יונה אליאן

יונה אליאן-קשת
	אליאן, 2010
לידה	31 במרץ 1950 (בת 75); יפו
שם לידה	יונה גליצקי
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
תקופת פעילות	מ-1971
עיסוק	שחקנית
בן זוג	ששי קשת (1973-)
פרסים והוקרה	פרס התיאטרון הישראלי; פרס אמ"י;
	פרופיל ב-IMDb

ערך זה עוסק בשחקנית ישראלית. אם התכוונתם לרופא שהשתתף במבצע ללכידתו של אדולף אייכמן, ראו יונה אליאן (רופא).

יונה אליאן-קשת (נולדה ב-31 במרץ 1950) היא שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית. כלת פרס התיאטרון הישראלי ופרס אמ"י על מפעל חיים^[1]. החל מ-2022 מכהנת כיו"ר אמ"י - איגוד אמני ישראל.

אליאן, מהשחקניות הבולטות בתיאטרון הישראלי, הנחתה פעמים רבות טקסים רשמיים, לרבות טקס הענקת פרסי ישראל וטקסי יום הזיכרון.

ביוגרפיה

נולדה בשם יונה בלה גליצקי ביפו, בת להורים יוצאי פולין, ניצולי שואה, שלאחר המלחמה שהו במחנה עקורים בגרמניה ועלו לישראל במהלך מלחמת העצמאות^[2]. אביה איבד את רוב משפחתו בשואה, שעלה לישראל נלחם מיד במלחמת העצמאות, נפצע ואחר כך עבד כנהג מונית. אמה הגיעה לישראל עם סבה וסבתה שהתגוררו עםמם והיא דיברה פולנית לפני שלמדה עברית^[2].

את תחילת דרכה בעולם התיאטרון עשתה בחוג הדרמה, בבית הספר עירוני ז' שבתל אביב. לאחר השירות הצבאי למדה תיאטרון ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במקביל ללימודיה, עבדה כדיילת קרקע של חברת אל על. ב-1971, לאחר שהחלה לשחק בתיאטרון הקאמרי התבקשה לעברת את שמה והחליטה לשנות את שם משפחתה מגליצקי לאליאן, וזאת בהשראת ילדה בשם זה שפגשה במהלך עבודתה כדיילת^[2].

קריירה מקצועית

במהלך לימודיה באוניברסיטה, ב-1971, הציעה לה השחקן והבמאי עודד תאומי, שגם לימד בחוג לתיאטרון, לשחק לצידו במחזה "ביוגרפיה", שהועלתה בתיאטרון הקאמרי^[2], הצגת הבכורה נערכה באפריל 1971^[3]. אחר כך שיחקה במחזה "יום אחד מתעוררים" שאותו ביים תאומי. בנוסף באותה שנה קיבלה שני תפקידי משנה בסרטים "שבע פעמים ביום" ו"תיק ירושלים"^[4]. הפריצה הגדולה שלה לקהל הרחב הייתה שנה אחר-כך, בסרט הקולנוע "נורית" של הבמאי ג'ורג' עובדיה, לצידו של ששי קשת^[5].

אליאן שיחקה בהצגות רבות בתיאטרון הקאמרי, הבימה, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע ובשנות האלפיים, היא נמנית עם סגל שחקני תיאטרון בית ליסין. היא הרבתה לשתף פעולה על הבמה עם השחקן ששון גבאי ועם המחזאית גורן אגמון. כמו כן העלתה עם בעלה, ששי קשת, את תוכנית הבידור "נוסטלגיה זה לא מה שהיה".

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 נחשבה אליאן גם ככוכבת בקולנוע הישראלי. היא שיחקה בסרטים "הצד השני" (בבימויו של ברוך דינר)^[6], "נורית", "תיק ירושלים", "קוראים לי שמיל", "שלושה ואחת", "יהיה טוב סלומוניקו", "יהלומים", "רחוב 60", "יופי של צרות!", "בוא נפוצץ מיליון", "החורף האחרון", "כאסח", "בובה", "תלווה לי את אשתך", "האיטלקים באים", "כיכר החלומות" ועוד.

