יוסף קלארמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף קלארמן (29 בספטמבר 190931 בדצמבר 1985) היה פעיל ציוני ועיתונאי, יו"ר ברית הציונים הרוויזיוניסטים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ראש עליית הנוער (1978-1968) וסגן נשיא פיצ'ה (גר') העולמית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי וילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף יהודה גור אריה לב קלארמן (על שם יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השלישי של חסידות גור שמשפחתו נמנתה עם חסידיה [1] ) נולד בבוסקו-זדרוי, פולין, לשמואל אליעזר קלארמן ולבלה רבקה לבית ווינציגסטר. [2] הוא היה הצעיר מבין 16 אחים ואחיות, בן למשפחה דתית אמידה ומשכילה; (אביו, תלמיד חכם, היה סוחר נודד, שהיה מוכר את מרכולתו במהלך השנה וחוזר לביתו בתקופת החגים). אחיו, אלתר קלארמן, [3] היה במשך עשרות שנים מזכירו של יצחק גרינבוים, [4] ממנהלי הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל בפולין ובכיר בקרן היסוד בישראל. [5] [6] יוסף קלארמן הוא בוגר סמינר למורים. [2]

התנועה הרוויזיוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף קלארמן היה פעיל בנעוריו בתנועת השומר הצעיר, אך במהרה עבר לציונות הרוויזיוניסטית. משנת 1926 היה ממארגניה ומארגני תנועת בית"ר בפולין. [7] ב-1934 נבחר להנהגת התנועה בפולין ושימש כמזכירה הכללי [7][8] וכממלא מקום יושב הראש שלה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. [5]

היה סגן יו"ר העורך הראשי של "אונזער וועלט", השבועון ביידיש של הציונות הרוויזיוניסטית שראה אור בוורשה. [2]

קלארמן היה תלמידו ועוזרו של זאב ז'בוטינסקי והרבה לנאום בערים ועיירות ברחבי פולין. משזַ'בּוֹטִינסקי ארגן את ההסתדרות הציונית החדשה והכין את כנס היסוד שלה בווינה ב-1935, הוא הטיל על קלארמן את המשימה למשוך להסתדרות ציבור ציוני דתי רב ככל האפשר. [3]

בשנים 1934–1935 ביקר בארץ ישראל כשליחו של זַ'בּוֹטִינסקי אצל הרב קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל וכנציגו לוועידה של הסתדרות העובדים הלאומית. [2]

הוא היה ציר בקונגרס הציוני העולמי ה-17 בבזל ב-1931 וה-18 בפראג ב-1933.[7]

ועד ההצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 עלה לארץ ישראל ונבחר כיו"ר הוועד העליון של ההסתדרות הציונית החדשה. [7]

בינואר 1943 קלארמן נבחר לאחד מ-2 הנציגים הרוויזיוניסטים מתוך 12 הנציגים בנשיאות ועד ההצלה של הסוכנות היהודית בראשות יצחק גרינבוים. [9] באוגוסט 1943 הגיע לקושטא מטעם ועד ההצלה שם פעל במשך כשנה בשיתוף עם יתר השליחים מטעם הוועד [10] (שמנו בסוף 1943 14 במספר), בפעולות הצלה מארצות אירופה, בעיקר מחבל הבלקן. [11]

בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נסיגת הורמאכט מהבלקן בשלהי 1944, כניסת הצבא האדום לבולגריה וחילופי השלטון בה, הגיע קלארמן לסופיה בירתה כעיתונאי של סוכנות הידיעות JTA לונדון-ניו יורק ושהה בה כשבועיים. הוא נפגש עם ראשי השלטון וקיבל משר ההסברה קאראשוב הצהרת תמיכה בהקמת מדינה ליהודים והבטחה להתיר את עלייתם של היהודים לישראל, הבטחה שקוימה. בסופיה היה העיתונאי הראשון מארצות המערב שריאיין את סגן שר החוץ הסובייטי אנדריי וישינסקי. [12] [13] [7] הוא הקים שידור עברי ברדיו סופיה, ממנו שידר לראשונה בעת ביקורו. [14] [15] [16]

