יוסף הכט
 | |
| לידה |
25 בדצמבר 1894 ה'תרנ"ה ביחוב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
25 באפריל 1970 (בגיל 75) י"ט בניסן ה'תש"ל מכמורת, ישראל |
| מקום קבורה |
מכמורת |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 ההגנה |
| תקופת הפעילות | 1922–1931 (כ־9 שנים) |
  | |
יוסף הֶכט (25 בדצמבר 1894, ה'תרנ"ה – 25 באפריל 1970, י"ט בניסן ה'תש"ל) היה ממייסדי ארגון "ההגנה" ויושב ראש הראשון (המרכז) של הארגון.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכט נולד בעיירה ביחוב שבמערב האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) בחורף תרנ"ה (דצמבר 1894), בנם של מאשה בת חיים מרגולין (ממשפחת אליעזר מרגולין) ודוד, סוחר. למד בחדרים, בבית ספר עירוני רוסי וכתלמיד אקסטרני באודסה. בשנת 1903 (בגיל תשע) היה עד לפרעות של חוליגנים רוסיים ביהודים בעירו. מנעוריו היה פעיל בתנועה הציונית. בשנת תרע"ד (1914) עלה לארץ ישראל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה פעיל בהגנת יישובי הגליל ופעל בעיקר בתחום רכש נשק. ב-1918 התנדב לגדוד העברי.
לאחר השחרור מהצבא הבריטי היה חבר בגרעין שעלה להתיישבות בכפר מל"ל. בפרעות תר"פ (1920) היה מפקד חולדה וארגן את ההגנה במקוה ישראל. כשהמקום הותקף על ידי המון ערבי בשנת 1921 סירב הכט לפקודה לפנותו ואף ארגן את אנשי המקום להגן בכל כלי שיוכלו להשתמש. בנוסף, פיתח בעזרת המורה לכימיה "כלי נשק". זו למעשה הייתה תחילתה של "תעשייה צבאית". בשנת 1921 ניהל אליהו גולומב את ארגון ההגנה מטעם ההסתדרות והזמין את הכט להיות המרכז של הארגון. בוועד המרכזי של הארגון כיהנו בנוסף להכט וגולומב, דב הוז, ישראל שוחט, יוסף ברץ, יצחק אולשן וחיים שטורמן, אך למעשה במשך כעשור היה הכט היחיד מבין חברי הוועד שהקדיש עצמו באופן בלעדי להגנה. באותה תקופה התגוררה משפחתו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, בה הקים, יחד עם גולומב, את ה"סליק" הראשון של ההגנה להסתרת נשק בביתו של אברהם אלדמע (אביו של גיל אלדמע). במרוצת שנותיו כמפקד ההגנה הקים הכט סליקים רבים נוספים, שאת רובם חפר במו ידיו. אחד מהסליקים שהקים היה מוסתר ברפת שבחצר משפחתו. כמו כן, השקיע משאבים רבים בגיוס כספים ובארגון קורסים לפיקוד.
יש אומרים[1] שהכט היה זה שנתן את ההוראה לרצח העיתונאי החרדי יעקב ישראל דה האן ב-1924. הכט התוודה על אחריותו לרצח בדברים שמסר להיסטוריון יהודה סלוצקי באוקטובר 1952 וציין כי הוא שהטיל את המשימה על אברהם תהומי ואברהם קריצ'בסקי.
הכט היה זה שמינה בית דין מיוחד אשר גזר, ב-1930, אחרי משפט שדה ובהיעדר הנאשם, שעל צעיר יהודי חלה החובה להתאבד, לאחר שנמצא אשם בבגידה בכך שמסר מידע על ההגנה למפקד הבולשת הבריטית בפלשתינה (CID) יוג'ין קוויגלי. לאחר שניתן גזר הדין פרצו, באישון לילה, שניים מחברי בית-הדין לביתו של הצעיר, החתימו אותו על הודאה בכך שבגד, הגישו לו אקדח טעון, והורו לו להתאבד. הצעיר ירה בעצמו ושם קץ לחייו.
