יוסף בוקסנבאום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף (ג'ו) בוקסנבאום, 1978
יוסף (ג'ו) בוקסנבאום בשנות ה-40

יוסף (ג׳ו) בוקסנבאום (1906, זמושץ' פולין - 11 במרץ 1991, ירושלים) היה קצין בצבא ארצות הברית, מפעילי המוסד לעלייה ב', ממקימי משרד הביטחון, תעשיין ישראלי - מחלוצי תעשיית הרכב בישראל, ממקימי תעשיית הלבידים ותעשיית הגומי בארץ ויקיר ירושלים[1].

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות בפולין וארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף (ג'ו) בוקסנבאום נולד בשנת 1906, כאחד מ-6 ילדים של טובה וחיים צבי, בעיר זמושץ' שבחבל לובלין במזרח פולין, סמוך לגבול עם אוקראינה, ונשלח כילד ללמוד ב"חדר".

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה העיר זמושץ' על ידי הצבא האוסטרי, ואחר כך נכבשה מחדש על ידי הרוסים. החיילים ה"קוזאקים" האשימו את יהודי העיר בסיוע לאויב, שרפו את בתי העץ של הגטו היהודי ואף הרגו מספר יהודים. בתום המלחמה, כשקיבלה פולין את עצמאותה בשנת 1918, התמרדו קבוצות פועלים כנגד השלטון המקומי החדש ויחידות צבא פולניות שנשלחו לדכא את המהומות, ערכו פוגרום נגד יהודי העיר, שכללו רצח וביזה.

אבי המשפחה החליט להגר לארצות הברית וכולם עזבו את העיר לכיוון הבירה ורשה.

בשנת 1919 הגיעה המשפחה לניו יורק בסיועו של הבן הבכור סידני, שהיגר לארצות הברית עוד לפני המלחמה. למרות כל הקשיים של קליטה והתארגנות, הצליחה המשפחה להשתלב בעסקי הבן, שהקים מפעל בדים לייצור כיסויי מיטה בשם FineArt במנהטן.

את בר המצווה שלו חגג בוקסנבאום בניו יורק, את לימודיו המשיך בישיבת "פלטבוש" וסיים בהצלחה גם את לימודיו באוניברסיטת קולומביה.

החל משנת 1929 ועד גיוסו לצבא, שימש בוקסנבאום כמנהל מכירות של המפעל המשפחתי, ואף הצליח להשיג בשנת המשבר של 1929, הזמנה מהכלבו הענק Macys, שתרמה רבות להמשך פעילותו.

פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוקסנבאום היה פעיל בהסתדרות הציונית החל משנת 1929, ובאחד הימים נפגש עם פנינה (פרל), שליחת ארגון הבונים, שהגיעה מקנדה, ושהייתה חברת גרעין ההכשרה שעתידה הייתה לעלות ולהתיישב בקיבוץ כפר בלום. בשנת 1938 נישאו השניים בניו יורק והקדישו חייהם למפעל הציוני.

את ביקורו הראשון בארץ מטעם ההסתדרות הציונית ערך בוקסנבאום בשנת 1931, ופגש על האנייה (שהפליגה דרך ביירות) את חיים נחמן ביאליק ואת מארק שאגאל, שנשאר ידידו עד מות הצייר[2][3].

ביקור שני, ערך בוקסנבאום בארץ יחד עם רעייתו בחודש אוגוסט 1946, לפי הזמנת הסתדרות החקלאים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת הקצין של בוקסנבאום

ציונים אמריקאים רבים, פעילי ההסתדרות הציונית, התגייסו במלחמת העולם השנייה לצבא האמריקאי. גם בוקסנבאום, למרות גילו, התגייס לצבא, ונשלח מטעם הצי להיות אחראי על כל משלוחי האספקה, אמצעי תובלה ולוחמים שהועמסו על אניות בנמל של ניופורט ניוז בווירג'יניה, שהפך ברבות הימים לאחד מגדולי הנמלים בעולם.

במיוחד, תרם בוקסנבאום מניסיונו לאחר כיבוש נורמנדי והקמת נמלי צי ארצות הברית באירופה.

בתום המלחמה, השתחרר בוקסנבאום מהצבא בדרגת קפטן (סרן). תעודת הקצין שלו מוצגת במוזיאון הלוחם היהודי שהוקם בלטרון.

