יונה קרמנצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יונה (יוהאן) קרמנצקי
יונה קרמנצקי-JNF012553.jpeg
לידה 15 בפברואר 1850
אודסה, אוקראינה
פטירה 25 באוקטובר 1934 (בגיל 84)
וינה, אוסטריה
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגרית
כינויים נוספים יוחנן קרמנצקי, יונה מאיר,
יונס יוסופוביץ' לבנזון
מקצוע מהנדס חשמל, יזם
פרסים מדליית וילהלם אקסנר (1930) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יונה (יוהאן) קרמנצקיגרמנית: Johann Kremenezky;‏ 15 בפברואר 1850[1] - 25 באוקטובר 1934) היה תעשיין, בעל-הון ויזם ציוני. מחלוצי תעשיית החשמל האירופית. כיהן כיושב ראש הראשון של קרן קיימת לישראל (19021907) והוגה מפעליה הציוניים הבולטים של קק"ל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה קרמנצקי נולד באודסה שבאוקראינה בשם יונס יוסופוביץ' לבנזון (Jonas Josofowitsch Leibensohn), אולם הוא נודע בשם יונה או יוהאן קרמנצקי. קרמנצקי זכה לחינוך מסורתי וכללי. לאחר סיום הגימנסיה פנה ללימודי הנדסת חשמל. ב-1878 היגר לווינה, בה גם סיים את חייו. בעיר וינה נחשף קרמנצקי לשני תחומי עיסוק חדשניים ושונים בתכלית זה מזה, אשר לשניהם התמסר באופן מוחלט כל ימיו: תעשיית החשמל וציונות.

יזם בתעשיית החשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהרה לאחר הגעתו של קרמנצקי לווינה, הפך לאחד מחלוצי תעשיית החשמל בבירה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1880 הקים קרמנצקי מפעל לייצור נורות ומצברים אשר בין כתליו יוצרו נורות הלהט הראשונות באוסטריה. בשנת 1883, קרמנצקי ששמו כבר הלך לפניו בתחום תעשיית החשמל הוינאית, נתבקש על ידי רודולף, נסיך הכתר האוסטרי, להצטרף לוועדת ההכנה של תערוכת חידושי-החשמל שהתקיימה בווינה באותה שנה. בשנת 1884 הקים קרמנצקי בית חרושת גדול ממדים לייצור נורות תחת השם: "Kremenezky, Mayer & Co". בית החרושת הפך לאחד המובילים באירופה לייצור אמצעי-תאורה שונים כגון נורות חג-מולד, נורות נוי ונורות תעשייתיות. אתרי ייצור של החברה היו פרושים ברחבי אירופה וכללו מרכזים בווינה, בודפשט ובוואריה.[2]

בשנת 1886 קיבל קרמנצקי רישיון להקמת תחנת הכוח הראשונה בעיר וינה. הארת הבירה האוסטרו-הונגרית הפכה את חברתו של קרמנצקי לשם דבר בכל רחבי האימפריה, דבר שהוביל, ב-1893, להקמת תחנות כוח נוספות גם בשטחן של הונגריה וקרואטיה.[3] לימים, שם החברה קוצר ל"Kremenezky" והיא זכתה להצלחה עסקית רבה. נורות ורכיבים חשמליים מתוצרת המפעל של קרמנצקי יוצאו לאירופה ואף לחברות בארצות הברית. בראשית המאה העשרים, החל קרמנצקי לפעול בתעשיית האלחוט, בייצור המוני של מקלטי רדיו.

