יון נקולצ'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
תמונה של נקולצ'ה כפי שעוצבה על בול דואר של רפובליקת מולדובה

יְוׂן נֶקוּלְצֶ'הרומנית:Ion Neculce, ‏ 1672 פּרִיגוֹרֶנִי מִיץ' - 1745 טרגו פרומוס) היה כרוניקן רומני מנסיכות מולדובה, בן לאצולה הגדולה המולדובנית, שהגיע לדרגת הטמאן גדול. נקולצ'ה מילא תפקידים חשובים בימי שלטונו של דימיטריה קנטמיר. מבחינה פוליטית צידד בברית של נסיכות מולדובה עם האימפריה הרוסית מול האיום הטורקי. נודע בעיקר בספרו "כרוניקת ארץ מולדובה החל בשלטונו של דביז'ה וודה ועד לשלטונו השני של קונסטנטין מברוקורדט", שנועד להוות המשך לכרוניקה של מירון קוסטין ומדווח על האירועים בתקופה 17431661.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון נקולצ'ה נולד בשנת 1672 בכפר פריגורני מיץ' על יד טרגו פרומוס, בנסיכות מולדובה, כיום הכפר יון נקולצ'ה במחוז יאשי במזרח רומניה. אביו היה הויסטיירניק נקולצ'ה, ממוצא יווני, אולי מן האי כיוס, מכיוון שלאחד אחי האב קראו סטמאטה כיוטול (כלומר "מכיוס").[1]. אמו קתרְינה הייתה בת לענף המולדבי של משפחת הבויארים קטנקוזינו הידועה, גם ממוצא יווני. אביה היה הוויסטיירניק יורדאקה קנטקוזינו ואמה- קטינקה בוּצ'וֹק. בילדותו התייתם נקולצ'ה מאביו ואמו התחתנה בשנית עם ה"גרמטיק" (מזכיר ממשלתי) ינאקי. בהיותו בן 14 התיתם נקולצ'ה גם מאביו החורג שנרצח בבית המשפחה על ידי קבוצת חיילים פולנים ("פודגיאז") ששדדו את המשק המשפחתי. קתרינה מלווה בשלושת ילדיה, יון ושתי אחיותיו, נאלצה להימלט לוולאכיה אצל קרובי משפחתה, ובראשם הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו. הצטרפו אליה גם אמה, "יורדקיואיה" ואחיה הסטולניק יורדאקי. בשנת 1691 חזר למולדובה, השתתף בחתונתם של קונסטנטין דוקה עם בתו של קונסטנטין ברנקוביאנו וקיבל את המשרה של פוסטלניק. ב-1700 התמנה לווטאף אחראי על נושאי הכלים (ה"אפרוד"ים), אחר כך, בסוף שלטונו הראשון של מיכאי רקוביצה היה לוול-אגא (אגא גדול), שכיהן כמפקד המשטרה והופקדה עליו המשימה לארח את השליח הפולני רפאל לשצ'ינסקי ביאשי. באותה תקופה התחתן נקולצ'ה עם מריה, בתו של ביוו-הטמאן לופו בוגדאן ואחיינית של דימיטריה קנטמיר, מאחת מאחיותיו.

כשהועלה לתפקיד סולג'ר גדול נכנס נקולצ'ה לדיוואן, מועצת הבויארים הבכירים. בימי שלטונו של אנטיוך קנטמיר ב-1705 התמנה לספטאר גדול. השליט דימיטריה קנטמיר (1711-1710) מינה אותו בשנת 1711 שוב לדרגת ספטאר גדול, אחר כך כהטמאן גדול, כלומר מפקד הצבא.[2]. נקולצ'ה הצטיין כאיש צבא מעולה ותמך בברית עם הצאר פטר הגדול בעימות עם האימפריה העות'מאנית.

אחרי שהפסידו הרוסים את הקרב סטנילשט ב-1711, נמלט נקולצ'ה יחד עם קנטמיר לרוסיה. הוא נשאר שם שנתיים ואחר כך עוד שבע שנים נוספות בפולין, עד שנת 1719. באותה שנה בימי השלטון השני של השליט מיכאי רקוביצה, באישור עות'מאני, הורשה לחזור למולדובה אולם את אחוזותיו ונכסיו שהופקעו, קיבל בחזרה רק אחרי שהשליט פסק במשפט לטובתו. הוא התיישב באחוזתו בבויאן, בנובוסליצה. נקולצ'ה התמנה לוורניק גדול של "הארץ העילית" ("Țara de Sus) בשתי תקופות השלטון של השליט גריגורה גיקה, עד יום מותו בשנת 1745.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1731 הוא קיבל מידי השליט גריגורה השני גיקה את התואר ול וורניק (וורניק גדול) של הארץ העילית (צארה דה סוס). נקולצ'ה נפטר אחרי שנת 1744 ועדות לכך היא סיום הכרוניקה שלו שבה נאמר שאחרי שהודח משלטונו במולדובה, קונסטנטין מברוקורדט לא נשאר בגלות אלא פחות משנה והתמנה שוב כשליט בוולאכיה בשנת 1744.