בטלוויזיה השתתפה אליאן בשנות השמונים בתוכנית הילדים "שלוש ארבע חמש וחצי" בערוץ הראשון לצד בעלה ששי קשת, והנחתה את המגזינים "משהו מהסרטים", "סטייל", וכן את תוכנית הבוקר בערוץ 2 של טלעד. כמו כן שיחקה בסדרות הטלוויזיה "קסטנר", "האישה האחרת", "דבר על מקום הימצאם", "מרחב ירקון", "זינזאנה" ו"ילדות רעות", ובשנת 2011 שיחקה בסדרה "סימני שאלה" בערוץ 2 של רשת.

ב-2003 העלתה אליאן יחד עם בעלה, ששי קשת, מופע אוטוביוגרפי משותף בפסטיבל מספרי סיפורים^[7].

ב-2008 הוציאה אליאן יחד עם בעלה, ששי קשת, DVD לילדים בשם "יונה וששי ופנדה וחצי", אשר הוקדש כולו ליצירותיו של חיים נחמן ביאליק^[8].

ב-2011 השתתפה בסרט הקולנוע "הערת שוליים"^[9].בשנים 2011–2025 שיחקה בקומדיית המצבים "סברי מרנן" בערוץ 2 של קשת (ולאחר מכן בקשת 12), כאם המשפחה הספרדית-מזרחית רחל חסון^[10].

מאז שלהי שנת 2017 מעלה מופע בידור עם בעלה ששי קשת, לרגל 45 שנות נישואיהם, בשם "עדיין נשואים?" בניהולו המוזיקלי של בנם אריאל.

בשנת 2023 השתתפה בסדרה "יהלומים" בנטפליקס^[11].

פרסים

1984 - פרס כינור דוד בקטגוריית שחקנית השנה בתיאטרון, על הופעתה במחזה "המורה שיגעון"^[12].
2008 - פרס שחקנית השנה של תיאטרון בית ליסין^[13].
2008 -פרס קלצ'קין^[14].
2016 - פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים^[15].
2021 - פרס מפעל חיים של אמ"י לשנת תשפ"ב.^[1]
2023 - אות יקירת העיר תל אביב.

חיים אישיים

בנעוריה הייתה חברתו של חיים רמון שגדל יחד איתה ביפו. השניים גם למדו יחד בתיכון^[16].

בשנת 1972, במהלך צילומי הסרט "נורית", הכירה אליאן את השחקן והזמר ששי קשת ובינואר 1973 השניים נישאו בחתונה מתוקשרת רבת משתתפים^[17]. לזוג שני ילדים והם מתגוררים ביפו.

בנה, אריאל קשת-אליאן, הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי שניגן במשך תקופה בקלידים בלהקת "בוטן מתוק בקרקס" והוא חבר להקת הבלוז "פול טראנק", והיה בן זוגה לשעבר של הזמרת גל דה פז^[18]. בתה, מאי קשת היא שחקנית^[19], שנישאה באוקטובר 2021 לתסריטאי והבמאי טל רוזנטל, בנו של מיקי רוזנטל^[20].

הצגות תיאטרון בהן השתתפה

"ביוגרפיה"
"הן לא תקחהו עמך"
"אם הבית"
"יתוש בראש"
"חלום ליל קיץ"
"הלילה השנים עשר"
"חתונת הדמים"
"פירוד זמני"
"מורה שיגעון"
"מעגל הגיר הקווקזי"
"טרטיף"
"פילומנה"
"ביאנקה"
"זוג פתוח"
"הזוג המוזר"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"רוח האש"
"קול קטן"
"תשוקה"
"שיינדלה"
"הפרדס"
"פלדה"
"עלמה ורות"
"מירל'ה אפרת"
"בית מרקחת שטרן בלום"
"ביבר הזכוכית"
"הקומה השלישית"
"דברים שאני יודעת"
"בעלת הבית"
"טריאז'"
"יומן חוף ברייטון"
"אמא"

