יוסף צבי קרליבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוח הנצחה בהמבורג-אלטונה עם תמונה של יוסף צבי קרליבך

הרב ד"ר יוסף צבי קרליבךגרמנית: Joseph Zwi Carlebach; כ"ב בשבט תרמ"ג, 1883ח' בניסן תש"ב, 26 במרץ 1942) היה מחנך ורב גרמני, רבה של המבורג, ועסקן נמרץ עבור הישיבות באירופה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרליבך נולד ב-30 בינואר 1883 בליבק שבגרמניה, בנם של אסתר (גר'), משוררת ובתו של הרב אלכסנדר זוסמן אדלר, רבה של ליבק, והרב ד"ר שלמה קרליבך, שהיה רבה של ליבק אחרי הרב אדלר. בצעירותו למד בבית המדרש לרבנים בברלין אצל רבי דוד צבי הופמן (בעל שו"ת "מלמד להועיל"), והשתלם גם בלימודי חול באוניברסיטת ברלין. בשנים 1904 עד 1907 כיהן כמורה למדעי הטבע בבית הספר למל בירושלים. בתקופה זו למד אצל הראי"ה קוק, הרב אליעזר גרינהוט והרב שמואל סלנט[דרושה הבהרה]. ב-1908 חזר לגרמניה וקיבל משרה של מורה בגימנסיה הממשלתית לבנות יהודיות בברלין, עד שב-1914, במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הגרמני. בהמלצת גיסו, הרב ד"ר ליאופולד רוזנק, רבה של ברמן, ששירת כרב צבאי בליטא הכבושה ושימש כיועץ לשלטונות הכיבוש, הוא קוּדם לדרגת האופטמן (קפטן) והתמנה על ידי רשויות הכיבוש, שרצו לעודד גרמניזציה של האוכלוסייה המקומית, לארגן את מערכת החינוך התיכונית היהודית בעיר קובנה. הוא ייסד את הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה (שפעלה אז בשם "גימנסיית קרליבך"), שבה התנהלו הלימודים ברוח "תורה עם דרך ארץ" – שילוב בין לימוד תורה ומודרניות ולימודי מדע. מורים בעלי הכשרה גבוהה יובאו מגרמניה, ושפות ההוראה היו גרמנית ועברית מודרנית. קרליבך צידד בענישה גופנית כאמצעי חינוך. הגימנסיה המשיכה לפעול בעיר עד שנת 1940. בהמשך ייסד מוסד "יבנה", אשר עבר אחר כך לניהולו של הרב יוסף ליב בלוך שהעבירו לטלז. לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ט, חזר לעיר מולדתו ונתמנה לממלא מקומו. כאן ייסד עם הרב שמואל יוסף רבינוב את ישיבת ליבק. בשנת תרפ"ו נתמנה לרב באלטונה, ובתרצ"ו כרבה של המבורג. שנה לאחר מכן, בט' אייר ה'תרצ"ז נאלץ עם בני קהילתו לפנות את ה'גרינדל פרידהוף' - בית הקברות היהודי הגדול (שחולל פעמיים קודם לכן) שהיה קיים כמאתיים שנה.[1]

יחד עם פעילותו התורנית בקהילה, הקדיש זמן רב לפעילות ציבורית מחוץ לגרמניה. במיוחד סיור שערך מטעם קרן התורה של אגודת ישראל בתרצ"ו בישיבות בפולין, בליטא ובהונגריה בזו אחר זו, ובכל מקום התאים את נאומו לאופיו של המוסד. נודע כעסקן ורב פעלים, ופרסם הרבה מאמרים וספרים לחיזוק הדת.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אף על פי שהיה יכול להינצל, העדיף להישאר עם בני עדתו. חלק מילדיו, יוליוס, יהודית, אווה (חווה) שולמית ואסתר, ניצלו כאשר היגרו לאנגליה במסגרת הקינדר-טרנספורט כבר באמצע שנת 1939, ובתו מרים נשלחה לחיפה באותה תקופה, אולם הוא נשאר עם אשתו אלישבע (שרלוטה) לבית פרויס, וילדיו הקטנים, רות, נעמי, שרה ושלמה, עם קהל עדתו. בשנת 1941 פרסם מאמר בעיתונים היהודיים, בו הביע את משאלתו לשלום ואת התנגדותו למלחמה. המאמר התגלגל לידי אחד ממפקדי האס אס במחנה ריכוז מסוים, והלה שלח מיד דווח לברלין כך שיענישו את הכותב. אולם בגלל מעמדו הרם, לא אסרו אותו הנאצים בעירו אלא הוציאוהו במרמה יחד עם רעייתו, ארבעת ילדיו הצעירים שלמה, רות, נעמי ושרה, ועוד אלפי יהודים למסע ארוך שסופו היה בריגה שבלטביה. כארבעה חדשים שהה בריגה יחד עם אלפי יהודים במחנה הריכוז יונגפרנהוף, שם נספו ב-26 במרץ 1942. מילדיו הקטנים ניצל רק בנו הרב שלמה (פטר), שהיגר לארצות הברית ומשמש כמנהל רוחני בישיבת רבנו חיים ברלין. בנו הבכור יוליוס קרליבך היה רב, היסטוריון וסוציולוג. בתו מרים גיליס-קרליבך, היא פרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן.

הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך הוא דודו של העיתונאי הנודע ד"ר עזריאל קרליבך.[2]

על שמו כיכר עירונית ובית ספר בהמבורג. אוניברסיטת המבורג מעניקה מאז 2003 פרס על שמו. על שמו רחוב בשכונת תלפיות שבירושלים.[3]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מכתבים מירושלים (1905–1906): ארץ ישראל בראשית המאה בעיני מורה צעיר, משכיל דתי מגרמניה; תרגמה וערכה: מרים גיליס-קרליבך, ירושלים: מכון יוסף קרליבך ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), 1996.
  • רבי י’ קרליבך, ספר הספרים; תרגום: מיכל ברקן; הערות והבאה לדפוס: מרים גיליס-קרליבך, רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('הספרייה היהודית'), תשנ"ט. (הופיע לראשונה באנגלית בשנת 1927, כחוברת מס’ 11 בתוך הסדרה (The Jewish Library)
  • 'הרב הדומה למלאך – יבקשו תורה מפיהו', דברים שנשא בסיומו של מחזור הלימודים בבית המדרש לרבנים בברלין, ירושתנו ג (תשס"ט), קה–קח.
  • יוסף קרליבך, שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל; בעריכת מרים גיליס-קרליבך, אלון-שבות: תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון; רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), תשע"ב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים גיליס, חינוך ואמונה: משנתו החינוכית של הרב יוסף צבי קרליבך, תל אביב: מורשת; דון, תש"מ 1979. (הכותבת היא בתו של קרליבך)
  • חנה יפרח, יאנוש קורצ'אק ויוסף קרליבך: משנתם החינוכית; ערכה: מרים גיליס קרליבך, ירושלים: אריאל; מכון יוסף קרליבך ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), תשס"א 2001. (עמ' 104–105 ביבליוגרפיה נבחרת מכתבי קרליבך בנושאי חינוך)
  • דוד אימבר, שרית הוך מרקוביץ, הרב אברהם קריגר (מערכת החוברת), מתורה עם דרך ארץ עד מחנה הריכוז: הרב יוסף צבי קרליבך, כפר הרואה: שם עולם - מכון שואה ואמונה לחינוך, תיעוד ומחקר ('הנהגה רבנית בתקופת השואה'), תשס"ג 2002.
  • Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959. (הכותב הוא אחיו, אחיו הרב ד"ר נפתלי קרליבך
    • Shlomo Carlebach (general editor), Ish Yehudi: The Life and the Legacy of a Torah Great, Rav Joseph Tzvi Carlebach, Brooklyn, N.Y.: Shearith Joseph publications, 2008. (Based on: Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation) (איש יהודי) (הכותב הוא בנו שלמה קרליבך)
  • Jüdischer Alltag als humaner Widerstand. Dokumente des Hamburger Oberrabbiners Dr. Joseph Carlebach aus den Jahren 1939-1941; ausgewaehlt und kommentiert von Miriam Gillis-Carlebach, Hamburg: Verlag Verein fuer Hamburgische Geschichte (Beitraege zur Geschichte Hamburgs), 1990.
  • Miriam Gillis-Carlebach, 'Zwischen Ost und West – Ein Rabbinerlehrer aus Deutschland in Osteuropa. eine historische Bilanz mit einer gedanklichen Zusammenfassung,' in: Miriam Gillis-Carlebach und Barbara Vogel (Hrsg.), "... die da lehren, werden leuchten wie des Himmels Glanz..." (Daniel 12,3). die sechste Joseph Carlebach-Konferenz. Joseph Carlebach und seine Zeit, Würdigung und Wirkung, München: Dölling und Galitz (Publications of the Joseph Carlebach Institute), 2005, pp. 26-50. (גרמנית: בין מזרח ומערב – רב ומורה מגרמניה במזרח אירופה: מאזן היסטורי והרהורי סיכום) (על קרליבך והגימנסיה; הכותבת היא בתו של קרליבך)
  • Nathan Peter Levinson, Widerstand und Eigensinn. sechs jüdische Lehrer: Jesus-Jeschua, Martin Buber, Franz Rosenzweig, Leo Baeck, Joseph Carlebach, Abraham Joshua Heschel : Vorträge und Aufsätze; herausgegeben von Irmgard Zepf, Münster: LIT (Schibboleth), 2006.
  • Andreas Brämer, Joseph Carlebach, Hamburg: Ellert & Richter (Hamburger Köpfe), 2007.
  • Hilde Michael, Das Leben der Hamburger und Altonaer Juden unter dem Hakenkreuz. anhand ausgewählter Briefe des Dr. Joseph Carlebach, Berlin: Lit (Veröffentlichungen des Hamburger Arbeitskreises für Regionalgeschichte), 2009.

ביבליוגרפיה של כתביו:

  • Joseph Carlebach, Bibliographie seiner Schriften; zusammengestellt und ediert, Miriam Gillis-Carlebach, Ramat-Gan: Bar-Ilan Universität, Interfakultative-Inter-universitäts Joseph Carlebach-Institut zur Erforschung Zeitgemässer Jüdischer Lehre und Erziehung, 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסף צבי קרליבך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אחרי במדבר. עמ' 8–47, ראה שם את נאומו המלא. 
  2. ^ אביו של הד"ר עזריאל קרליבך, הרב אפרים קרליבך, הוא אחיו של הרב יוסף צבי קרליבך
  3. ^ רחוב הרב קרליבך באתר עיריית ירושלים