תיאור זה אינו נכון. בעיתון פורסמו דברים חלקיים שפרסמתי בעבר ומישהו השלים. ערכתי מחקר על הפרשה. ראיינתי את את בתו של יוסף הכט. ראיינתי את בתו של "הבוגד", ראיינתי מי שטענה שאביה היה בין צוות השופטים, ובידי עדות כתובה של מי שהיה בין השופטים. (מארכיון ההגנה) א. האירוע היה ביולי 1931 ולא ב 1930. (באחד הפעמים שפרסמתי טעיתי ורשמתי 1930 וכך זה התגלגל לעיתון עם הטעות) ב. אף אחד לא פרץ לבית הבוגד באישון לילה. האירוע היה בפרדס גולדברג ברמת גן בהפסקה בצהרי היום שם ה"בוגד" עבד כפועל והיה יו"ר ועד הפועלים שם. לשם הגיע צוות השופטים בהפסקה והורו לו להצטרף אליהם. או שהשופטים נסחו בכתב יד הודאה או שהוא עצמו כתב הודאה (בידי נוסח מודפס של ההודאה עם שגיאות כתיב של עולה חדש שהכט הדפיס כנראה לאחר מעשה. המקור לא נמצא) לאחר מכן ה"בוגד" ביקש שלא יפרסמו / יספרו למשפחתו את מה שאירע והציע שיתאבד בתמורה לכך שהעניין יישאר בסוד והוסכם. לפי העדות השאירו לו אקדח והוא התאבד. למחרת התפרסמה ידיעה בעיתונות על צעיר יהודי שהתאבד. הפרשה נשארה עלומה עשרות שנים עד שנתקלתי בה. בתו שהיתה אז בת שנתיים אינה מודעת למה שאירע ועפ"י הידוע לה הוא נרצח ע"י שודדים ערבים שניסו לפרוץ את הסליק שהיה במקום. שמו ומקום קבורתו של ה"בוגד" שמורים עימי. החלטתי לא לפרסם כל עוד בתו חיה. (לא בדקתי) ה"בוגד" במרכאות מאחר נשארו כמה בעיות בסיפור שלא מצאתי להן פתרון. מאבקי כח של יחסי עבודה בין הבוגד לבין בעל הפרדס שהיה בכיר בהגנה. האקדח שירה הוחלף באקדח לא שמיש שהושאר במקום והקצין החוקר לא שאל שאלות (אולי מפני שהיה יהודי וידע?). הפועלים כנראה ידעו משהו ונצרו פיהם. ירוחם משל שהיה מזכיר מועצת פועלי רמת גן מספר שניסה לברר מה בדיוק קרה שם ולמה, נדרש ע"י ההגנה לסלק ידיו מהעניין פן יבולע לו. בעקבות האירוע הכט שהיה שנוא נפשו של בן גוריון הכט הועמד למשפט (לכאורה יחד עם סגנו שאול אביגור), בראש צוות השופטים היה ביילנסון. בן גוריון היה עד. האירוע היה עילה להדחתו ולהדחת אביגור מהפיקוד למשך שנה. הכט פרש לגמרי, אביגור המשיך למרות שהודח. במאורעות תרפ"ט (1929) פיקד הכט על ההגנה בירושלים. הצלחתו הייתה חלקית בלבד בשל מחסור חמור בנשק ובכוח-אדם. במקרה אחד הורה הכט להתנגד בכח לפלוגה בריטית שבקשה לפרוק את המגינים מנשקם. העימות נמנע לאחר שהבריטים ראו את הכט ועוד כמה מחברי ההגנה עומדים על מדרגות הבניין, והחליטו לסוב על עקבותיהם.[2]
הכט כיהן בתפקידו עד 1931, עת התארגנה ההגנה מחדש. בעקבות כישלונה במאורעות תרפ"ט ולמרכז ההגנה הארצית מונה מאיר רוטברג. הכט ראה בארגון מחדש של המפקדה הארצית ובמינוי הרמ"א הבעת אי אמון אישית בו. עדות מאותם ימים מספרת כי דוד בן-גוריון דרש מהכט לבוא ולמסור לו דין וחשבון ועל כך ענה הכט: "תגיד לבן-גוריון שבמשך שנים רצתי אחריו כדי לקיים פגישה, עכשיו שירוץ אחרי".[3] העימות של הכט עם בן-גוריון הוביל לבירור בפני ועדה של כמה חברי הסתדרות שם נפסק שהכט יורחק לשנה מתפקידו בהגנה. אולם, הוא לא חזר. כפי שאמר : "אותי לא יכופפו, אותי ישברו". מאז התרחק מעשייה ציבורית ושמו הוזכר רק לעיתים רחוקות. למרות זאת, בעת בניית גדר הצפון ב-1938, נקרא הכט, לסייע בפיקוד על השמירה על הפועלים.
בשנת 1960 כתב הכט זיכרונות על חייו ועל מעשיו בהגנה. יוסף הכט נפטר בי"ט בניסן תש"ל, 25 באפריל 1970.[4] ונקבר במושב מכמורת, שם התגורר מ-1954.
בשנת 2020 גילתה נכדתו, אדית מרגלית-הכט, מחברת אוטוביוגרפית שכתב הכט[5]. המחברת שופכת אור על פעילותו של הכט בימי טרום ההגנה, עוד לפני שמונה רשמית (ב-1922) למרכז ההגנה הארצי הראשון (על ידי אליהו גולומב) ועד הרחקתו מההגנה והחלטתו שלא לחזור. במחברת האישית הכט מתאר את תחושותיו לגבי התנהלותם האישית של כל האישים אשר פעלו עמו, ונגדו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרדכי נאור (עורך ראשי), לכסיקון כוח המגן ה"הגנה", תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, הארגון הארצי של חברי ה"הגנה", תשנ"ג 1992, עמ' 121–122.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "יוסף הכט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1744
- יוסף הכט, דבר, 26 באפריל 1970 (נקרולוג והספד)
- מת יוסף הכט, ממייסדי ה'הגנה', מעריב, 26 באפריל 1970 (נקרולוג)
- רחל ינאית בן-צבי, יוסף הכט – המפקד הארצי הראשון בהגנה: שלושים לפטירתו, דבר, 25 במאי 1970
- שלמה שבא, מפקדים זקנים מתים בדומיה, דבר, 29 במאי 1970
- ישראל עמיר, בדרך לא סלולה (עורך: יוסי ארגמן), תל אביב: משרד הביטחון, תשמ"ח 1988, גרסה מקוונת באתר ויקיטקסט
ניר מן, אין לכם מושג מי היה מפקד ההגנה הראשון. איך זה ייתכן?, באתר הארץ, 28 באפריל 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו זאב צחור, ועדת הבירור לבדיקת 'הקיבוץ החשאי' בגדוד העבודה, קתדרה 58, דצמבר 1990 (גרסת html באתר סנונית).
- ^ עקיבא גוברין, פיקוד מעל המדרגות, דבר, 15 במאי 1970
- ^ יהודה לפידות, לידתה של מחתרת: האצ"ל בשנות השלושים, תל אביב: ברית חיילי האצ"ל, תשס"ב 2001, הפילוג הראשון, באתר דעת.
- ^ מת יוסף הכט, ממייסדי ה'הגנה', מעריב, 26 באפריל 1970.
- ^ ד"ר ניר, מוסף הארץ, 1 במאי 2020