יצירתו החשובה ביותר של נקולצ'ה היא "כרוניקת ארץ מולדובה מאוסטטיה דביז'ה וודה ועד לשלטון השני של קונסטנטין מברוקורדט וכוללת את האירועים שהתרחשו במולדובה בשנים 1743-1662.לרוב האירועים האלה נכח או היה מעורב. ככל הנראה התחיל את כתיבתו זו אחרי שנת 1732 בגיל 60.

במבוא הוא מספר שעד לימי גאורגה דוקה וודה, הודרך על ידי מקורות לקוחים מאחרים, אבל "מדוקה וודה הזקן וכך הלאה, עד לשלטונו של יון וודה מברוקורדט, לא התבסס על מקור חיצוני, אלא כתב

לבדו מתוך ידע אישי, ממה שקרה בחיי. לא הייתי צריך לקרוא אצל היסטוריון זר ולכתוב, כי היה כתוב בלבי

קודם לכרוניקה כמה עמודים הנושאים את הכותרת "שורה של מלים" "שנשמעו מאדם לאדם, מפי אנשים קשישים וזקנים ומכרוניקות לא כתובות...". אלו כוללים שורה של מסורות וקוריוזים הנוגעים לתולדות השליטים השונים ושהיוו לימים את מקור השראה ללא מעט שירים וסיפורים בספרות הרומנית: משם הושפעו המשורר דימיטריה בולינטיניאנו בשיריו "דניאיל הנזיר" ו"הגביע של שטפאן", הסופר קוסטקה נגרוצי בסיפורו "האפרוד פוריצ'ה", וסילה אלכסנדרי בשיריו "מזבח המנזר פוטנה", "החורשה האדומה" ו"חלומו של פטרו רארש" וכו' כמעט כל השליטים הרומנים מימי שעליהם סיפר נקולצ'ה בטרום-הכרוניקה זו שלו, זכה לדיוקן קצר או אנקדוטה המאירה את אופיו ומנהגיו. הכרוניקה של נקולצ'ה מספקת מידע בין היתר על אירועים כמו פשיטות הטטרים לנסיכות מולדובה, המלחמות בין פולין לטורקים העות'מאני במאה ה-17, המסע הצבאי האנטי-עות'מאני על הפרוט של פטר הגדול, שבו השתתף גם המחבר והמסע הצבאי הנוסף של הרוסים באזור בשנת 1739

מבין כל ההיסטוריונים ומבקרי הספרות, רק ג'ורג'ה קלינסקו, ב"קומפנדיום" שלו "הקצר לספרות הרומנית" תיאר את נקולצ'ה כבעל "נימה רכלנית ומוסרנית" הכרוניקה של נקולצ'ה נשמרה ב-14 עותקי כתבי יד, ביניהם הישן ביותר, עם הערות של המחבר, ללא תיארוך, הוא ms. B.A.R.P.R. nr. 253,. בכתב יד זה השתמש מיכאיל קוגלניצ'אנו כשערך את המהדורה הראשונה של הכרוניקה בשנת 1845.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 2002 הנפיק הדואר של רפובליקת מולדובה בול עם דיוקן משוחזר מדמיון של נקולצ'ה.
  • רחובות רבים בערי רומניה נושאים את שמו
  • בבוקרשט פועל תיכון בשם "המכללה הלאומית יון נקולצ'ה", שהוקם בשנת 1922 בתיכון "המלך מיכאי". בשנת 1958 קיבל לראשונה את שמו של נקולצ'ה לפי הרחוב שבו נמצא.
  • בטרגו פרומוס הוקם מוזיאון לזכרו. פועל בעיר גם בית ספר תיכון עיוני על שמו.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • O samă de cuvinte -כוללת 42 סיפורים על תולדות ארץ מולדובה
  • Letopisețul Țării Moldovei de la Dabija Vodă până la a doua domnie a lui Constantin Mavrocordat,

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ion Neculce Letopisețul Moldovei precedat de O samă de cuvinte, Texte stabilite, introducere, note și glosar de Iorgu Iordan

(עריכה, הערות ומילון מאת יורגו יורדאן) 1968 Editura Științifică, București

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יון נקולצ'ה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1968 I.Iordan- introducere עמ' 5
  2. ^ I.Iordan 1968 עמ' 7