יונג יידיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער הגיליון הראשון של יונג יידיש, 1919

יונג יידיש הייתה קבוצת אמנים, סופרים ומשוררים אוונגרדית שפעלה בלודז' בין השנים 1918 – ‏ 1921. הקבוצה מנתה כ- 20 חברים. ביניהם: הסופרים משה ברודרזון, יצחק קצנלסון, חיים לייב פוקס, ישראל שטרן, הציירים יענקל אדלר, יצחק ברוינר, נתן שפיגל, חנוך ברצ'ינסקי, משה נאדיר ואחרים. הם ביקשו להתאים את ספרות יידיש לזרמים המודרניים בספרות אירופה.[1] קבוצת יונג יידיש נוסדה בסוף 1918 על ידי המשורר משה ברודרזון והתגבשה סופית בפברואר 1919. שם הקבוצה הושפע משם הקבוצה הספרותית "די יונגע" שפעלה בניו יורק בין 1907–1919. מקורות אחרים לשם היא הקבוצה Das junge Rheinland שאדלר היה בקשרים אתה[2] ותנועת Młoda Polska (פולנים צעירים).

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי הקבוצה היו האמנים אדלר, ברצ'ינסקי, ברוינר ושוורץ וכן המשוררים משה ברודרזון ויצחק קצנלסון.[3] ב- 1918 חזר ברודרזון ממוסקבה ללודז'. בשהותו שם הושפע מהתנועה הפוטוריסטית הרוסית. באותה שנה חזר יענקל אדלר ללודז' מגרמניה. הוא למד בברמן בבית הספר לאמנויות שימושיות (Kunstgewerbeschule). בברמן נפגש עם אמנים גרמנים, ביניהם פרנץ וילהלם זייוורט. באותה תקופה צייר אדלר ציורים אקספרסיוניסטיים שהוקדשו לבעל שם טוב ולחסידות והיוו סנסציה בתערוכת החורף בלודז'. הציורים נקראו 'שעתו האחרונה של ר' אליעזר', 'נצרות אמתית וקרבן הפוגרום' ו'בעל שם טוב ובודהה'.[4] יצחק ברוינר למד ציור בוורשה וקרקוב ואחרי כן ב- Hochschule für Bildenden Künste (בית הספר הגבוה לאמנויות פלסטיות). הוא חזר ללודז' ופגש בשוורץ ואדלר בסטודיו שלו שהיווה מקום מפגש לאמנים יהודים בלודז'. ב- 1919 פרסמה הקבוצה שלושה גיליונות של כתב עת בשם יונג-אידיש. כל גיליון יצא ב-350 עותקים ממוספרים.[5] בכתב העת פורסמו יצירות של משה ברודרזון, קצנלסון וציורים של חנוך ברצ'ינסקי, מרק שוורץ ואחרים. למרות שפורסמו רק 3 גיליונות של כתב העת ב-1919 הרי הקבוצה המשיכה להיות פעילה גם אחרי שכתב העת פסק להופיע. ב- 1920 ארגנה הקבוצה ערבי שירה. האחד בינואר בלודז' והאחר בוורשה במאי. ב- 1922 הציגה הקבוצה תערוכה בניו יורק בתמיכתו של פטרון האמנויות מוורשה נפתלי פריוועס. הם נעזרו שם גם על ידי קבוצות אחרות של תומכים כמו "די יונגע". בנוסף הייתה הקבוצה גם הוצאת ספרים. יצאו בהוצאה בין 1919 עד 1921 תשעה ספרים מאת ברודרזון, חיים קרול ויצחק קצנלסון.

המניפסט של הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיליון הראשון פרסם ברודרזון מניפסט קצר. הוא הכריז על התחלה חדשה בתקופה סוערת. "אתנו האל, אלהי הנצח, היופי והאמת הגדולה. למען האמנות, למען היידיש הצעירה היפה, ולמען לשון הנביאים".בגיליון השני - גיליון פסח באפריל 1919 פרסם ברודרזון מניפסט ארוך ומפורט יותר שנקרא אקספרסיוניזם. הוא כתב שם:

בסימבוליזם שלנו, בפנייה שלנו לאימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, או פרימיטיביזם, שאליהם אנחנו לא נמשכים, לכל אלה אנחנו קוראים באירוניה – פוטוריזם

הם ראו בשירה ובאמנות הפלסטית ביטויים שונים למהות אחת ולכן קראו לכתב העת שהוציאו יונג יידיש : לידער אין ווארט און צייכענונג – יידיש הצעירה : שירים במילה וציור. הציורים המופיעים בכתב העת אינם רק תוספת לשירה כי אם כיסוד מהותי ושווה ערך למילים הכתובות.[6] במניפסט מוזכרים אמנים וסופרים מתקופות שונות ומזרמים שונים – מן התנ"ך, מיתולוגיה יוונית, רמברנדט, אל גרקו ופול סזאן, אבל הם לא מזכירים אף אמן אקספרסיוניסטי למרות שהקבוצה אימצה את האקספרסיוניזם כסגנון המועדף עליהם. הסיבה להיעדר זה, על פי ברטליק, הוא שהאקספרסיוניזם היה מזוהה בעיני הפולנים עם גרמניה ששלטה בחלקי מפולין במשך יותר ממאה שנים.[7]