ב-1918, לאחר שפורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה וינה משטחים רבים בהם פעלו תחנות כוח אשר שירתו את העיר. ביוזמתו של קרמנצקי, הורחב היקף ייצור החשמל והוקמו תחנות כוח חדשות במימונו. על תרומתו הרבה של לווינה שלאחר המלחמה ו-50 שנות פעילות חלוצית בתחום החשמל, זכה קרמנצקי ב-8 בפברואר 1929 בתואר "אזרח כבוד" של וינה.[4]

קרמנצקי והתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן על שם יונה קרמנצקי בבת ים

בווינה של סוף המאה ה-19 פגש קרמנצקי בבנימין זאב הרצל, אבי תנועת הציונות המדינית. רעיונותיו של הרצל קסמו לקרמנצקי אשר ראה עניין מיוחד בהצעתו של צבי הרמן שפירא להקים קרן לרכישת קרקעות בארץ-ישראל. קרמנצקי העלה אף הוא מספר הצעות קונקרטיות הנוגעות לפעילות תעשייתית בארץ-ישראל (חלקן אף מומשו לימים). ב–23 באוגוסט 1896, התייחס הרצל ביומנו למספר מהצעותיו של התעשיין הוינאי:[4]

עם המומחה לחשמל קרמנצקי שוחחתי ארוכות. הוא ציוני טוב, בעל רעיונות מודרניים. לחופי ים–המוות עתיר המלחים אפשר להקים תעשיות גדולות לחומרים כימיים. את המים המתוקים הזורמים לשם עכשיו יהיה אפשר להטות ולהשתמש בהם לשתייה. תחליף לזרימה - להעביר מים מן הים התיכון דרך תעלה שבחלקה תהיה תת–קרקעית, בגלל האזור ההררי (אטרקציה עולמית), ואילו את הפרש הגובה בין שני הימים אפשר לנצל ככוח מניע להפעלת מכונות (מפל מים). הרבה אלפים של כוחות–סוס [...]. עלינו לייסד אגודה–לאומית–לאילנות לשם ייעור הארץ. כל יהודי תורם לנטיעת עץ אחד או יותר. עשרה מיליון אילנות...

בשנת 1898, עם סיומו של הקונגרס הציוני השני, פורסמה מודעה בשבועון התנועה הציונית, די וולט, בדבר פרס בסך 500 פרנק עבור מי שיציע שיר שיבחר כהמנון התנועה הציונית. סכום הפרס מומן מכיסו הפרטי של יונה קרמנצקי. ואולם בסופו של דבר, אף שיר שהוצע לא נמצא מתאים והפרס שהציע קרמנצקי לא הוענק לאיש. לימים, "התקווה" תיבחר להמנון התנועה הציונית.

הקמת קרן קיימת לישראל והנהגתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונו של צבי הרמן שפירא להקמת קרן לרכישת אדמות והכשרתן בארץ-ישראל הועלה לדיון במהלך הקונגרס הציוני הראשון (1897). ואולם, הרעיון לא יצא לפועל בגלל מותו הפתאומי של שפירא שנה לאחר מכן. רעיון הקמת קק"ל קסם מאד לקרמנצקי אך הסוגיה נדחקה גם בקונגרסים הציוניים השני, השלישי והרביעי, ייתכן בשל העובדה שהרצל האמין שאדמות ארץ-ישראל יתקבלו באמצעות צ'רטר מהסולטאן הטורקי ולא יהיה צורך לרוכשן באופן עצמאי. ואולם, במהלך הקונגרס הציוני החמישי (1901) הפציר קרמנצקי בצירי הקונגרס לאשר את הקמת קרן קיימת לישראל, תוך שהוא מגיש לנוכחים הצעה מפורטת ומגובשת להקמתה.[5]

בהצבעה על אישור הקמת הקרן ספג קרמנצקי תבוסה לאחר שההצעה נדחתה ברוב של 81 צירים מול 54. לאור תוצאות ההצבעה פרץ קרמנצקי בבכי ופנה להרצל, שלא נכח בהצבעה, לתיקון המעוות.[6] הרצל חזר אל אולם ההצבעה וקרא להצבעה חוזרת בתואנה כי נעשתה שגיאה בניהול ההצבעה. לפני ההצבעה השנייה נשא הרצל נאום נלהב בדבר חשיבות הקמת קרן קיימת לישראל אשר הוביל בסופו של דבר לאישור ההחלטה ועל הקמת הקרן.

