יונה פישר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יונה פישר
Yona Fisher.jpg
לידה 20 בנובמבר 1932 (בן 88)
תל אביב, פלשתינה (א״י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק אוצר
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
צוות בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים (יונה שלישי משמאל)

יונה פישר (נולד ב-20 בנובמבר 1932) הוא אוצר ומבקר אמנות ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת 1977.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה פישר נולד בשנת 1932 בתל אביב למוריס פישר ודינה לבית ריזקין. הוא נקרא על שם סבו, יונה (ז'אן) פישר. בשנת 1933 עברה משפחתו להתגורר ברמת גן. בתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרף, יחד עם אחיו, אל אביו בצידון ואחר כך ביירות, שם למד בבתי-הספר של "אליאנס". בשנת 1947 עבר להתגורר בצרפת, פריז, שם שימש אביו כמזכיר המדיני של הסוכנות היהודית. בתחילה למד בבית ספר "מימונד" שבבולון-ביאנקור (Boulogne-Billancourt), פרוור של פריז.[1] לאחר מכן למד בבית-ספר בעיירה בשם וילאר-דה-לאנס (Villard-de-Lans) שבאלפים הצרפתיים. בנעוריו שמע הרצאות על אמנות שהתקיימו במוזיאון הלובר. באותה תקופה הכיר את הצייר אביגדור אריכא, עמו יצר קשרי חברות ארוכת שנים. בשנת 1951 שב לישראל והתגייס לצה"ל. הוא שירת כמדריך לילדי עולים חדשים במסגרת הגדנ"ע בבאר שבע ובפרוורי ירושלים. לאחר שחרורו, בשנת 1954, נשאר להתגורר בירושלים.

בית הנכות הלאומי בצלאל: 1965-1954[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 התקבל פישר לעבודה בבית הנכות בצלאל. בתחילה הועסק בארכיון הרפרודוקציות של המוזיאון. באותה עת החל לכתוב רשימות וביקורות אמנות בעיתונים "למרחב" ו-"הארץ", וכן לכתב העת "גזית".[2] בנוסף הוזמן פישר לחבר את הפרק אודות הציור הישראלי בספר "אמנות ישראל" (1961) שערך בנימין תמוז וכן ערכים בנושא אמנות באנציקלופדיה העברית ובהם "ארץ ישראל, האמנות (ציור ופיסול)" וערכים רבים נוספים. בשנת 1959 נסע להתמחות באוצרות באירופה. בתחילה התמחה אצל וילם סנדברג והנס יפה (Hans Jaffé) במוזיאון סטיידלק באמסטרדם, ואחר-כך בקונסטמוזיאום (Kunstmuseum) בבזל אצל גאורג שמידט (Georg Schmidt). בדרכו להתמחות, שימש כאוצר מחליף לתצוגה הישראלית שהתקין אויגן קולב עבור "הביאנלה הראשונה לאמנים צעירים" בפריז (La Biennale des jeunes artistes), שכללה אמנים מרחבי העולם. הפגישה של פישר עם האמנות האוונגרדית של אותה עת, ובעיקר עם אמני ה-"ריאליזם חדש", נודעה השפעה מכרעת על גיבוש נטייתו האמנותית של פישר.

עם שובו לישראל, בשלהי שנת 1960, התמנה למנהל האמנותי של בית הנכות.[3] בעבודתו כאוצר במוזיאון הציג אמנים ישראלים צעירים כגון אביבה אורי, יגאל תומרקין, לאה ניקל ואחרים. לצד עבודת האוצרות, עסק פישר גם בעיצוב הקטלוגים והכרזות לתערוכות.

