יוסף אלגזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף אלגזי
אין תמונה חופשית
לידה 11 בספטמבר 1938 (בן 80)
מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי יוסף גלילי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
עיסוק עיתונאי, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק הארץ, קול העם עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום סיקור נושאים חברתיים וזכויות אדם, בישראל וביהודה, שומרון ועזה.
קישורים חיצוניים
www.defeatist-diary.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר יוסף אלגזי (נולד ב-11 בספטמבר 1938) הוא עיתונאי, מורה והיסטוריון ישראלי, פעיל פוליטי קומוניסטי, יליד מצרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלגזי נולד בעיר אלכסנדריה שבמצרים להורים יהודים: שרינה, ילידת איזמיר (טורקיה), וז'אק, יליד לרנקה (קפריסין). בקיץ 1953, לאחר שסיים את לימודיו בכתה י' בבית הספר התיכון ע"ש הברון מנשה, עלה עם הוריו ממצרים לישראל דרך קפריסין.

בשנים 1954 ו-1955 חי במסגרת עליית הנוער בקיבוצים גן שמואל ושמרת. בסתיו 1955, לאחר שגורש מקיבוץ שמרת בעוון קומוניזם, עבר לקיבוץ יד חנה שרוב חבריו היו חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בסוף אותה השנה הצטרף לשורות מק"י.

בקיץ 1956 גויס לצה"ל ושירת כחובש עד תחילת 1959. בתום שירותו הצבאי חזר לקיבוץ יד חנה, אותו עזב במהלך שנת 1960. מאחר שעזב את הקיבוץ ללא אישור המפלגה, הוא סולק משורותיה, אך המשיך להיות פעיל בה, בגליל העליון ובעיר מגוריו, חולון. באותה שנה נשא את מרים. לבני הזוג נולדו שני ילדים, יסמין ופרופסור גדי אלגזי.

זמן מה עבד בבית חרושת למסמרים בתל אביב ולאחר מכן בחנות ספרים. באוקטובר 1961 הוחזר לשורות מק"י. בשנת 1963 הצטרף למערכת היומון של מק"י, "קול העם". כעיתונאי, חתם בשם יוסף גלילי, והיה כתב לענייני פועלים, שכונות תל אביב והאוכלוסייה הערבית בישראל.

בשנת 1965, בעקבות הפילוג במק"י, היה חבר בפלג שנקרא רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל), ונמנה עם מייסדי השבועון "זו הדרך" שהיה עיתון המפלגה.

במלחמת ששת הימים נקרא לשירות מילואים. עם כניסתם ללחימה בעיר אל עריש, ירה לעצמו ביד, על מנת להימנע מלחימה.[1]

בספטמבר 1967 ייצג, יחד עם ח"כ אמיל חביבי, את המפלגה הקומוניסטית בכנס בינלאומי שנערך בבאקו, בירת אזרבייג'ן, שדן בהשפעתה של מהפכת אוקטובר על התנועות לשחרור לאומי באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית. בבאקו החלו פגישותיו עם נציגי ציבור ממדינות ערביות.

בשנים 1968–1970 שימש כמזכיר סיעת רק"ח בכנסת. מפברואר 1970 עד פברואר 1971 למד במכון למדעי החברה במוסקבה שליד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

עם שובו לישראל המשיך לעבוד במפלגה ומילא תפקידים שונים, בין השאר, במחלקה להסברה ולפרסום. הוא נמנה עם מחדשי פעילותה של תנועת הידידות ישראל–ברית המועצות. בשנים 1975–1990 שימש מזכיר הליגה לזכויות האדם והאזרח וייצג אותה בכנסים בינלאומיים. בכל התקופה הזו, המשיך לכתוב ב"זו הדרך" בנושאים חברתיים ובנושאי זכויות אדם. חלק ניכר מכתיבתו העיתונאית הקדיש להפרה של זכויות האדם ביהודה, שומרון ועזה. ב-1974 הוציא לאור, בהוצאה עצמית, את ספרו הראשון בעברית, לקט רפורטז'ות על הנעשה בשטחים.

בשנת 1974, לאחר שנפרד ממרים, נשא את טלילה. לזוג נולדו שני ילדים, נדב ונורית.

מיד עם שובו ממוסקבה, ואחרי הפסקה של 17 שנים, החליט לשוב לספסל הלימודים. בסתיו-חורף 1973, בגיל 35, לאחר שעבר את בחינות הבגרות, החל ללמוד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. עבודת הגמר לתואר ראשון ערכה השוואה בין מערכות השלטון בצרפת תחת המלך לואי האחד עשר לבין מערכות השלטון במצרים תחת הסולטאן הממלוכי קאנסוה אל-ע'ורי כפי שהשתקפו בכרוניקות של הצרפתי ז'אן דה רואה ושל המצרי מוחמד בן אחמד בן איאס אל-חנפי אל-מצרי. עבודת הגמר לתואר שני עסקה ב"מאזן 'הפתרון הסופי' והספרות המכחישה את השואה".

בקיץ 1983 אושרה עבודת הדוקטורט שלו, שנושאה "הניסיונות הנאו-פאשיסטיים בצרפת בשנים 1965-1944", אותה ערך בהנחייתם של הפרופסורים זאב וולטר לאקוויר (תל אביב) ורנה רמון (פריז). בשנת הלימודים 1986–1987 שימש כעמית-מחקר ב"תוכנית למחקר משווה של אירופה המודרנית" שנוהלה על ידי ספרית וינר והמכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב בראשותה של פרופ' שולמית וולקוב.