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1944 קלארמן הגיע לבוקרשט. [17] תפקידו הרשמי היה כתב סוכנות הידיעות JTA [18] והעיתון המשקיף בבלקנים. [19] בבוקַרשט פעל המוסד לעלייה ב' אולם קלארמן, היה הדמות המרכזית מאחורי הקלעים, אף על פי שהשתייך לתנועה הרוויזיוניסטית האופוזיציונית. [20] אהוד אבריאל הגדירו כ'"שר החוץ" של המשלחת שלנו לקהילה היהודית הגדולה של רומניה. [21] ד"ר שמשון יוניצ'מן סיפר בזכרונותיו כי דוד בן-גוריון אמר לו על רקע פעילותו בבולגריה ורומניה ש"אם יש גן-עדן בעולם, מובטחני שקלארמן יזכה בו למרות חטאו ברוויזיוניזם". [22] חיים לזר-ליטאי כתב עליו שהיה "האישיות היהודית הבולטת ביותר בקשריו ההדוקים עם ראשי השלטונות הרומניים, גם עם הרוסים וגם עם המלך והמלכה-האם. כל הדלתות היו פתוחות לפניו. הוא גם נחשב לעיתונאי הבכיר בין עיתונאי החוץ שנמצאו אותה עת ברומניה". [23] [13] אלי תבין כתב ש"נעשה קלארמן נציג היהדות העולמית והישראלית ברומניה, מעמד שנמשך כארבע שנים עד קום המדינה ואשר הוכר גם על ידי "ההגנה" והסוכנות, שידעו להשתמש בו בעיקר בתחום העלייה מרומניה." [24]

קלארמן ראיין את מיכאי הראשון, מלך רומניה ואימו אלנה, נסיכת יוון ודנמרק וכעיתונאי הוציא מהם הצהרות רשמיות בדבר השבת הזכויות ליהודי רומניה ותמיכתם בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. [25] [24] [26] [27] [28] זו הייתה הפעם הראשונה שעיתונאי יהודי זר ראיין את מלך רומניה. [29] [28] ג'ורג' ניקולסקו-בוזסטי שר החוץ הרומני העניק בריאיון עיתונאי לקלארמן הצהרה פומבית על תמיכתו בעליית היהודים לארץ ישראל ובסיוע ממשלת רומניה לכך. [30] [13] [31] [32] הצהרה דומה נתן שר-החוץ שבא אחריו. [28] וכך גם ד"ר פטרו גרוזה, ראש ממשלת רומניה, [17] [33] שר המשפטים פטרסנקו הכריז על השבת שוויון הזכויות ליהודים והשר וויסיינו על ביטול ההגבלות הגזעיות והיתר לעלות לישראל. [31] שר המיעוטים וולדסקו-ראקוסה הצהיר שהוא תומך בפעילות ציונית. [28] הצהרות רשמיות אלה יצרו קרקע נוחה להתפתחות התנועה הציונית ברומניה ולעליית יהודיה. [17]

קלארמן היה הציוני היחיד שהיה מקורב לאמיל בודנראש, האיש החזק ברומניה [17] [34] פגישתו הראשונה עם אמיל בודנראש הייתה כשפנה אליו והשיג את שחרורו מהכלא של מנהיג יהדות רומניה וילהלם פילדרמן. בודנראש אמר לו בפגישה שהוא תומך בעליית יהודי רומניה לארץ ישראל ומוכן לסייע לכך. [35] קלארמן השיג מבודנראש את השבת אזרחותם של יהודי רומניה שנשללה בעת הכיבוש הנאצי והוצאת יתומים יהודים שהבריטים לא נתנו להם רישיונות עלייה לארץ-ישראל. [34] במחצית השנייה של 1947 נשלח מפראג לארץ ישראל משלוח נשק עבור ההגנה שעוכב בנמל קונסטנצה והיה צפוי להחרמה. לבקשת קלארמן הורה בודנראש לשלטונות הנמל לשחררו. [36]

ב-1947 נפגש קלארמן עם יוסיפ ברוז טיטו כשהלה ביקר בבוקַרשט והביע תמיכתו בעליית היהודים לארץ ישראל, בשוויון זכויות וחופש דת ליהודי יוגוסלביה ובמתן היתר ליהודי יוגוסלביה לעלות לישראל אם יחפצו בכך. [37] [38]