מוזיאון ישראל: 1991-1965[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת מוזיאון ישראל, עבר פישר לעבוד בו בתפקיד של אוצר לאמנות בת-זמננו. תפקיד שאיחד בין אמנות ישראלית ובינלאומית. בתחילת עבודתו הושפע מתפיסת עיצובו המוזיאלי של סנדברג, ששימש באותה עת כיועץ אמנותי למוזיאון ישראל החדש. עיקר חשיבותו המוזיאלית של פישר היה בביסוס מגמות האמנות הפוסט-מינימליסטית והמושגית בישראל. על התערוכות שאצר נמנו תערוכות קבוצתיות כגון "מושג + אינפורמציה" (1971), "מהנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע" (1972), "סדנה פתוחה" (1975) ועוד. בנוסף, אצר סדרה ארוכה של תערוכות יחיד לאמנים ישראלים ישראלים בראשית דרכם האמנותית, שהושפעו ממגמות אלו כגון הנרי שלזניאק (1969), פנחס כהן גן (1975), צבי גולדשטיין (1975) ועוד. רבות מהן הוצגו ב"ביתן בילי רוז", שמוקם בתוך גן האמנות ע"ש בילי רוז. בין האמנים הבינלאומיים נמנו תערוכות יחיד כגון "מרסל דושאן: רדי-מיידס, רישומים, איורים" (1971), "4,000 עציצים של ז'אן פייר רנו" (1971), "סול לוויט: ציורי קיר" (1975) ועוד.

מדיניות הרכישות של המוזיאון, שהנהיג פישר, התבססה על שלוש קטגוריות של יוצרים: אמנות היסטורית, אמנים מבוגרים ומבוססים ואמנים צעירים.[4] מדיניות זו התבטאה גם בלוח התערוכות של המוזיאון. לצד עיסוקו באמנות אוונגרדית, הרבה פישר לעסוק באמנות ישראלית קאנונית. לצד אנה טיכו, יצחק דנציגר, אריה ארוך ויוסף זריצקי, מן האמנים ותיקים הבולטים שקידם, הציג פישר רבים מן הציירים הבולטים של שנות ה-30–40 ובהם חיים גליקסברג, פנחס ליטבינובסקי, מרדכי לבנון ואחרים. בשנת 1968 אצר את התערוכה "מגדל דוד - ראשית הציור בארץ" ובשנת 1971, את "אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה התשע-עשרה" (1979), "אקספרסיוניזם בארץ-ישראל בשנות ה-30" ו-"לצייר באור הים התיכון" (1987). פן נוסף של מדניות זו בולטת בבחינת הזוכים ב"פרס סנדברג", שפישר היה אחד ממקימיו, וחבר בוועדת הפרס עד היום.[5]

במקביל לפעילותו המוזיאלית האוונגרדית הקים בשנת 1965, יחד עם רחל שפירא, מזכירתו של משה שפיצר, ודן עומר, את כתב העת "קו", שפעל עד לשנת 1970. כתב-העת שילב בין עיסוק בתחומי השירה והאמנות הבינלאומית והישראלית לבין נושאים נוספים ובהם אדריכלות ופעל עד לשנת 1970. בין השנים 1980–1990 ראו אור 10 גיליונות נוספים של כתב העת, שנערכו בידי פישר ומשה ניניו.

בשנת 1977 זכה פישר בפרס ישראל על תרומתו לשדה האמנות בישראל.[6] לצידו זכתה גם אלישבע כהן בפרס זה. כיוון ולא הייתה קטגוריה לתחום האוצרות, קיבלו השניים פרס בתחום העיצוב.[7]

בשנת 1982 הקים פישר את סדנאות האמנים, בתמיכה של קרן ירושלים וגופים אחרים. הסדנאות אפשרו לאמנים לעבוד בסטודיו במחיר מסובסד. בנוסף, יצר פישר תוכנית שהות לאמנים בינלאומיים בסדנאות וכן הקים במבנה את הגלריה ע"ש איקה בראון, שהציגה תערוכות מתחלפות של אמנים ישראלים.

2004-1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991, בעקבות אצירת תערוכת יחיד של נחום טבת במוזיאון תל אביב, הוצע לפישר תפקיד האוצר הראשי במוזיאון. פישר מילא את התפקיד, עד להתפטרותו בשנת 1993. בין פעולותיו במוזיאון הייתה השגת תרומת אוסף האמנות של בני הזוג מרקוס מיזנה (Markus Mizne) ופליציה בלומנטל. לאחר תקופה זו שימש פישר כאוצר עצמאי. לצד עיסוק כיועץ אמנות, כגון יועץ לאוסף האמנות של חברת "הפניקס" (2010-2004 בקירוב), אצר תערוכות במוזיאונים שונים, בעיקר לאמנים צעירים. בשנת 2002 אצר במוזיאון ישראל תערוכה רטרוספקטיבית למשה קופפרמן.

