יונתן שפירא (סוציולוג)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יונתן שפירא
Prof. Jonathan Shapiro- Department of Sociology and Anthropology - Tel Aviv University.jpg
לידה 1929 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באפריל 1997 (בגיל 68 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי סוציולוגיה
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט לב גרינברג, יגיל לוי עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חקר תנועת העבודה
חקר הדמוקרטיה בישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יונתן שפירא (1 באפריל 1929 - 15 באפריל 1997 [1]) היה פרופסור לסוציולוגיה, דקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב וממקימי האוניברסיטה.

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה ב-1964, שב לישראל, הקים את הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראשה בשנים 1964 עד 1968. בתקופה זו הקים את ארבעת החוגים המרכזיים של הפקולטה: מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה וסטטיסטיקה ועיצב תוכניות לימוד אקדמיות מבראשית. הוא היה מקורב לרקטור האוניברסיטה פרופסור בנציון כץ ולדיקן הפקולטה למדעי הרוח פרופסור צבי יעבץ שהיה מראשי האוניברסיטה, והם סמכו עליו (למרות היותו איש צעיר שזה עתה סיים דוקטורט) ונתנו לו לעמוד בראשה של הפקולטה למדעי החברה[דרושה הבהרה]. שפירא שקד למנוע מינויים לא ראויים. הוא עמל להביא לפקולטה מרצים צעירים מיד לאחר שסיימו דוקטורט באוניברסיטאות יוקרתיות בעולם ושאמונים על שיטות מחקר חדשות במדעי החברה. בין המרצים הצעירים האלה היו: רינה שפירא בסוציולוגיה, איתן ברגלס בכלכלה, אשר אריאן במדע המדינה, ועמנואל מרקס באנתרופולוגיה.

כתוצאה מראשוניותו בתחום באוניברסיטת תל אביב וכתוצאה מיחסו המסור לסטודנטים שלו, הוא שימש במשך השנים מדריך לעשרות תלמידי תואר שני ותואר שלישי בכתיבת עבודות המ.א. והדוקטור שלהם. בין המודרכים הרבים שלו בעבודות מ.א. ניתן לציין את יוסי ביילין, ליאורה גביעון, גלית גולדבלט, עפרה גולדשטיין-גדעוני, יובל יונאי, אורי יזהר, גיל סמסונוב, דניאלה רוט-הלר, ג'וליה רסניק ורונן שמיר. בין המודרכים שלו בעבודות דוקטור ניתן לציין את אורי בן-אליעזר, לב גרינברג, חנה הרצוג, יגיל לוי, גילה מנחם, חוה עציוני-הלוי, אדריאנה קמפ ודניאל רוזוליו. רבים מתלמידיו השתלבו בהוראה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא היה הסוציולוג הראשון ששבר את הפרדיגמה של הזרם הפונקציונליסטי בסוציולוגיה הישראלית מיסודו של שמואל נח אייזנשטדט. לפי הגישה הפונקציונליסטית, הסדר החברתי הקיים הוא נתון והמראה החברתי הוא תשקיף של הווייתה. גישה זו ראתה את ערכי המודרניזציה המערביים כחיוביים והיא תאמה את השקפת העולם של הוגי הציונות ומנהיגי המדינה, ולדברי מבקריה, וראשון להם שפירא, הצדיקה את יחסם לערבים ולמזרחים. לפי גישה זו, אבות היישוב לא התכוונו לעלות על מסלול של קונפליקט עם הערבים, אלא להקים חברה מודרנית, בצד החברה הערבית, אלא שמנהיגי התנועה הלאומיות ערבית לא ראו זאת עין בעין והעלו את המזרח התיכון על מסלול עקוב מדם.

בשני ספריו "אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי" (1975) ו"הדמוקרטיה בישראל" (1977) ראה שפירא את תפקידה של הסוציולוגיה לא בבחינת כוונות המנהיגים והצהרותיהם, כי אם בבדיקת מעשיהם. הוא חקר כיצד כיוונה עצמה תנועת העבודה להשגת הגמוניה מוחלטת ביישוב והמלל שיצא מפיה בא לטבוע חותמת אידאולוגית על כך.

שפירא גורס כי חרף הצהרותיה הסוציאליסטיות, הרי שדה פקטו תנועת העבודה הקימה מוסדות חברתיים, פוליטיים וכלכליים בדלניים ושלטה בהם באופן ריכוזי. לפי שפירא, דמוקרטיה אמיתית משמעותה ריבוי אליטות המבקרות ומווסתות את האליטה הפוליטית השלטת. שפירא אף סובר כי תנועת העבודה הניאה כל מאמץ לגיבושה של חוקה פורמלית כתובה, מכיוון שהיה בכוחה של זו לשים סייג לכוחו של השלטון. שפירא רואה את נפילתה של תנועת העבודה בשנת 1977 כתוצאה ממאמץ מודע של דור מייסדי המדינה וסירוס דור ההמשך שלה, הוא דור הפלמ"ח בני הארץ, על מנת שלא יקראו עליה תיגר ויאיימו על מעמדה.

שפירא שינה את השיח הסוציולוגי הישראלי מעיסוק באידאולוגיה לדיון במוסדות החברה ופעולותיהם והכניס לשיח הסוציולוגי הישראלי את המונחים קונפליקט, שינוי בן-דורי, שליטה ועוצמה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי. תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1975.
  • הדמוקרטיה בישראל. רמת גן: מסדה, 1977.
  • עילית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית. תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ד 1984.
  • המחלוקת בין חיים ויצמן לבין לואי ברנדייס, 1919-1921. תשל"ד 1984.
  • יסודות הסוציולוגיה/ יונתן שפירא, אורי בן-אליעזר. מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1986.
  • משבר התעסוקה המלאה: 1965-1957: פרק בכלכלה המדינית של ישראל/ יונתן שפירא ולב גרינברג. תל אביב: מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה וחברה, 1988.
  • לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות - הסבר סוציולוגי-פוליטי. תל אביב: עם עובד, תש"ן 1989.
  • חברה בשבי הפוליטיקאים. תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ו, 1996.

ספר וכתב עת לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יונתן שפירא באתר חברה קדישא ת"א–יפו.