שני הפאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצעו החשוב ביותר ברומניה היה השגת היתר וסיוע שאיפשר את הפלגתן של שתי אוניות המעפילים: הפָּאנים ("פָּאן קרֶסֶנט" ו"פָּאן יוֹרק"). [20] היו אלה האוניות הגדולות ביותר שיצאו לארץ-ישראל כחלק מ"העלייה הבלתי-לגאלית", כשעל סיפונן הפליגו מעל 15,000 מעפילים. [36] ראש המוסד לעלייה ב' ברומניה משה (אוורבוך) אגמי [39] [40] ביקש מקלארמן להשיג היתר ליציאת 15000 היהודים, לרכזם ביום אחד, להסיעם לגבול ולהעבירם לנמל בורגס, בולגריה וכן להביא את האוניות לנמל רומני לצורך שיפוצים. קלארמן פנה לבודנראש והלה השיג את אישורו של סטלין למבצע. [41]

הפרשה נקלעה לשורת משברים: אהוד אבריאל פנה לקלארמן וסיפר לו שסיועה של רומניה להפלגה הופסק. סגן שר החוץ הסובייטי אנדריי וישינסקי הגיע לבוקרשט והורה זאת מכיוון שכתבים אמריקאיים ובריטים פרסמו מפי יהודים שעזבו את רומניה השמצות על המשטר במדינה. קלארמן נפגש עם וישינסקי והשיג את אישורו להמשיך בהכנות להפלגה. [41] כדי להפיס את דעתו של בודנראש הוא הזמין את משה סנה לבוקרשט ובתום ביקורו נפגש עם ראשי הקהילה הציונית ברומניה ועם בודנראש. [42] הבריטים לחצו על וושינגטון והשגריר האמריקאי בבוקרשט שלח מכתב מחאה רשמי לשרת החוץ הרומניה אנה פאוקר על כך שרומניה מאפשרת העפלה בלתי חוקית מתחומיה. קלארמן נפגש עם פאוקר וניסח עבורה מכתב תשובה לשגריר האמריקאי. [43] [44] [45] כחודש לפני ההפלגה החליט משה שרת, שריכז את המאבק המדיני להקמת המדינה, לדחות את הגעת הספינות לתאריך בלתי ידוע. הסיבה לכך הייתה שג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה של ארצות הברית, איים עליו שאם הספינות תצאנה ארצות הברית תחזור בה מתמיכתה בהקמת המדינה. [44] [45] בהנהלת הסוכנות היהודית התקבלה החלטה לדחות את ההפלגה. [46] קלארמן תמך בביצוע ההפלגה כמתוכנן; [46] אגמי, אבריאל ומפקד המוסד שאול אביגור היו בדעתו ולחצו על הסוכנות לאפשר את ההפלגה. [44] [47] אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, הורה לא להעביר את הכסף הדרוש להסבת האניות לאניות נוסעים. קלארמן דאג שמרקו פרזנטה, יו"ר הקהילה היהודית-ספרדית בבוקרשט יגייס את הכסף. [46] בסוף דצמבר 1947 כשהעולים עשו דרכם לספינות העוגנות בנמל בורגס, השוטרים בנמל הערימו על המעפילים קשיים. קלארמן יצר קשר עם בודנראש והלה הורה לעזור למעבר המעפילים. [46] הספינות הפליגו לבסוף לכיוון ארץ ישראל בשלהי דצמבר 1947. [48]

במדינת ישראל ובתפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלארמן יצא מרומניה במרץ 1948 והשתתף במושב הוועד הפועל הציוני שבחר בו כחבר המשלחת המדינית המייעצת למשלחת ישראל (באותה עת הסוכנות היהודית) באומות המאוחדות שבראשה עמד אבא אבן לקראת הדיונים על הקמת המדינה. [20] [49] [50] ב-1946 היה ציר בקונגרס הציוני ה-22 בבזל. [20] בקונגרסים הבאים כיהן כחבר נשיאות הוועד הפועל הציוני וכחבר נשיאות הקונגרסים. בשנים 1957–1961 עמד בראש המשרד הפאן-אמריקאי בניו יורק בשליחות תנועתו בחו"ל. [51] [52] בינואר 1964 נבחר כאחד משני נציגיה של תנועת חרות-הצה"ר החברים בנשיאות הוועד הפועל הציוני. [53] ב-1964 נבחר ליו"ר ההנהלה העולמית של ברית הציונים הרוויזיוניסטים לקדנציה של ארבע שנים. [54] הוא הרבה לנאום בנושאי ציונות, הרוויזיוניזם ומורשת ז'בוטינסקי בקהילות יהודיות ברחבי תבל. [55] [56] [57] [58] [59] היה מקורב לרבי מלובביץ' ומבאי ביתו. [60] [61] [62] [63]

בשנות ה-50 ניהל בישראל את החברה הממשלתית אינקודה, שייבאה בקר מחבש לישראל [64] [65] [66]} כבסיס לקשר בלתי-רשמי בין שתי המדינות. [67]

בשנות השישים היה אחראי להעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי למדינת ישראל [68] [69] [70] [71] [72] ופעל להקמת בית ז'בוטינסקי.