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת יונג יידיש הציגה אמנות שניתן לתאר אותה כאקספרסיוניזם מאוחר. האמנים בקבוצה הושפעו מסביבות תרבותיות ואמנותיות שונות שהגיעו מפריז, ברלין, מוסקבה וקייב. למרות זאת הצליחו להגיע לאחידות סגנונית. יצירותיהם כללו עיוותים, קווי מתאר זורמים בעצבנות, תנועות עוויתיות של הגוף וכן חוסר הרמוניה בצבעים. דוגמאות לציורים כאלה הם 'הצליבה' מאת שוורץ, 'נגן הצ'לו' של אדלר ו'השטן המרקד' מאת ברוינר.[8] חלק מן האמנים בקבוצה התקרבו בראשית שנות ה-20 לאמנות מופשטת.[9] חברי הקבוצה ראו עצמם גם פרימיטיביסטים. "אדלר יצר קשר בין אמנות אפריקאית דרך משיכתם של הקוביסטים לאמנות אפריקאית ופולינזית ותרבות חסידית אותה הוא חקר כשנסע בערי מזרח אירופה. הפרימיטיביזם היה קשור בעיני חברי הקבוצה לשפה אמנותית חדשה הקשובה לחיים המודרניים ולגרסתם היהודית. לכן הם קראו לחדר בו הוצגו יצירות חברי הקבוצה בתערוכת האמנות היהודית העכשווית שהתקיימה בלודז' באפריל 1921: סלון של פוטוריסטים, קוביסטים ופרימיטיביסטים".[10] כדי לבטא את הכפילות במעמדם כאמנים יהודים בפולין הלאומנית הם השתמשו בציוריהם בדימויים המביעים מעבר ותנודתיות. הדמויות בכתב העת דומות לאמני פורים שפיל שהיו אמנים נודדים.[11] הקבוצה וכתב העת שהוציאה ייצגה, בפולין, את עליית האמנות הפלסטית המודרנית ואת תחילתה של שירה מודרנית ביידיש[12]. יונג יידיש פרסמה גם את יצירותיהם של מלך ראוויטש, אורי צבי גרינברג וישראל שטרן.

יחס ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שחברי הקבוצה קיבלו את יהדותם כמקור עיקרי ליצירתם הרי הייתה דו- משמעות בדרך שהם ראו ופרשו את יהדותם. כך, הצליבה אצל שוורץ נראית מלאכותית ולא מציגה את האירוע ה"אמתי" שבעיני יהודים מסמל את הרדיפות והפוגרומים שסבלו מהנוצרים. ההתייחסות הזאת של שוורץ דומה להתעניינות של אמנים בני דתות שונות באלמנטים נוצריים שהפכו לאבני יסוד באמנות. הייתה התעניינות של אמנים ברוחניות אוניברסלית וחברי הקבוצה דמו בכך לאמנים אחרים. זייוורט מספר שכאשר הוא פגש את אדלר בקלן ב-1917 הם ראו את בודהה, לאו דזה, ישו והבעל שם טוב כישות אחת.[13] בגיליון השני פרסם אדלר שיר בשם "איך זינג מיין תפלה" (אני שר את תפלתי). ז'יל רוזייה מכנה שיר זה כאחד הביטויים העיקריים של נאו חסידות בקרב חברי יונג יידיש.[14] בעקבות מעברם של חברים מהקבוצה למערב אירופה השתנה יחסם של אחדים מהם ליהדות. שוורץ, שהתנצר חזר ליהדות. אדלר, שנולד למשפחה דתית חזר לשורשיו.[15]

סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1920 התחיל לעלות המרכז התרבותי היהודי בוורשה. חלק מחברי הקבוצה, כמו שוורץ וברצ'ינסקי, עזבו את פולין. אחרים עזבו לוורשה והצטרפו לאלטר קציזנה ומיכאל וייכרט. בכתב העת החדש שלהם 'רינגען' (חוּליוֹת).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jerzy Malinowski, The Yung Yiddish (Young Yiddish) group and Jewish modern art in Poland 1918-1923. In: Polin: a journal of Polish-Jewish studies, Vol. 6 1991, pp. 223-230
  • Gille Rozier, Moyshe Broderzon un écrivain yiddish d'avant-garde. Saint-Denis : Presses universitaires de Vincennes, 1999
  • Jerzy Malinowski, Grupa "Jung Idysz" i żydowskie środowisko "Nowej Sztuki" w Polsce: 1918-1923. Warszawa: Polska Akademia Nauk. Instytut Sztuki., 1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זלקוביץ', עמ' 11–12
  2. ^ מלינובסקי, עמ' 226
  3. ^ ברטליק, קבוצת יונג יידיש, עמ' 127
  4. ^ מלינובסקי, עמ' 225
  5. ^ זה המספר המופיע בראש הגיליון
  6. ^ רוזייה, עמ' 65
  7. ^ ברטליק, קבוצת יונג יידיש, עמ' 133
  8. ^ מלינובסקי, עמ' 228
  9. ^ מלינובסקי, עמ' 228
  10. ^ ברטליק, קבוצת יונג יידיש, עמ' 135
  11. ^ ברטליק, מודלים של חרות, עמ' 229–230
  12. ^ History of the Literary Cultures of East-Central Europe: Junctures ..., Volume 2, עמ' 206
  13. ^ ברטליק, עמ' 134
  14. ^ רוזייה, משה ברודרזון, עמ' 75
  15. ^ ברטליק, קבוצת יונג יידיש, עמ' 146