עם אישור הקמת הקרן, מיהר קרמנצקי להיות הראשון התורם לנכסיה. בדבריו מול באי הקונגרס, הסביר קרמנצקי כי התרומה על סך 10 ליש"ט מוקדשת לזכרו של יוזם הקמת הקרן - פרופ' הרמן שפירא. לאחר מכן, הרצל תרם את התרומה השנייה ודוד וולפסון, עוזרו של הרצל, הכריז על התרומה השלישית.[6] חודש לאחר אישור הקמת קק"ל, נבחר יונה קרמנצקי לעמוד בראשה כיו"ר ראשון, תפקיד אותו החזיק בין השנים 1902 ל-1907‏.[7]

ד"ר מקס בודנהיימר, ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית, התייחס למקומו המשמעותי של קרמנצקי בהוצאת חזון הקמת קק"ל מהכוח אל הפועל:[4]

לצד שפירא, מגיע ליוהאן קרמנצקי מוינה מקום של כבוד בהיסטוריה של קק"ל. כאחד העוזרים הנאמנים של הרצל בוועד הפועל המצומצם, הוא הקדיש עצמו למשימה, להעניק לחזון הדמיוני של שפירא מסד מציאותי.

"בול ציון" - בול קק"ל הראשון

הוגה אמצעי איסוף הכספים של קק"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בחירתו לעמוד בראשות הקרן הקימת לישראל, הקים קרמנצקי בווינה לשכה ראשית של קק"ל והחל מחפש אחר דרכים אפקטיביות להפיץ את בשורת הקמת הקרן ולאסוף כספים במסגרתה. בין רעיונותיו, הגה קרמנצקי שלושה אמצעים לאיסוף כספים אשר זכו לפופולריות רבה ומשמשים את קק"ל עד ימינו אנו:[7]

  1. הקופסה הכחולה: הקופסאות הכחולות היו קופות איסוף תרומות עבור קק"ל אשר פוזרו ברחבי הקהילות היהודיות באירופה. הצלחת הקופסה הכחולה נבעה בין השאר מהדמיון בינה ובין קופת הצדקה המקובלת מדורי דורות בתרבות היהודית. הקופסה הכחולה היוותה את אחד הגורמים המרכזיים לאיסוף עממי של תרומות לקרן קיימת לישראל.
בול ישראלי משנת 1951 לציון יובל לקק"ל, עליו מצויר "בול ציון"
  1. בולי קק"ל: במטרה לייצר אמצעי איסוף תרומות זול לייצור וקל להפצה, הגה קרמנצקי הדפסה של בולים אשר ימכרו בהתאם לערך המוטבע עליהם, לצורך תרומה לקרן קיימת לישראל. הבול הראשון הופיע בשנת 1902 בווינה.

בין השאר, בבולים אלו נעשה שימוש על גבי מסמכים רשמיים של המוסדות הציוניים. בולי קק"ל התקבלו בהתלהבות על ידי תומכי הציונות ברחבי אירופה, ואף נהפכו במהרה לפרטי אספנות נוכח התחביב העממי של איסוף בולים אשר היה מקובל באותה תקופה. לימים, בולי קק"ל היו הבולים הרשמיים הראשונים של מדינת ישראל.[6]

  1. ספר הזהב: בזמן שבולי קק"ל והקופסה הכחולה נועדו לאיסוף עממי של תרומות לקק"ל, חיפש קרמנצקי אמצעי לעידוד תרומות נכבדות מבעלי הון התומכים במטרות הקרן. לשם כך נחנך "ספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל" בו נרשמים, מאז ועד היום, שמותיהם של התורמים הגדולים לקק"ל. הרישום בספר נתפש כתעודת כבוד ראשונה במעלה והפכה לאמצעי מכובד להנצחת פועלם של יחידים התומכים בציונות.

לאחר הקמת קק"ל וגיבוש אמצעים לאיסוף כספים לקרן, פעלו ראשי התנועה הציונית להסביר ולהבהיר את מהותה של הקרן להמוני היהודים ברחבי אירופה. במסגרת מגמה זו, פורסמו מאמרי-הסברה רבים, בייחוד בשבועון התנועה הציונית, די וולט. בין הבולטים היה מאמרו של יונה קרמנצקי - "הקרן היהודית הלאומית" שהתפרסם בגיליון 34 של די וולט בשנת 1903.[8]

בשנת 1934, התייחס מנחם אוסישקין למפעליו הציוניים[4]:

לולא הרמן שפירא והרצל, לא הייתה הקק"ל תופסת את אותו המקום שהיא תופסת כיום, אבל למעשה הגשים את הרעיון הזה קרמנצקי. רעיון הבול וכן ספר–הזהב והקופסה [הכחולה] - כל אלה הם רעיונותיו.
בשנים 1901 עד 1907 היה הוא הקק"ל והקק"ל הייתה קרמנצקי".