בין השנים 2011-2004 כיהן כאוצר, ואחר"כ כיועץ, במוזיאון אשדוד לאמנות. בין התערוכות שאצר במוזיאון בולטות התערוכה "לידת העכשיו: שנות השישים באמנות ישראל" (2008), אותה אצר עם תמר מנור-פרידמן, וסקרה את האמנות הישראלית בשנות ה-50 המאוחרות ובשנות ה-60 של המאה ה-20; התערוכה הקבוצתית "מבנים נכלמים, מבנים נחלמים" (2009), אותה אצר עם יובל ביטון ו-"שרון פוליאקין: שמונה שיעורי רישום" (2012). בשנת 2013 נפתחה במוזיאון תערוכה של "אוסף יונה פישר", אוסף של יצירות אמנות של מעל 50 אמנים, אשר תרמו יצירה לאוסף המוזיאון לכבודו.[8] במאי 2019 נקראה הדרך המובילה אל המוזיאון בשם "דרך יונה".[9] אוסף נוסף הנושא את שמו נתרם על ידו בשנת 2015 למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, ובהן עבודות של אביבה אורי ומנשה קדישמן.

במחצית השנייה של העשור השני של המאה ה-21 החל פישר לעסוק בתיעוד עבודתו והנצחת משפחתו. בשנת 2018, לדוגמה, ראה אור תרגום של יומן שכתב סבו, ז'אן (יונה) פישר, לאחר ביקורו בארץ-ישראל בשנת 1907.[10] פישר, שיזם את התרגום, תרם עותק של ההוצאה המקורית של טקסט זה ליד יצחק בן צבי. באותה עת מכר חלק מאוסף האמנות שלו והחל בארגון ארכיונו.

ב-4 בינואר 2019 נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "אריה ארוך: צורת הדבר", אותה אצר פישר עם אמיתי מנדלסון. התערוכה שיחזרה את התערוכה "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות", שהוצגה במוזיאון בשנת 1976. לצד מרבית העבודות שהוצגו בתערוכה המקורית, הוצגו גם עבודות של אמנים ישראלים שהושפעו מיצירתו של ארוך. לרגל התערוכה ראה אור ספר, המהווה גרסה מורחבת לקטלוג התערוכה המקורית.[11]

ב-4 באוקטובר 2020 עתידה להיפתח במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית תערוכת היחיד "גלוי כנגד נסתר", שתציג את יצירתו של פסח סלבוסקי, באוצרות של פישר.

חשיבותו של יונה פישר [שם זמני][עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית, עיקר חשיבותו של פישר הייתה בעידוד והצגת האמנות האוונגרדית הישראלית של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. עמדתו של פישר התחדדה אל מול פעילותו של חיים גמזו במוזיאון תל אביב, שדחה אמנות זו, ובחר להציג אמנות במדיה מסורתית.

חידוש מקומי נוסף של פישר היה בחריגה מן הנוהג הרווח בתצוגות מוזיאליות להצגה כרונולוגית של עבודות, לטובת יצירת הקשרים בין יצירות אמנות שונות. בכך היה ממבשרי התפיסה הרואה באוצר כדמות שוות ערך לאמן.[12] על פי פישר תפקיד האוצר הוא לחשוף את יצירתו של האמן ברגע הרלוונטיות שלה ולהעניק לה הקשר, ולא רק לתת תוקף לאמנות מן העבר.[13]

בין "אופקים חדשים" לאמנות פוסט-מנימליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת האמנים הפוסט-מנימליסטים, הייתה אחת מן הקבוצות העיקריות בהן תמך פישר במהלך שנות ה-70. נטייתו של פישר לאמנות ניסיונית הובילה אותו להיות אחד מן הגורמים המרכזיים בקידום מגמה זו בישראל. התערוכה "מושג + אינפורמציה" (1971), שאצר במוזיאון ישראל, היוותה חשיפה ציבורית ראשונה של אמנות זו בישראל. על פי מרדכי עומר קבוצת האמנים זו הצליחה לבסס את "התנועה החשובה הראשונה שקמה אחרי 'אופקים חדשים' ויכלה לה".[14]