פילמוגרפיה

קולנוע

טלוויזיה

שלוש ארבע חמש וחצי (1984-1980)
משהו מהסרטים
סטייל
תוכנית הבוקר של טלעד
משפט קסטנר (1994)
מרחב ירקון (1997)
זינזאנה (2005-1999)
האישה האחרת (2001-2000)
שלווה (2004)
ילדות רעות (2006)
מתלהבת (2010)
החברים של נאור (2011)
סימני שאלה (2011)
סברי מרנן (2011-2025)
דבר על מקום הימצאם (2013)
הפיג'מות (2015)
לצבי יש בעיה (2016)
יהלומים (2023)

קישורים חיצוניים

יונה אליאן, ברשת החברתית אינסטגרם
יונה אליאן, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
יונה אליאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
יונה אליאן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
יונה אליאן, בארכיון הבימה
יונה אליאן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
ליאת רון, ‏יונה אליאן-קשת שחקנית, באתר גלובס, 4 בפברואר 2010
כרמית ספיר ויץ, ‏יונה אליאן: "ששי ואני לא מתמסרים לרכילויות", באתר onlife,‏ 8 בספטמבר 2010
מרב יודילוביץ', "בריאליטי יש אנשים עילגים", באתר ynet, 18 בדצמבר 2010
אייל מלובן, עכבר העיר אונליין, יונה אליאן: "מתייחסים לאמנים כאילו הם טפילים", באתר הארץ, 21 בפברואר 2012
יאיר אשכנזי, יונה אליאן־קשת כבר לא מאמינה שתיאטרון יכול לשנות מציאות, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2015
יעקב בר-און, ‏אני הילדה מיפו: יונה אליאן לוקחת את הבמה בידיה, באתר מעריב אונליין, 21 במאי 2016
אלונה פרידמן-סהר, ‏יונה אליאן: "החוויה בגיל הזה הרבה יותר מהנה", באתר גלובס, 4 באוגוסט 2016

הערות שוליים

^ ¹ ² דני סנדרסון, גידי גוב, שלמה ארצי ואחרים: הוכרזו זוכי פרס איגוד אמ"י למפעל חיים, באתר ynet, 14 באוקטובר 2021
^ ¹ ² ³ ⁴ שרית ישי לוי, "לא טוב למות בעד ארצנו" השחקנית יוננה אליאן מספרת על ילדותה ביפו , "העולם הזה", גיליון 2445 מ-11 ביולי 1984, עמוד 28
^ אורי קיסרי, ביוגרפיה - מה אנוש כי תזכירנו, מעריב, 30 באפריל 1971
^ כרטיס הביקור של יונה, מעריב, 24 בספטמבר 1971
^ פותתה, נעזבה וגם התעוורה, "העולם הזה", גיליון 1824 מ-16 באוגוסט 1972, עמוד 35
^ הצד האחורי של הצד השני, "העולם הזה", גיליון 1851 מ-21 בפברואר 1973, עמוד 24
^ ציפי שוחט, מופע אישי ליונה אליאן וששי קשת בפסטיבל מספרי סיפורים, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2003
^ עכבר העיר, יונה וששי שרים ביאליק, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2007
^ אורון שמיר, עכבר העיר, "הערת שוליים": עוצמה מטלטלת ומבלבלת, באתר הארץ, 2 ביוני 2011
^ זיו יצחקי, עכבר העיר, סברי מרנן: מצחיקה במקומות הלא נכונים, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2011נירית אנדרמן, אחרי 13 שנים ו-323 פרקים: "סברי מרנן" יורדת מהמסך, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2024
^ שני ליטמן, "יהלומים" נראית מיליון קראט, אבל משהו בכל זאת חסר, באתר הארץ, 23 באפריל 2023
^ 'כינור דוד': לא עוד בורקאם, כותרת ראשית, 14 במרץ 1984
^ עכבר העיר, אליאן וגבאי - שחקני השנה של בית ליסין, באתר הארץ, 15 ביוני 2008
^ מיכל פלטי, פרס קלצ'קין ליונה אליאן, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008
^ מנחה נופה, עכבר העיר, טקס פרסי התיאטרון 2016: בילי שוורץ הוא הזוכה הגדול, באתר הארץ, 20 במאי 2016
^ לילי אגניסקי, מי זה בכלל חיים רמון, חדשות, 1 במרץ 1989
^ חתונת השנה - 700 אורחים בחתונה של ששי קשת ויונה אליאן, "העולם הזה", גיליון 1846 מ-17 בינואר 1973, עמוד 21
^ דורון גל, ‏בלוז דה פז, באתר ‏מאקו‏, 25 בינואר 2010
^ איה חיות, מאי קשת: "בהתחלה אמא ואבא נעלבו שהסתרתי את זהותם", באתר הארץ, 11 במרץ 2020
^ האירוע המרגש של ששי קשת ויונה אליאן | TMI, באתר https://tmi.maariv.co.il