איש עסקים בשירות התנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרמנצקי, בהיותו איש עסקים ממולח ורב ניסיון, הקדיש מזמנו להפיכת החזון הכלכלי-עסקי של קק"ל - למציאות. הוא שאף לא להתערב בסוגיות הפוליטיות של ההסתדרות הציונית ולעסוק בהיבטים הביצועיים והכספיים של הקרן אותה הוביל. לדברי נכדו, ג'ון קרמנצקי, השקיע יונה קרמנצקי רבות מהונו הפרטי למימון פעילות קק"ל בשנותיה הראשונות.[9]

במאי 1903, במכתב שכתב הרצל כתגובה לפניות בנושאי חלוקת קרקעות בארץ-ישראל, הקצאת משאבים ובירוקרטיה בנקאית הפנה את הפונים לקרמנצקי במילים אלו:[10]

... אני מבקש ממך לנהל את ההתכתבות הנוספת בעניין זה עם ידידי קרמנצקי שהוא, כבא-כוחה של הקרן הקיימת, האדם אשר בידיו אפקיד את כל ענייני הקרקעות האלה, והוא האיש אשר יכול לעסוק ואף יעסוק בעניינים אלה ...

גם לאחר שסיים קרמנצקי את תפקידו כיו"ר קק"ל, לא פסק לתרום מזמנו, ובעיקר מכספו, למימוש מטרות התנועה הציונית. בשנת 1909 הוקמה חברת "הכשרת היישוב" כחברה להכשרת קרקעות להתיישבות בארץ-ישראל. הקמת החברה דרשה הון התחלתי רב אשר חלק ניכר ממנו שולם מכספם הפרטי של יונה קרמנצקי, פרופסור אוטו ורבורג והאנס (גדעון) היימן.[11] לימים העיד עליו אוסישקין:[4]

"הוא [קרמנצקי] לעולם לא התעניין בשאלות רוחניות. כולו היה איש כלכלי וזה היה אצלו גם הבסיס העיקרי לשאיפות הרוחניות של תנועת האומה".

בשנת 1914, כחלק מפעילותו לקידום מעשי של ההתיישבות הציונית, יזם קרמנצקי את הקמתה של חברה שתכליתה ייצור בלוקים בתל אביב. לאחר עיכוב שנבע ממלחמת העולם הראשונה, נרשמה בשנת 1920 בארץ-ישראל "חברת סיליקט ארץ-ישראלית" (PALESTINE CILICATE COMPANY) אשר הוקמה במימונו של קרמנצקי ותעשיינים ציונים נוספים. בחורף 1920-1921 החלה בנייתו של בית החרושת סיליקט לייצור לבנים בשטח חולי ומבודד, כק"מ צפונית לשכונות תל אביב דאז (לימים - באזור הרחובות "שלום עליכם" ו"חובבי ציון"). לבית החרושת הייתה תרומה משמעותית לבניית תל אביב, כאשר נכון ל-1930 היה אחראי על ייצור כ-90 אחוז מסך חומרי הבנייה בעיר.[12]

קרמנצקי ומשפחת הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה קרמנצקי היה אחד מידידיו האישיים הקרובים ביותר לבנימין זאב הרצל. לאור קרבתם של השניים, סייע קרמנצקי כלכלית הן לראשית מפעליו הציוניים של הרצל בווינה, והן להרצל ומשפחתו באופן אישי.