לצד קשריו המתמשכים עם אמני שתי הקבוצות, עודד פישר את פעילותם של אמנים שגישרו בין שתי תנועות אלו. את ההשפעה המוקדמת ניתן למצוא בהצגת השלבים השונים של "פרויקט שיקום מחצבת נשר" (1971) של יצחק דנציגר במוזיאון ישראל.[15] דנציגר, שהתרחק באותה עת מן הפיסול המופשט שאפיין את יצירתו בשנות ה-50–60, גיבש את יצירתו המאוחרת כביטוי של תהליכי עבודה אמנותיים וכניסיון להגדרה מחודשת של היחס בין האמנות לטבע. אלו קירבו את דנציגר לשורה של אמנים צעירים כאביטל גבע, מיכה אולמן, משה גרשוני ואחרים. דוגמה להשפעה זו ניתן למצוא ב"פרויקט מצר-מסר" (1972), שיזמה קבוצה זו.

חיבור נוסף נוצר סביב הצגת יצירתו של אריה ארוך, שהשפעתו הלכה והתחדדה במהלך העשור. "השיחה בין פישר לאריה ארוך", כתבה שבא סלהוב, "יוצרת סיפור שבזיקה אליו נעשית ונעשתה אמנות מאז שנות השבעים".[16] בהצגת יצירותיו של ארוך, צייר שהיה חבר שולי ב"אופקים חדשים", הציע פישר לתפוש את היצירה כביטוי ציורי של סממני תרבות והיסטוריה. במקום ניתוח צורני, הוצג ארוך כדמות שניתקה את האמנות הישראלית מן ההפשטה האירופית והכניס אליה את השפעות הפופ ארט בן-זמנו. בכך הצליח פישר לתווך את יצירתו של ארוך אל דור האמנות המושגית.[17] בבחינה זו, יצירות כגון סדרת "צקפר" (1966-1961), והדיון שהובילה אל המושג "מופשט-קונקרטי" שפיתח ארוך, וכן הציור "הנציב העליון" (1964) ו"רחוב אגריפס" (1964), והפיכת ה"דימוי המצוי" שבהם ל"צורה"[18] המנתקת עצמה מהקשרים ספרותיים וביוגרפיים, מהווים שיא בגיבוש תפישה זו.

קופפרמן וה"שפה" של הציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות ה-80, ובייחוד בקטלוג התערוכה "לצייר באור הים התיכון" (1987), שפישר היה יוזמה ואחד מאוצריה, גיבש לראשונה תפיסה "ים-תיכונית" של צבע. הגם תפיסה זו, שפישר לא פיתח אותה, התבססה על הצבע הסגול ועל הטונאליות שלו. "הלבן, השחור והסגול בסדר מנייתם", כתב פישר בקטלוג התערוכה, "הם צבעי ההפצה והקרינה של כל הקרינות ושל קצה גבול הנראה לעין. צבעים אלו הם צבעי התשוקה לצייר באזורים בלתי-מוגדרים מוארים בהם מציף האור את הצל מבטל נפחים וגומע מרחקים".[19]תבנית:לבדוק ציטוט תפיסה זו חלחלה גם לראייותו של פישר את הציור המודרני. בייחוד לגבי יצירתו של משה קופפרמן,[20]

יחסי העבודה של קופפרמן עם פישר היו הארוכים והמשמעותיים במהלך הקריירה האמנותית של שניהם. ראשיתם במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20, אז נפגש פישר עם יצירתו של קופפרמן בסיור שערך עם סנדברג.[21] בשנת 1969 אצר פישר תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לקופפרמן במוזיאון ישראל.[22] ב-1984 הוצגה במוזיאון התערוכה "משה קופפרמן: ציורים, עבודות על נייר"

תפיסת האמנות של יצירות קופפרמן, אותה ביקש פישר לבסס, הדגישה את תהליך העבודה האמנותי באמצעות תהליכי עבודה של ציור ומחיקה. בכך, התקשרה יצירתו הן אל האמנות המופשטת שלאחר "אופקים חדשים", והן אל המגמות הפוסט-מינימליסטיות של שנות ה-70. תפיסה זו, המעמידה את "השפה" במרכזה, נאלצה להתמודד שוב ושוב, כפי שהעיד פישר עצמו, עם הנטייה הרווחת לנסות לזהות מרכיבים פיגורטיביים ביצירתו של קופפרמן.[23]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוקרמן רכטר, אסנת, אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965, רסלינג, תל אביב, 2020, עמ' 220–257

