יוסף אבו ראשיד
 | |
| לידה |
26 באוגוסט 1926 קהיר, מצרים  |
|---|---|
| פטירה |
24 בספטמבר 2011 (בגיל 85) |
  | |
יוסף (פפו) אבו ראשיד (26 באוגוסט 1926 - 24 בספטמבר 2011) היה שחקן ומאמן כדורסל ישראלי. אימן קבוצות כדורסל מהליגה הלאומית משנות ה-50 ועד שנות ה-70.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשכונת הליופוליס שבקהיר, מצרים. אביו אליהו היה ממוצא ספרדי ואמו לונה ממוצא טורקי. התחנך בבית ספר צרפתי. כאשר עלה לישראל עיברת את שמו ל"אבראשי", אך כינויו נותר "אבו ראשיד" או "פפו".
סיפור עלייתו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבו ראשיד עלה לישראל פעמיים. לראשונה עלה לישראל בשנת 1946 - עת שיחק בקבוצת הכדורסל היהודית-מצרית, "הכח" קהיר. בעת סבב המשחקים, בו שיחקה הקבוצה בין השאר בלבנון, בסוריה ובישראל, ירד אבו ראשיד מהרכבת בה נסעה הקבוצה באחת מן התחנות, וכך הפך לבלתי לגאלי בישראל.
בשנת 1947 שמע כי אביו, אליהו, חולה, ועל כן חזר למצרים. כשרצה לעלות חזרה לישראל, הגבולות היו סגורים בפניו בגלל מלחמת העצמאות.
ב-22 בפברואר 1950 עלה אבו ראשיד רשמית וקבע את מקום מגוריו בחיפה.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבו ראשיד נישא למרגלית לבית לוקר בשנת 1958 ולהם שתי בנות.
כספורטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1950 שיחק בנבחרת ישראל למכביה בכדורסל. שיחק ככדורסלן בשנות החמישים במסגרת מועדון הפועל חיפה.[1]
כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד עבודתו כמנהל בנק בחיפה, אימן פפו קבוצות כדורסל באזור הצפון במשך 18 שנה, במסגרת הליגה הראשונה בכדורסל. כמו כן אימן את נבחרת צה"ל בעת שירותו הצבאי. הוא אימן את הפועל חיפה במשך שבע שנים רצופות, במהלכן גילה וחינך את השחקנים אלברט חמו, חיים קסטן, יצחק מזרחי ויואב כץ (שהפך עשרות שנים אחר כך לבעלים של המועדון). כמו כן אימן את קבוצת הנשים של הפועל חיפה.
בנוסף אימן את מכבי חיפה, הפועל בית אלפא,[2] הפועל משמר העמק, מכבי קריית מוצקין והפועל קריית חיים[3].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דורון בן דור, אבו רשיד, המאמן המיתולוגי נפטר בגיל 85, 24 בספטמבר 2011, באתר ONE
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אליעזר רואי, כדורסלני צה"ל — לצרפת, דבר, 14 במרץ 1952
- ^ בליל־שבת תוכרע שאלת היורדות בליגה בכדורסל: בחיפה, בית אלפא וק"ח מקווים; אווירה קשה ועצבנות – בירושלים, מעריב, 7 במאי 1970
- ^ יהושע כהנא, שלושה משחקים - שתי הפתעות, מעריב, 5 במאי 1968