עליה ב' באירופה ובארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה, גויס בוקסנבאום על ידי שליחי ההגנה למשלחת הרכש וצורף למוסד לעליה ב'.

בשנת 1946 נשלח במסגרת תפקידו לאירופה, ושם פיקד אישית על מבצע הברחת יהודים ניצולי שואה מסלובקיה. באיטליה, בנמל סבונה עלה בוקסנבאום על האוניה ישעיהו וג'ווד, ונפגש עם הצוות האמריקאי. משם המשיך לצרפת ונפגש עם פעילים נוספים ובראשם לובה אליאב, שהיה מיועד לפקד על אניית המעפילים חיים ארלוזורוב אשר רכש בוקסנבאום[4]. האוניה נרכשה בקיץ 1946 בפלורידה, דרך חברת-קש בשם .Weston Steamship Trading Co.

באותה שנה, באחד הימים במסעדה פריזאית, פגש בוקסנבאום את דוד בן-גוריון, ועמו כמה מבכירי היישוב- אליעזר קפלן, משה סנה, דוד רמז ועוד, והתפתח ויכוח בו תמך בן-גוריון בדעה שעדיף להעלות ניצולים באניות קטנות, שתוכלנה להסתנן מבעד להסגר הימי הבריטי. בוקסנבאום לא קיבל את עמדתו, וגם לא נבהל מצעקותיו, ובסופו של דבר, הגיעו הפליטים באוניות גדולות יחסית.

רכש ספינות ואניות להעלאת פליטי השואה ארצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף (ג'ו) בוקסנבאום בנמל סבונה, איטליה, בעת הכנת אוניית המעפילים "יאשיהו ווג'ווד" (Josiah Wedgwood") להפלגה

כיד ימינו של זאב (דני) שינד, שהיה אחראי על שלוחת המוסד לעליה ב' בצפון ובדרום אמריקה, סייע לו בוקסנבאום בידע שרכש בתחום העסקי והכלכלי, טיפל בחיפוש אניות, עזר בביורוקרטיה המקומית, בנקאים ובנקאות, כולל הקמת חברת קש בראשי תיבות ייחודיים, שסימנו במילות גנאי את המאבק בבריטים: למשל FB Shipping Company, כאשר ראשי התיבות FB משמעותם היה Fuck (the) British. בנוסף עסק בוקסנבאום בהכנת אניות רכש לשייט באוקיינוס (עקב ניסיונו בצי), ביקור על סיפוני האוניות בעת השיפוץ/שדרוג, עזר בבחירת צוות המתנדבים וגיוסם, ובנוסף, דאג לרכישת נשק ממקסיקו ורכש מטוסים מצ'כיה[5].

אניות המעפילים שנתפסו על ידי הבריטים הוחרמו, ולכן הוחלט במקום חכירה, לרכוש אניות להעלאת שארית הפליטה.

רשימת האניות כוללת בין היתר את:

בשנת 1947, בהיותו עדיין בארצות הברית, קיבל הצעה להצטרף לחברת הספנות של אריסטוטלס אונאסיס - וסירב.

משרד הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתם ארצה של פנינה (פרל) וג'ו בוקסנבאום, השתכנו בתל אביב ב"שיכון הקצינים", ובשנת 1951 עברו להרצליה פיתוח. כעבור שנה נולד בנם צבי, שנקרא על שם סבו.

בוקסנבאום היה בין המניחים את היסודות להקמת משרד הביטחון. כאשר דוד בן-גוריון מינה אותו לעוזרו, כראש אגף האספקה הראשון (תמורת דולר אחד לשנה)[8], ואת שמעון פרס מינה כעוזרו לנושא הצבא.

במסגרת עבודתו, עזר בוקסנבאום לשכנע את דוד בן-גוריון להקים מרכז רפואי על שטח המחנה הצבאי הבריטי לשעבר בתל ליטוינסקי, והיה שותף בפעילות להקמת המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר.

פעילותו העסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוקסנבאום בשנת 1972

בשנותיו הראשונות, עסק בוקסנבאום ביבוא של חלפים עבור משאיות דודג' של הצבא, מלגזות ייל (אנ'), שנרכשו במסגרת השילומים מגרמניה לענף פרי ההדר בארץ, שהיה אז בחיתוליו, וכן מוניות דיזל דה סוטו ומשאיות דודג' מארצות הברית.