הקודם: 2014 - חנן שניר	פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 2015 - יונה אליאן	הבא: 2016 - גדי יגיל

[:0-1] ¹ ² דני סנדרסון, גידי גוב, שלמה ארצי ואחרים: הוכרזו זוכי פרס איגוד אמ"י למפעל חיים, באתר ynet, 14 באוקטובר 2021

[ישי-לוי-2] ¹ ² ³ ⁴ שרית ישי לוי, "לא טוב למות בעד ארצנו" השחקנית יוננה אליאן מספרת על ילדותה ביפו , "העולם הזה", גיליון 2445 מ-11 ביולי 1984, עמוד 28

[3] אורי קיסרי, ביוגרפיה - מה אנוש כי תזכירנו, מעריב, 30 באפריל 1971

[4] כרטיס הביקור של יונה, מעריב, 24 בספטמבר 1971

[5] פותתה, נעזבה וגם התעוורה, "העולם הזה", גיליון 1824 מ-16 באוגוסט 1972, עמוד 35

[6] הצד האחורי של הצד השני, "העולם הזה", גיליון 1851 מ-21 בפברואר 1973, עמוד 24

[7] ציפי שוחט, מופע אישי ליונה אליאן וששי קשת בפסטיבל מספרי סיפורים, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2003

[8] עכבר העיר, יונה וששי שרים ביאליק, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2007

[9] אורון שמיר, עכבר העיר, "הערת שוליים": עוצמה מטלטלת ומבלבלת, באתר הארץ, 2 ביוני 2011

[10] זיו יצחקי, עכבר העיר, סברי מרנן: מצחיקה במקומות הלא נכונים, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2011נירית אנדרמן, אחרי 13 שנים ו-323 פרקים: "סברי מרנן" יורדת מהמסך, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2024

[11] שני ליטמן, "יהלומים" נראית מיליון קראט, אבל משהו בכל זאת חסר, באתר הארץ, 23 באפריל 2023

[12] 'כינור דוד': לא עוד בורקאם, כותרת ראשית, 14 במרץ 1984

[13] עכבר העיר, אליאן וגבאי - שחקני השנה של בית ליסין, באתר הארץ, 15 ביוני 2008

[14] מיכל פלטי, פרס קלצ'קין ליונה אליאן, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008

[15] מנחה נופה, עכבר העיר, טקס פרסי התיאטרון 2016: בילי שוורץ הוא הזוכה הגדול, באתר הארץ, 20 במאי 2016

[16] לילי אגניסקי, מי זה בכלל חיים רמון, חדשות, 1 במרץ 1989

[17] חתונת השנה - 700 אורחים בחתונה של ששי קשת ויונה אליאן, "העולם הזה", גיליון 1846 מ-17 בינואר 1973, עמוד 21

[18] דורון גל, ‏בלוז דה פז, באתר ‏מאקו‏, 25 בינואר 2010

[19] איה חיות, מאי קשת: "בהתחלה אמא ואבא נעלבו שהסתרתי את זהותם", באתר הארץ, 11 במרץ 2020

[20] האירוע המרגש של ששי קשת ויונה אליאן | TMI, באתר https://tmi.maariv.co.il

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יונה אליאן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יונה אליאן