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יונה פישר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עד לשנת 1924 נקרא המקום "Boulogne-sur-Seine", שם שפישר השתמש בו.
  2. ^ בסקירת עיתונות שנערכה במרכז המידע לאמנות ישראלית ב-2020, הביקורות המוקדמות ביותר שנמצאו מתוארכות לשנת 1954. ראו: יונה פישר, תערוכות בירושלים, גזית, כרך י"ג, אב-אלול תשי"ד [1954], חוב' יא-יב, עמ' 56 ו-יונה פישר, הצייר יעקב פינס, למרחב, 31 בדצמבר 1954.
  3. ^ יונה פישר – מנהל "בצלאל", דבר, 25 בנובמבר 1960.
  4. ^ ראו: צוקרמן רכטר, אסנת, אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965, רסלינג, תל אביב, 2020, עמ' 227.
  5. ^ לאחרונה חולק הפרס בשנת 2018.
  6. ^ ראו: * כרמלה טייכמן, "יונה פישר: מושג + אינפורמציה הייתה תערוכה שונה, מפני שהיא הציגה רעיונות שלבשו צורה וביטוי חדשניים לתקופה, באתר "בית לאמנות ישראלית", אוקטובר 2015
  7. ^ פרס נוסף לאוצר הוענק רק בשנת 2020 לשרה ברייטברג-סמל והוגדר כפרס בתחום "אמנות פלסטית".
  8. ^ ראו: אוצר: יונה פישר - אוסף בהקמה, באתר הארץ, ינואר 2013
  9. ^ ראו: סרדינס, שמואל, "נחנך הגשר המוביל למוזיאון אשדוד: מעתה ייקרא על שם יונה פישר", אשדודנט, 22 במאי 2019
  10. ^ יונה (ז'אן) פישר, פלשתינה היום: יומן מסע מאביב 1907, כרמל ירושלים, 2018
  11. ^ פישר יונה, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, טליסמה הפקות, תל אביב, 2019
  12. ^ ראו: צוקרמן רכטר, אסנת, אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965, רסלינג, תל אביב, 2020, עמ' 244
  13. ^ ראו: צוקרמן רכטר, אסנת, אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965, רסלינג, תל אביב, 2020, עמ' 247
  14. ^ ראו: תמיר, טלי, "חוזרים למקום הפשע", סטודיו, מס' 67, דצמבר 1995, עמ' 15.
  15. ^ למעשה, פישר היה מן הבודדים שהציגו את יצירתו של דנציגר לאחר שנות ה-50. בין היתר ארגן את תצוגת הרישומים של דנציגר בגלריה מבט, בחר רישומים של דנציגר לאוסף מוזיאון ישראל וכן ערך בשנת 1977 תערוכה שלו במוזיאון.
  16. ^ ראו: סלהוב, שבא, "הו נורמה: לגעת בספר; עם יונה פישר על אריה ארוך", בתוך: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג, 2016, עמ' 78.
  17. ^ ראו: תמיר, טלי, "חוזרים למקום הפשע", סטודיו, מס' 67, דצמבר 1995, עמ' 16.
  18. ^ ארוך ופישר משתמשים במונח "צורה בתוך צורה".
  19. ^ מצוטט בתוך: יצחק ליבנה, באור התכלת העזה, מעריב, 14 באוגוסט 1987
  20. ^ פישר, יונה, "על הסגול הקופפרמני", בתוך: כל הדרך ועוד פסיעה. משה קופפרמן: עבודות מ-1962 ועד 2000, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, עמ' 170-146
  21. ^ ראו: משה קופפרמן מציג במוזיאון ישראל, למרחב, 6 במאי 1969
  22. ^ בשנת 1968 החל קופפרמן לעבוד עם הגלריסטית ברטה אורדנג, שהייתה מקורבת לפישר ולמוזיאון ישראל.
  23. ^ ראו: פישר, יונה (עורך), כל הדרך ועוד פסיעה : משה קופפרמן: עבודות מ-1962 ועד 2000, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, עמ' 11, 15