בחודש מאי 1949 ייסד בוקסנבאום את חברת "מכשירי תנועה ומכוניות" שהתמקמה בתל אביב, לאחר שהצליח לחתום עם חברת קרייזלר על הסכם לשמש כנציגה בארץ.

בוקסנבאום סירב להצעתו של שר התחבורה, דוד רמז להקים את חברת התעופה הלאומית של ישראל.

יבוא מכוניות החל באישור הממשלה רק ב-1960, וכלי הרכב הראשונים היו מתוצרת סימקה מצרפת, ואחריהם קרייזלר צרפת וארצות הברית.

יבוא כלי רכב מתוצרת פורד החל בשנת 1972, כאשר בוקסנבאום רכש את עסקי היבואן בארץ, ונמשך למעלה מ-25 שנה. כמו כן, נפתחו סוכנויות של כלי רכב פורשה ויגואר.

ב-1983 נחתם חוזה עם סוזוקי מוטור ביפן, על ידי משלחת החברה בראשותו של צבי נטע, שייבאה עד היום (2018) למעלה מ-200 אלף כלי רכב משם[9].

הסכמים נוספים ליבוא ארצה, נחתמו עם יצרני חלפים, צמיגים, ציוד חקלאי וצמ"ה.

תעשיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוקסנבאום מברך בפסח 1987

כאשר יצא לשוק הפרטי, הקים בוקסנבאום ב-1946 את תע"ל - תעשיית עץ לבוד, בשיתוף עם אליהו סחרוב וקיבוץ משמרות[10]. הקים גם את תג"ל-תעשיות גומי לישראל[11], ואת מפעל "ואקולאג" בעכו בשותפות עם משפחת גולן.

בלחץ משרד האוצר רכש בוקסנבאום את מפעלי אילין, והפך אותם למתמ"ר (מתכת מרכזית).

בוקסנבאום היה שותף להקמת חברת האניות "צים" ונתמנה כחבר מועצת המנהלים של החברה.

בוקנסאום היה גם אחד ממקימי חברת הדלק "פז".

תעשיות רכב נצרת עילית - הקמת מפעל ייצור רכב בנצרת עילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף (ג'ו) בוקסנבאום במפעל תעשיות רכב נצרת עילית
יוסף בוקסנבאום והנרי פורד II
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תעשיות רכב נצרת עילית

בלחצם של משרד הביטחון (ובראשו משה קשתי המנכ"ל), משרד האוצר וראש הממשלה, שוכנע בוקסנבאום להקים מפעל לייצור והרכבת רכב, בהסכמת חברת קרייזלר, ומאוחר יותר גם בהסכמת חברת פורד העולמית[12].היה זה המפעל היחיד בעולם שהרכיב כלי רכב גם של קרייזלר וגם של פורד, בו זמנית.

הרעיון מאחורי הצעה זו של עמוס חורב, היה לספק לצבא רכב חדש, ולמנוע הוצאות רבות על שיקום רכב מיושן מתקופת מלחמת העולם השנייה.

טדי קולק, ידידו מפעילות משותפת של עליה ב', לחץ על בוקסנבאום להקים את המפעל בירושלים, אולם לבסוף המקום שנבחר להקמת המפעל היה בנצרת עילית, מתוך מחשבה להעסיק מאות עולים חדשים בתעשייה, ולצרף גם בני מיעוטים מהסביבה, לעבודה משותפת עם השכנים היהודים[13].

אבן הפינה של המפעל הונחה בשנת 1965, וכעבור שנה נמסרו 10 כלי הרכב הראשונים לצה"ל, בנוכחות ראש הממשלה לוי אשכול ובכירים נוספים. כלי רכב שיוצרו בתע"ר, משאיות נ"נ (נושא נשק) מסוג קומנדקר WM300 כבר השתתפו במלחמת ששת הימים.

כמה שנים לאחר מכן, בתיווכו של מקס פישר מארצות הברית, הגיע לביקור בארץ הנרי פורד ה II (Henry Ford II), ומאז נשארו השניים ידידים טובים[14].

בוקסנבאום הפך למוביל של תעשיות הרכב בישראל[15]. 50 שנה אחרי, הורכבו במפעל כ-90 אלף כלי רכב ליצוא, לצבא ולשוק המקומי וכללו ג'יפים, נ.נ.ים (קומאנדקרים), משאיות ורכב נוסעים פרטי.