עליית הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1968–1978 כיהן קלארמן כראש עליית הנוער. במסגרת זו הציב לעצמו שתי מטרות: 1. להעלות נוער יהודי מהגולה. 2. לשקם נוער ישראלי מקופח. [73] בשנת תשל"ח למדו כ-17,000 ילדי מצוקה במוסדות של עליית הנוער ובנוסף להם 2,000 ילדי עולים. בשנים 1972–1977 נבנו 50 פנימיות, 17 מרכזי נוער ונפתחו שני מוסדות חינוך לטעוני טיפוח. [74] קלארמן גייס להם תקציב מידידי עליית הנוער ברחבי תבל [75] ומנשות ההסתדרות הציונית הדסה בארצות הברית. [73] במקביל להיותו ראש עליית הנוער עמד בראש המנגנון של עובדי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית [76] והיה חבר הנהלת הסוכנות היהודית. [77]

ההסתדרות הציונית הדסה הקימה בחייו את "ספריית קלארמן" בכפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי. [78]

קלארמן נבחר שלוש פעמים לסגן נשיא פיצ'ה (גר') העולמית (הפדרציה הבין-לאומית של קהילות ילדים) שליד אונסק"ו. [73] [79] [80]

כתיבה עיתונאית ופובליציסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך שנים רבות כתב בעיתונות, בעיקר כתיבה פובליציסטית בשפות יידיש, פולנית ועברית. מאמריו פורסמו בעיתונים היהודיים בפולין: "די נייע וועלט" (אותו ערך), "דער מאמענט", [81] "אונזער וועלט", "היינט" ו"הצפירה" ובעיתונים העבריים שיצאו לאור בארץ ישראל: "המשקיף", "היום", "העם", "דואר היום" ו"חרות". בערוב ימיו פרסם פרקים מסיפור חייו בשבועון היידי "אלגעמיינער זשורנאל", הרואה אור בניו יורק. [7] בעת שהותו בליטא לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ערך את השבועון "נייער וועג". [82] ב-1933 פרסם חוברת בשם "דער שקר פון ה' בןגוריון". [51]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 נשא לאשה את לאה בת נתן וולף. נולדה להם בת, בלה-רבקה ברקאית. [51]