ביולי 1904, בעוד הרצל על ערש דווי, היה יונה קרמנצקי הידיד היחיד ליד מיטתו (מלבדו נכחו רק אשתו ואמו של הרצל וכן רופאו האישי).[9] לאחר מותו של הרצל, המשיך קרמנצקי לסייע לאלמנתו של הרצל, ז'ולי, ואחרי שמצבה הנפשי של זו הלך והחמיר, אסף קרמנצקי לביתו את בתו של הרצל, פאולינה, בעודה בת 14.

לאור קשריו האמיצים עם משפחת הרצל, מונה קרמנצקי (יחד עם פרופסור ליאון קלנר וד"ר רייכנפלד) להיות נאמן העיזבון האישי של הרצל (כתביו ומסמכיו האישיים). רכוש זה נשמר בביתו של קרמנצקי בווינה עד שנת 1932, אז ביקר בארץ-ישראל והעביר את רכושו של הרצל למרכז ההסתדרות הציונית בירושלים.[4]

פטירתו וזכרו של קרמנצקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של יונה קרמנצקי בבית הקברות בווינה

בגיל 84, ביום חמישי ה-25 באוקטובר 1934, נפטר יונה קרמנצקי בעירו וינה. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-28 באוקטובר, נערך לזכרו טקס אזכרה בלשכת קק"ל בירושלים בנוכחות מנחם אוסישקין, נשיא קק"ל ונחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית אשר ספדו לנפטר. במודעות האבל לעיתונות הירושלמית כונה קרמנצקי "הנשיא הראשון של קק"ל", ו"אחד הידידים הנאמנים המעטים של קק"ל מראשית הוסדה ועד סוף ימיו". בין שאר דבריו, ספד לו מנחם אוסישקין במילים:[4]

יהודי פשוט וצנוע שעשה הרבה בשביל הציונות והתנועה שלה

מקומו של קרמנצקי בתודעה הלאומית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף תפקידו הבולט בייסוד קק"ל, דמותו של קרמנצקי נדחקה במידת מה מהתודעה הלאומית בישראל. תפקידו המכריע בהקמת קק"ל ובהובלת פרויקטיה הראשונים נעדרים כמעט כליל מספרי ההוראה בישראל ואף מטקסטים מכוננים בתודעה הציונית-ישראלית כגון האנציקלופדיה העברית.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הידחקותו של קרמנצקי מהתודעה העממית נבעה מרצונו של קרמנצקי עצמו במהלך חייו. העדות הבולטת לסברה זו נתקבלה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897. פרוטוקול הקונגרס מציין כי חמשת חברי הוועד הציוני הפועל בווינה הינם: ד"ר תאודור הרצל, ד"ר משה שנירר, ד"ר א' קוקש, ד"ר נתן בירנבוים והאדון יוהאן מאיר. לדעת ד"ר גבריאל אלכסנדר, הכינוי יוהאן מאיר נועד להסוות את שמו האמיתי של קרמנצקי אשר חשש מההשלכות האנטישמיות של קישור שמו ל"פרויקט הציוני" של הרצל. ייתכן והסתתרות זו בוצעה נוכח מעמדו החברתי והכלכלי הרם של קרנצקי בחברה הלא יהודית בווינה, כמו גם מחששו של קרמנצקי מראש עיריית וינה דאז, ד"ר קארל לואגר, איתו ניהל קשרים פוליטיים ואשר החזיק בדעות אנטישמיות מוצהרות.

כמו כן, ניכר כי בהיותו איש מעשה אשר זכה לפרסום רב בשל תרומתו לתעשיית החשמל האוסטרית, קרמנצקי מיעט לקחת קרדיט על פועלו במסגרת קק"ל. הן בנו, אלכסנדר קרמנצקי, והן מנחם אוסישקין ציינו במיוחד את צניעותו הרבה של יונה קרמנצקי.[9]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכרו של יונה קרמנצקי מונצח במגוון מקומות ואתרים ברחבי מדינת ישראל. המושב גני יוחנן הסמוך לעיר רחובות קרוי על שם "יוחנן קרמנצקי", הלוא הוא עברות של השם יוהאן קרמנצקי. הקרן הקימת לישראל אותה ייסד קרמנצקי, חנכה בשנת 2005 מסלול טיול המכונה "משעול יונה" לזכרו. המסלול ע"ש קרמנצקי ממוקם ביער חולדה הסמוך לירושלים, אשר היה אחד מהיערות הראשונים שננטעו על ידי קק"ל על שטח שנרכש בהוראת קרמנצקי בשנת 1905.[13]