במלחמת יום הכיפורים נקרא ג'ו בוקסנבאום לפגישה עם שר האוצר פנחס ספיר ונתבקש באמצעות קשריו העסקיים לשכנע את חברת פורד לייבא ארצה ביבוא חירום 600 משאיות לשימוש הצבא. לבקשתו של בוקסנבאום, ובהתערבותו האישית של הנרי פורד השני- הייבוא אושר.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב יוסף בוקסנבאום

בשיתוף פעולה עם פרופסור חיים שיבא עזר בוקסנבאום להקים את בית החולים בתל השומר, ותרם לו רבות. בנוסף, הקים את "קרן שיבא למחקר רפואי", הפועלת עד היום (2018).

הצטרף לידידו טדי קולק בהקמת מוזיאון ישראל והיה מגדולי התורמים לו[2][16][17].

לבקשת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תרם בנו, צבי נטע, באמצעות קרן בוקסנבאום-נטע, להבאת דגם ספינת מעפילים ולהצבתו במוזיאון למורשת ההעפלה והעלייה בעתלית, לציון תרומתו של בוקסנבאום למבצע ההעפלה ופעילותו כמתנדב במוסד לעלייה ב' בארצות הברית.

בוקסנבאום הוכתר כ"יקיר ירושלים"[1] והיה ממקימי יד יצחק בן-צבי וחבר הנהלתה. הקים את קרן בוקסנבאום-נטע.

על שמו של בוקסנבאום נקראו רחובות בתל אביב (שם שוכן מטה תאגיד השידור הישראלי) ובנצרת (שם שוכן מפעל תעשיות רכב בע"מ).

קרן בוקסנבאום-נטע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסוציאליסט באידאולוגיה שלו, החליט בוקסנבאום לתרום לקהילה בדרכו שלו, והקים באפריל 1971, קרן צדקה בשם קרן בוקסנבאום, התורמת מחצית מרווחי הקבוצה, מיליוני שקלים בשנה, בעיקר לאוכלוסיות מיוחדות, לבריאות, רפואה ורווחה[18].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אבינועם בר-יוסף, 12 תושבים יקבלו את עיטור יקיר ירושלים, מעריב, 5 במרץ 1984
  2. ^ 2.0 2.1 אילנה באום, מיסתורי אוצר שאגאל, מעריב, 3 באפריל 1990
  3. ^ סופר דבר בי-ם, שאגאל ביקש לקבל בבירה את עיטור "יקיר ירושלים", דבר, 26 ביולי 1977
  4. ^ לובה אליאב, הספינה אולואה, עמודים 98 - 99
  5. ^ הספר The Jews' Secret Fleet: The Untold Story of North American Volunteers Who ..., עמודים 37 ו-43
  6. ^ עצמאות, באתר נוסטלגיה
  7. ^ אביבה חלמיש, אקסודוס - הסיפור האמיתי - פרשת אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", פרק 2, הוצאת עם עובד, תש"ן/1990
  8. ^ עדה כהן, ערב בוקרה לג'ו בוקסנבאום - איש הרכש הצבאי, מעריב, 29 בדצמבר 1989
  9. ^ אלון דותן, מכשירי תנועה ומכוניות – יבואנית מצליחה, באתר אוטו, 02/07/2014
  10. ^ האיש שמאחורי חידושים ויעולים בתעשיה הישראלית, מעריב, 1 באוגוסט 1977
  11. ^ אודות תג"ל - תעשיות גומי לישראל, באתר החברה
  12. ^ יוסף וקסמן, פרס: המפעל בנצרת יחל בהרכבת משאיות פורד, מעריב, 17 בנובמבר 1972
  13. ^ על גלגלים, מעריב, 22 בדצמבר 1989
  14. ^ אסף ברגרפרוינד, 14 מיליון דולר בשמונה דקות, באתר הארץ, 13 במאי 2003
  15. ^ יוסף וקסמן, העובד שלנו איננו בורג, מעריב, 13 באפריל 1973
  16. ^ קולק חזר, מעריב, 2 באפריל 1990
  17. ^ ‏Children's skullcap, באתר מוזיאון ישראל
  18. ^ א. גבע, קופ"ח תשתתף ברכישת שני מכשירי הנשמה לילדי משפחת תמו, דבר, 11 באפריל 1980