ספר לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה נקדימון, יוסף קלארמן מספר על פגישותיו עם הרבי מליובביץ, חרות, 14 בדצמבר 1962, עמ' 3.
  2. ^ 1 2 3 4 דוד תדהר (עורך), יוסף קלארמן, בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך 17, עמ' 5143.
  3. ^ 1 2 משה קרונה, ימי פולין והיחס לדת, בתוך: משה מנור (עורך). יוסף קלארמן: דיוקן. ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ח 1987. עמ' 13-12.
  4. ^ משה קול, יוסף קלרמן אציל הנפש, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 22.
  5. ^ 1 2 קלמן סולטניק, חיים למען תנועתו ולמען הארץ, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 18.
  6. ^ אלתר קלרמן – למנוחות, דבר, 22 ביולי 1970, עמ' 5.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 שלמה נקדימון, יוסף קלארמן: הספר שלא נכתב, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן.עמ' 29.
  8. ^ מזכיר הצה"ר הפולני בארץ, דואר היום, 11 במרץ 1935, עמ' ד'.
  9. ^ דינה פורת, הנהגה במלכוד, היישוב נוכח השואה, 1942–1945. תל אביב: אופקים, עם עובד, 1986, עמ' 103.
  10. ^ הנהגה במלכוד, עמ' 158.
  11. ^ הנהגה במלכוד, עמ' 220.
  12. ^ חיים לזר-ליטאי, פרקי בריחה, תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, ה'תשמ"ו 1986, עמ' 178.
  13. ^ 1 2 3 מתוך הספר "פרקי בריחה", באתר של חיים לזר-ליטאי
  14. ^ הופסק השידור העברי ברדיו סופיה, המשקיף, 4 ביוני 1945, עמ' 4.
  15. ^ בולגריה תאפשר עליה יהודית, הארץ, 24 בספטמבר 1944, עמ' 1.
  16. ^ רדיו סופיה, המשקיף, 8 ביולי 1945, עמ' ב'.
  17. ^ 1 2 3 4 שלמה שיטנוביצר, יוסף קלרמן – זכרונות מבוקרשט, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 14.
  18. ^ יוסף קלרמן – בלונדון, המשקיף, 23 באפריל 1946, עמ' 1.
  19. ^ י. קלרמן – בלונדון, המשקיף, 11 בספטמבר 1945, עמ' 1.
  20. ^ 1 2 3 4 שלמה נקדימון, יוסף קלארמן: הספר שלא נכתב, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן, עמ' 30.
  21. ^ אהוד אבריאל, פתחו שערים, הוצאת מעריב, 1976, עמ' 152.
  22. ^ אייזיק רמבה, (עורך), שמשון יוניצ'מן, תל אביב: ההנהלה העולמית של ברית חרות–הצה"ר, תשכ"ב. (הופיע במקביל גם ביידיש: "שמשון יוניטשמאן"), עמ' 226.
  23. ^ חיים לזר-ליטאי, פרקי בריחה, תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, ה'תשמ"ו 1986, עמ' 177.
  24. ^ 1 2 אלי תבין, החזית השנייה, האצ"ל בארצות אירופה 1948-1946, הוצאת רון, 1973, עמ' 28.
  25. ^ שלמה נקדימון, יוסף קלארמן: הספר שלא נכתב, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן, עמ' 30.
  26. ^ Michael gives pledge, The Reform Advocate, December 8, 1944. P. 1.
  27. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 180.
  28. ^ 1 2 3 4 אדוארד אללנברג, ממיניסטר-החוץ עד המלך (פעולתו המדינית של יוסף קלרמן בבוקרשט), המשקיף, 25 בדצמבר 1944, עמ' 2.
  29. ^ יוסף קלרמן אצל מלך רומניה, המשקיף, 22 בדצמבר 1944, עמ' 1.
  30. ^ חיים לזר-ליטאי, פרקי בריחה, תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, ה'תשמ"ו 1986, עמ' 180.
  31. ^ 1 2 אלי תבין, 'החזית השנייה, האצ"ל בארצות אירופה 1948-1946, הוצאת רון, 1973, עמ' 47, הערה 18.
  32. ^ לפני 5 שנים, חרות, 3 בנובמבר 1949, עמ' ב'.
  33. ^ השנוי בעמדת רומניה כלפי הציונות, המשקיף, 23 ביולי 1945, עמ' 2.
  34. ^ 1 2 שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 182.
  35. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 181-180.
  36. ^ 1 2 שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 183.
  37. ^ יוסף קלארמן, עם המרשל טיטו ב-1947: עמודים מתוך ספר זכרונות, אלגעמיינער זשורנאל, יום ו', 1 בפברואר 1980; ראה בשנית בתרגום לעברית בספר: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 60-56.
  38. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 186.
  39. ^ משה אגמי, באתר קיבוץ כפר גלעדי
