יוניו ולריו בורגזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוגזה לאחר ספטמבר 1943

הנסיך יוּניוֹ וָלֶרִיוֹ שִיפִיוֹנֶה בּוֹרְגֶזֶהאיטלקית: Junio Valerio Scipione Borghese; ‏ 6 ביוני 1906 - 16 באוגוסט 1974), מכונה "הנסיך השחור", היה קצין ים איטלקי, חבר המפלגה הפשיסטית, מייסד הקומנדו הימי הראשון ופעיל פוליטי. נחשב לאבי הקומנדו הימי, השייטת העשירית בפיקודו ("אנשי הצפרדע") אומנה לפעילות חשאית מתחת לים, בצוללות זעירות ובטקטיקה של תקיפה וחבלה שהפכה להיות התקן לפיו הוקמו יחידות קומנדו ימי ברחבי העולם[1].

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בארטנה שבנפת רומא למשפחת האצולה, בית בורגזה. את חינוכו קיבל בלונדון ובאקדמיה האיטלקית המלכותית לקציני ים בליבורנו, אותה סיים ב-1929.

ב-1933 מונה למפקד צוללת והשתתף במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ובמלחמת האזרחים בספרד, בה השתתפה איטליה לצד כוחותיו של פרנקו. בין היתר הדריך בורגזה באותה תקופה אנשי ים, בהם מרדכי "מוקה" לימון, שהיה מפקד חיל הים[2].

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 מונה למפקד הצוללת שירה, שנשאה את הנשק האיטלקי הסודי, "חזירים" (טורפדו מאויש). הצוללת הייתה חלק משייטת כלי התקיפה הראשונה ( 1ª Flottiglia Mezzi d'Assalto). ייעוד השייטת היה יחידת עילית לחבלה בכלי שיט ומתקני חוף ונמל. באוקטובר 1940 פיקד בורגזה על התקיפה המבצעית הראשונה של טורפדו מאוישים שיצאו מ"שירה" ותקפו את גיברלטר. עבור פעולה זו זכה במדליית זהב להצטיינות צבאית (Medaglia d'oro al Valore Militare; צל"ש).

באוקטובר 1941 קודם לדרגת מפקד שייטת (Capitano di Fregata). ב-18 בדצמבר הוביל את "שירה" לתקיפה נועזת על נמל אלכסנדריה בה נפגעו שתי אוניות מערכה של הצי הבריטי, HMS Valiant ו-HMS Queen Elizabeth. במהלך הקרבות פיתח בורגזה שיטות אימון וטקטיקות חדירה ליעדים ופגיעה בהם ואמצעי לחימה ייחודיים לפעילות תת-מימית. במאי 1943 שונה שמה של שייטת התקיפה הזעירה ל"שייטת כלי התקיפה העשירית" או "השייטת הקלה העשירית" ((Decima Flottiglia MAS (Decima Flottiglia Mezzi d'Assalto, גם La Decima או Xª MAS).

ב-8 בספטמבר 1943 נחתם הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה והשייטת פורקה. חלק מהלוחמים עברו להלחם לצד בנות הברית והעבירו לידי הצי הבריטי ידע ושיטות הפעלה. בורגזה עצמו העדיף להשאר חלק מהרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ולהלחם לצד הוורמאכט. ב-12 בספטמבר החיה בורגזה את השייטת העשירית תחת פיקודו במסגרת הקריגסמרינה, צי גרמניה הנאצית ובשתתפות רבים מלוחמי היחידה שבאו עמו. מפקדת השייטת שכנה בלה ספציה והיא מנתה עם סיומה של המלחמה 18,000 לוחמים. על שירותו במסגרת הקריגסמרינה זכה בעיטור צלב הברזל, דרגה ראשונה.

