למתקפה בתקווה לתעד אותה, אולם המתקפה לא החלה. בשעה 15:00 נפוצה בקרב העיתונאים שמועה כי המתקפה נדחתה וכולם עזבו את המקום למעט צלם העיתונות ה.ס וונג שהחליט להמתין זמן נוסף. בשעה 16:00 הוא שמע מטוסים והבחין בשלושה מפציצים יפנים מנמיכים טוס. מספר שניות לאחר מכן שמע פיצוצים עזים וראה עשן מיתמר במרחק של כשלושה קילומטרים ממנו. וונג נכנס לרכבו במהירות והגיע תוך מספר רגעים לתחנת הרכבת הדרומית של שאנגחאי שהופצצה. וונג סיפר שראה לנגד עיניו מחזה מחריד: אנשים מתים ופצועים שכבו לצד המסילה ועל הרציף. כשטען את מצלמתו בסרט צילום, הבחין כי נעליו ספוגות בדם[1].

וונג ראה אדם מרים תינוק מהמסילה ומניח אותו על הרציף. האיש ירד למסילה בשנית כדי להעביר ממנה לרציף ילד פצוע נוסף. האישה ששכבה לצדם (וונג מניח כי הייתה אמם) הייתה ללא רוח חיים. ברגע בו התינוק היה לבדו על הרציף, צילם אותו וונג באמצעות מצלמת לייקה שהייתה ברשותו. לאחר מכן צילם וונג תמונה נוספת של התינוק עם האיש והילד הנוסף לצדו. באותה עת שמע וונג את המפציצים חוזרים לכיוונם, ורצה לקחת את התינוק למקום מקלט, אולם האיש לקח אותו משם (וונג משער כי מדובר היה באביו). וונג נמלט מהזירה, ומעולם לא נודע לו האם התינוק שרד, מה שמו ומה מינו. לדבריו, למחרת היום, דיווחה העיתונות כי בתחנת הרכבת המופצצת שהו באותה עת 1,800 פליטים סינים, בעיקר נשים וילדים, שניסו להימלט משאנגחאי באמצעות הרכבת. פחות מ-300 איש שרדו את ההפצצה[2][1][3].

פרסום התצלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר ההפצצה, פיתח וונג את התשליל, והראה את התמונות לעורכים בעיתונות הסינית שהתרשמו מהן עמוקות. התשליל הועבר על ידי ספינת חיל ים אמריקאית למנילה שבפיליפינים וממנה נשלח על ידי מטוס של חברת פאן אמריקן וורלד איירווייז לניו יורק. לאחר שבועיים, התמונה התפרסמה בכלי תקשורת רבים בארצות הברית ואף הוקרנה בפני צופי הקולנוע ברחבי אמריקה לפני הקרנת סרטים. התצלום נודע במספר שמות כגון "התינוק הסיני", "התינוק הסיני חסר האם", "התינוק בתחנת הרכבת בשאנגחאי" ו"תינוק שאנגחאי"[2][4]. ב-14 באוקטובר 1937, העריך מגזין לייף כי 136 מיליון איש צפו בתצלום זה[1][4].

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה פוליטית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתצלום היו השלכות היסטוריות[1]. פרסומו גרם לארצות הברית, לבריטניה ולצרפת לגנות באופן רשמי את יפן[3]. הסנטור האמריקאי, ג'ורג' נוריס (George W. Norris) טען בעקבות התצלום כי יפן היא אכזרית וברברית. פרסום תצלום זה עורר באמריקאים זעם רב כלפי יפן וגרם לרבים מהם (שהיו עד לאותה עת אדישים למתחולל בסין) לתפוס את סין כקורבן ולחוש עוינות כלפי יפן. התצלום המחיש לרבים את זוועות מלחמת סין–יפן השנייה וסימל בעבורם את חוסר האונים של סין ואת האכזריות של יפן. התצלום הפך לאחד התצלומים המפורסמים ביותר של שנות ה-30 של המאה ה-20 ולאחד מתצלומי המלחמה הידועים ביותר[2]. לפי מגזין טיים, תצלום זה הוא אחד מתצלומי העיתונות הבולטים בכל הזמנים והפצתו המחישה את הכוח הרב שיש לתמונה אחת על דעת הציבור[5][4][3].

ארבע שנים לאחר פרסום התצלום, אמריקה ויפן נכנסו למלחמה[4].

השפעה על הצלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרסום התצלום, גורמי ממשל יפן טענו כי הוא מזויף, והציעו פרס כספי בגובה 50,000 דולר למי שיסגיר את הצלם לידיהם[2]. למרות הסיכון, המשיך וונג לתעד את המלחמה בסין, אולם לאחר מספר איומים קונקרטיים על חייו, נמלט עם משפחתו להונג קונג. וונג המשיך לעבוד כצלם עד שנת 1970. ב-9 במרץ 1981, בגיל 81, מת מסוכרת בטאיפיי[4][3].

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התצלום נבחר על ידי מגזין לייף כאחת מעשר התמונות של שנת 1937[3].
  • בשנת 1994, התצלום נכלל בספר "100 התמונות ששינו את העולם" (אנ') של מגזין לייף.
  • בשנת 2016, מגזין טיים כלל תצלום זה ברשימת 100 התמונות המשפיעות ביותר בעולם בכל הזמנים[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יום שבת העקוב מדם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]