  40. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 181.
  41. ^ 1 2 שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 184.
  42. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 185-184.
  43. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 186-185.
  44. ^ 1 2 3 אהוד אבריאל, פתחו שערים, הוצאת מעריב, 1976, עמ' 264.
  45. ^ 1 2 אהוד אבריאל, בשליחות סודית של מדינה שטרם נולדה: "האניות הגדולות" שהביאו אנשים ו"הספינה הקטנה" שהביאה נשק, מעריב, 24 באפריל 1974, עמ' 25.
  46. ^ 1 2 3 4 שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 187.
  47. ^ ספר תולדות ההגנה, חלק ב', כרך שני, עמ' 1187-1184.
  48. ^ ספר תולדות ההגנה, חלק ב', כרך שני, עמ' 1187.
  49. ^ ברכת חג החרות לגולי קניה: יוסף קלארמן – ללייק-סאכסס , המשקיף, 23 באפריל 1948, עמ' 2.
  50. ^ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמ' 189.
  51. ^ 1 2 3 דוד תדהר (עורך), יוסף קלארמן, בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך 17, עמ' 5144.
  52. ^ ב. שושני, ברית חרות-הצה"ר מגבירה תנופתה ביבשת האמריקאית, חרות, 22 במאי 1958, עמ' 2.
  53. ^ המושב הראשון של הועד הפועל הציוני; נבחרו יו"ר ונשיאות, חרות, 12 בינואר 1965, עמ' 1.
  54. ^ ועידת חרות-הצה"ר ננעלה בבחירת הנהלה עולמית חדשה: יוסף קלרמן נבחר ליושב-ראש ההנהלה, חרות, 31 בדצמבר 1964, עמ' 1.
  55. ^ ב. ברקאי, נציג הפרוגרסיבים מאחל לתנועת החרות נצחון בבחירות, חרות, 15 בספטמבר 1959, עמ' 3.
  56. ^ מסע רב רושם של יוסף קלרמן בארצות אמריקה, חרות, 2 באוקטובר 1959, עמ' 1.
  57. ^ ימי הרצל-ז'בוטינסקי במקסיקו, חרות, 4 באוגוסט 1960, עמ' 2.
  58. ^ ג.א-ץ, התעוררות גדולה בישובי אמריקה המרכזית – עם ביקורו של יוסף קלרמן, חרות, 21 במאי 1965, עמ' 4.
  59. ^ י. שטיינמץ, יוסף קלרמן בונצואלה, חרות, 11 באפריל 1965, עמ' 2.
  60. ^ ש. קדם, יוסף קלרמן מספר לחסידי חב"ד על רבם מליובביץ', המשך הכתבה, חרות, 19 ביוני 1959, עמ' 3.
  61. ^ שלמה נקדימון, יוסף קלארמן מספר על פגישותיו עם הרבי מליובביץ, חרות, 14 בדצמבר 1962, עמ' 3.
  62. ^ שלמה נקדימון, הרבי מליובביץ: יום זה הוא יום סגולה, חרות, 22 בינואר 1963.
  63. ^ שלמה נקדימון, הרבי מליובביץ: אפשר להגיע אל הירח, חרות, 16 במרץ 1962, עמ' 9.
  64. ^ חברת "אינקודה" מחדשת יבוא הבשר, חרות, 3 בספטמבר 1953, עמ' 4.
  65. ^ יבוא הבשר מחבש וסומאלי יספק את כל התצרוכת, שערים, 11 בנובמבר 1953, עמ' ד'.
  66. ^ ייבוא הבשר מחבש יוגבר, חרות, 11 בנובמבר 1953, עמ' 4.
  67. ^ אפרים לפיד, קשרים הדוקים וסודיים עם אתיופיה, באתר Israel Defense, ‏8 באוקטובר 2015
  68. ^ נשיא המדינה קיבל את קלרמן ובן-אליעזר, חרות, 26 ביוני 1964
  69. ^ צה"ל ישתתף בהלווית זאב ז'בוטינסקי ורעייתו, הבקר, 29 ביוני 1964
  70. ^ יוסף קלארמן, יו"ר הנהלת מיבצע "זאב ז'בוטינסקי שב למולדת", יצא לניו-יורק, חרות, 1 ביולי 1964
  71. ^ ד"ר הלל זיידמן, עליה אחרונה על קבר ז'בוטינסקי בנכר, חרות, 2 ביולי 1964
  72. ^ צבי לביא, הוסר הלוט מעל מצבת ז'בוטינסקי, מעריב, 30 ביולי 1965, עמ' 2.
  73. ^ 1 2 3 שרגא עדיאל, בראשות עליית הנוער, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 26-24.
  74. ^ יוסף וקסמן, כ-19 אלף ילדים ילמדו במוסדות "עליית הנוער", מעריב, 17 באוגוסט 1977, עמ' 4.
  75. ^ פנימייה ע"ש סטון במוסד מוסינזון במגדיאל, מעריב, 14 במאי 1972, עמ' 7.
  76. ^ יעקב אדלר, דברים לזכרו, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 75.
  77. ^ ברכה ל"דדו" כחניך של עליית-הנוער, מעריב, 2 בינואר 1972, עמ' 4.
  78. ^ שרלוט ג'יקובסון, דברים לזכרו, בתוך: יוסף קלארמן: דיוקן. עמ' 74.
  79. ^ יוסף קלארמן נבחר לסגן נשיא עולמי של "פיצה", הצופה, 16 ביולי 1968, עמ' 6.
  80. ^ יוסף קלארמן סגן נשיא פיצ'ה, דבר, 25 במאי 1975, עמ' 11.
  81. ^ עתונאי-פליט על סכנת כליון היהדות תחת השלטון האדום, המשקיף, 28 במרץ 1940, עמ' ד'.
  82. ^ מתוך שיחה עם ה' יוסף קלרמן, המשקיף, 31 במרץ 1940, עמ' 2.