באפריל 1945 גייס בורגזה את השייטת לפעולה פטריוטית שלא היה לה דבר עם הכשרתם המיוחדת של הלוחמים - הגנה בחזית צפון-מזרח איטליה כנגד צבאו של טיטו, שפעל בחסות בעלות הברית. בפעולה זו נפגעו 80% מלוחמי השייטת. קצין המודיעין האמריקאי ג'יימס אנגלטון זיהה את בורגזה לאחר המפלה במילאנו והבריח אותו, לבוש כקצין אמריקאי למטה המודיעין הצבאי האמריקאי ברומא, שם נחקר. הוא נשפט בבית משפט איטלקי בגין שיתוף פעולה עם הנאצים, אך לא בגין פשעי מלחמה, ונידון ל-15 שנה בכלא, מהן נוכו לו שלוש שנים כהוקרה על כך שהגן על גבולה הצפון-מזרחי של המולדת נגד צבא טיטו. בשנת 1949 שוחרר מן הכלא לאחר ארבע שנים בלבד בהוראת בית המשפט העליון האיטלקי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 ראה אור ספר זכרונותיו "שדי הים", המכיל מידע רב לגבי טקטיקה של קומנדו ימי ואימונים. הספר תוגם לשפות רבות (בכללן עברית) ומהווה קריאה מומלצת באקדמיות צבאיות וימיות בצבאות רבים[3].

בורגזה, שהיה בעל הילה של גיבור מלחמה, חבר לקבוצות פרו-פשיסטיות נאו-נאציות ואנטי-קומוניסטיות שביקשו לחזק את מעמד האצולה וקיבל את הכינוי "הנסיך השחור". הוא היה חבר המפלגה הסוציאלית האיטלקית (Movimento Sociale Italiano; MSI), מפלגת ימין ברוחו של בניטו מוסוליני ולאחר שזו הייתה מתונה מדי עבורו ייסד בספטמבר 1968 את החזית הלאומית (Fronte Nazionale; FN) ועמד בראשה בתפקיד הטקסי של נשיא המפלגה. מצע המפלגה קרא לפיזור כל המפלגות הפוליטיות וארגוני העובדים הקיימים והקמת חברה חדשה שתהיה מבוססת על מעמדות וקורפורטיזם. החזית ריכזה בעיקר קציני צבא לשעבר ואנשי אצולה מן המערכת הפוליטית ומחוצה לה.

בדצמבר 1970 ניצב בורגזה בראש ניסיון הפיכה שכשל ("Golpe Borghese"). בלילה שבין ה-7 בדצמבר ל-8 בדצמבר תכננו הקושרים לחטוף את נשיא איטליה ג'זפה סרגט ולרצוח את מפקד המשטרה, תוך השתלטות על משרד הפנים ותחנת הטלוויזיה הממשלתית RAI. הפעולה תוכננה להתבצע במהלך הפגנה של אנשי החזית כנגד ביקורו המתוכנן (שבוטל לאחר מכן) של טיטו באיטליה. ככל הנראה למשטרה נודע על הפעולה מבעוד מועד, פרט לכך, גשם כבד שירד באותו לילה שיבש את ההפגנה. מספר פעילים נעצרו בו בלילה ובורגזה עצמו נמלט לספרד, שם מת בעיר קאדיז שנתיים וחצי מאוחר יותר. הידיעה על ניסיון ההפיכה שוחררה לידיעת ציבור רק ב-18 במרץ 1971.

הלוויתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמת בגלות הובאה גופתו לקבורה באיטליה. לפי זכויותיה המיוחדות של משפחת בורגזה, זכאים בניה להלוויה מפוארת באחת מכנסיות המשפחה המפוארות, אולם, בשל נסיבות חייו ומותו ציווה הואתיקן על קיום הלוויה מצומצמת וצנועה. כמו כן סירבה ממשלת איטליה לשגר לטקס משמר כבוד של חיילי השייטת. עקב כך הפכה ההלוויה להפגנה בה צעדו אלפי פשיסטים, צעקו סיסמאות "בורגזה, בורגזה, איטליה, איטליה" והצדיעו במועל יד[4].

בורגזה נטמן בקפלת המשפחה בבזיליקת סנטה מריה מג'ורה ברומא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוניו ולריו בורגזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]