עיריית בת-ים חנכה בשנת 2007 גן ציבורי על-שם יונה קרמנצקי במעמד נינו (הלא מוכר על ידי משפחת קרמנצקי) של קרמנצקי, איגור קרמנצקי, אשר מתגורר בעיר בת-ים.[14]

רחוב קרמנצקי בתל אביב

בתל אביב קיים רחוב על שם קרמנצקי בשכונת ביצרון.

בית החולים בילינסון בפתח תקווה הוקם על מגרש בשם "גן קרמנצקי" אשר נרכש על ידי קופת חולים מקרן היסוד ב-1935.[15]

מחוץ לגבולות ישראל, קרמנצקי זכור כאחד מחלוצי תעשיית החשמל האירופית. באוסטריה נחשב קרמנצקי לגיבור תעשייה מקומי ופועלו מוזכר במוזיאון הטכני של וינה אותו אף סייע קרמנצקי להקים בשנת 1908.[16] כמו כן, נורות הלהט אשר יוצרו במפעלו של קרמנצקי בסוף המאה ה-19 נחשבות פרטי אספנות נדירים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוכן-לנדוי לאה, "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ ישראל, 1897-1914", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם
  • אלכסנדר גבריאל, "על המיסד הנשכח של קרן קיימת לישראל" כתב-עת עת־מול גיליון 196, 2008
  • שבא שלמה, "הרצל נזעק לקונגרס והקרן הוקמה", כתב-עת עת־מול, גיליון 99, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יונה קרמנצקי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר גבריאל אלכסנדר, ב-אלכסנדר גבריאל, "על המיסד הנשכח של קרן קיימת לישראל" עת-מול גיליון 196, 2008, כותב שתאריך לידתו האמיתי הוא 25 באוקטובר 1848 ושהוא שינה את התאריך מסיבה כלשהי לצורך הסדרת לימודיו בבית הספר הטכני הגבוה בעיר שרלונבורג. כל חייו השתמש קרמנצקי בתאריך 15 בפברואר 1850, המופיע במסמכים הרשמיים ועל קברו.
  2. ^ Robert Iwamasa, Patrick Fay, The History of the Christmas Figural Light Bulb, Midland, Michigan. RTI Publishing Company, 2006, pp. 56-70
  3. ^ אתר חברת החשמל הקרואטית
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 אלכסנדר גבריאל, "על המיסד הנשכח של קרן קיימת לישראל" עת-מול גיליון 196, 2008
  5. ^ דוכן-לנדוי לאה, "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ ישראל, 1897-1914", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם, ע' 64
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 שלמה שבא, הרצל נזעק לקונגרס והקרן הוקמה, עת-מול 99, 1991, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  7. ^ 7.0 7.1 Walter Lehn, The Jewish National Fund, Journal of Palestine Studies, Vol. 3, No. 4. (Summer, 1974), p. 79
  8. ^ דוכן-לנדוי לאה, "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ ישראל, 1897-1914", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם, עמ' 66-67
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 עפרי אילנילהרצל תמיד היה חסר כסף, אומר נכדו של הפטרון, באתר הארץ, 12.4.2009
  10. ^ דוכן-לנדוי לאה, "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ ישראל, 1897-1914", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם, ע' 186
  11. ^ דוכן-לנדוי לאה, "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ ישראל, 1897-1914", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם, ע' 107
  12. ^ בית החרושת סיליקט / בית כלל וחניון הכיכר - תל אביב 100. האנציקלופדיה העירונית, sites.google.com
  13. ^ חניכת "משעול יונה" ביער חולדה
  14. ^ הקמת גן ע"ש קרמנצקי - הודעת דובר עיריית בת-ים
  15. ^ הקמת ביה"ח בילינסון באתר "ראשונים"
  16. ^ אתר המוזיאון הטכני בווינה