במהלך לימודיו באוניברסיטה החל אלגזי לעסוק בהוראה. בין השאר, שימש כאסיסטנט, ובהמשך לימד במעמד של מרצה אורח בעל תואר דוקטור בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב; היה מרצה להיסטוריה כללית במכללה לחינוך – סמינר הקיבוצים, תל אביב; והיה מורה להיסטוריה ואזרחות בבתי ספר תיכוניים.

בקיץ 1990 פרש מהמפלגה הקומוניסטית ומאז לא הצטרף לאף ארגון מפלגתי.

החל משנת 1989 החל לכתוב ב"הארץ", תחילה כפרילנסר. גם כאן התמקד בנושאים חברתיים ובזכויות אדם, בישראל וביהודה, שומרון ועזה. חלק ניכר מכתיבתו הקדיש לבעיות האוכלוסייה הפלסטינית במדינת ישראל.

בשנת 2000 קיבל את אות אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל. בנימוקי ועדת הפרס נאמר כי אלגזי חרת על דגלו העיתונאי את שמירתן ועידודן של זכויות האדם ורבות בשנים פקד בתיהם של נרדפים חסרי ישע וחשוכי סעד, קשר אתם קשרי חיבה ועודד מצפון הרבים למצוקותיהם.

בשנת 2003 פרש לגמלאות.

במהלך השנים פרסם אלגזי ספרים שונים בצרפתית, חלקם תורגמו לשפות נוספות. בין השאר פרסם ספר שיחות עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ; ספר דיאלוגים ("מבעד לחומות") עם הסופר הפלסטיני הגולה בכווית, מחמד אל-אסעד (ער'); קורות התאבדותו של החייל הפציפיסט רותם שפירא.

בשנת 2008 נפתח אתר האינטרנט "מיומנו של תבוסתן" שמרכז מבחר מכתביו.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבא מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר? 1974-1967, ראיתי, שמעתי בשטחים הכבושים, לקט רפורטז'ות, ציורים: עבד עאבדי, תל אביב, הוצאת המחבר, 1974.
  • "טיהור השרץ בק"ן טעמים או הספרות המכחישה את השואה", ילקוט מורשת, כ"ח, חשון תש"ם, נובמבר 1979.
  • "דו"ח קורהר", זמנים 8, מרץ 1982.
  • "הנסיונות לכינון 'אינטרנציונל נאו-פאשיסטי בשנים 1965-1945", ילקוט מורשת, ל"ה, ניסן תשמ"ג, אפריל 1983.
  • "דיוקנו של נאו-פאשיסט צרפתי", זמנים 21, אביב 1986.
  • "מלחמת האזרחים הספרדית בראי העיתונות בארץ-ישראל/פלשתינה", אצל רענן ריין (עורך), הפאשיזם לא יעבור, מלחמת האזרחים בספרד 1939-1936, תל אביב, זמורה-ביתן, 2000.
  • הקורבן, חיפה, הוצאת פרדס, 2006.
  • כגרגירי אבק על החלון, לקט רפורטז'ות על זכויות האדם בישראל, (בערבית), תרגום סלים סלאמה, רמאללה, בהוצאת המרכז הפלסטיני למחקרים ישראליים, 2003.
  • La tentation néo-fasciste en France de 1944 à 1965, Paris, Arthème -Fayard, 1984.
  • L’extrême-droite en France de 1965 à 1984, Paris, Editions l’Harmattan, 1989.
  • La mauvaise conscience d’Israël, Entretiens avec Yechayahou Leibovitz, Paris, Le Monde-Editions, 1994
  • Avec Dominique Vidal, Le péché originel d’Israël, L’expulsion des Palestiniens revisitée par les « nouveaux historiens » israéliens, Paris, Les Editions de l’Atelier, 1998.
  • Ibid., en langue italienne, Firenze, Edizioni Cultura della Pace, 1999.
  • Ibid., en langue portugaise, Lisboa, Campo da Comunicaçao, 2002.
  • Avec Mohammed Al-Asaad, Mémoires d’un village palestinien disparu (Les enfants de la rosée), Paris, Editions Albin Michel, 2002.
  • Ibid., en langue grecque, Athènes, Les Editions Alexandria, 2003.
  • Ibid., en langue portugaise, Lisboa, Les Editions Campo das Letras, 2005.
  • Avec Mohammed Al-Asaad, Par-delà les murs, Un refugié Palestinien et un Israélien revisitent leur histoire, dialogue animé et présenté par Françoise Germain-Robin, Paris, Sindbad/Actes Sud, 2005.
  • ‘La vision de la Révolution française chez les pionniers de la renaissance intellectuelle arabe’, in Annales historiques de la Révolution française, octobre-décembre 1990, p.470-484.
  • ‘Perspectivas de Paz’, in Juan Ignacio Saeny-Diez (ed.), 1492 Sefarad Al-Andalus, Actas des Congreso Re-encuentros Palestina Israel 1992, (en espagnol), Madrid, p. 111-114.
  • ‘Grenzen : Mythen und Realitat im israelische-arabischen Konflikt’, in Richard Faber und Barbara Naumann, Literatur der Grenze, Theorie der Grenze, (en allemand), 1995, Wurzburg, Verlag Konigshauen & Neumann, p. 237-252.
  • ‘Une passerelle entre deux navires, Entretien avec Emile Habibi’, in Confluences Méditerranée, N° 21 Printemps 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף אלגזי, ואז יריתי, באתר הארץ, 26.5.2006