יוסף קמחי

יוסף קמחי
يوسف قمخي

לידה	1105 אל-אנדלוס, ח'ליפות אומיה
פטירה	1170 (בגיל 65 בערך) נרבון, צרפת
מדינה	צרפת
מקום פעילות	פרובאנס, דרום צרפת
תקופת הפעילות	? – 1170
תחומי עיסוק	בלשנות, פרשנות המקרא
תלמידיו	בניו, משה קמחי דוד קמחי (רד"ק) ומנחם בן שמעון
חיבוריו	"ספר זיכרון" "ספר הגלוי" "ספר הברית" "שקל הקודש"

רבי יוסף קמחי (ריק"ם) (1105–1170 בערך) היה פרשן ומבקר מקרא יהודי וכן הוא מדקדק חשוב. כמו כן, הוא התפלמס עם הנצרות. הוא גם כתב שירה ותרגם יצירות פילוסופיות מערבית לעברית.

ריק"ם נולד בספרד המוסלמית, ובעקבות רדיפות המואחידינים, (1148), הוא נמלט עם משפחתו לפרובנס שבדרום צרפת, והתיישב בעיר נרבונה (נרבון) – שם הוא חי עד סוף ימיו.

רבי יוסף קמחי הוא אביהם של רבי משה קמחי (רמ"ק) ורבי דוד קמחי (רד"ק), וכן רבם של רבי מנחם בן שמעון מפוסקייר, שלמה בן יצחק הנסיה, ויוסף אבן זברה.

מקורות השפעתו של ר' יוסף קמחי

רבי יוסף קמחי התחנך על ברכי פרשנות הפשט, שפיתחו המדקדקים של ימי הביניים, במגעם עם העולם הערבי-מוסלמי. בין האישים שהשפיעו על יצירתו נמנים: מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג', יונה אבן ג'נח, יהודה אבן בלעם, משה הכהן אבן ג'קטילה, ואחרים. בנוסף לכך, הוא נעזר בידיעותיו בערבית, בתרגומים הארמיים, בל"ב מידות של רבי אליעזר ורבי יוסי הגלילי, במסורה, בספרי הלקסיקוגרף הקראי דוד בן אברהם, וכן בחיבוריו הדקדוקיים של הרב סעדיה גאון.

בעבודתו הפרשנית והפילולוגית ריק"ם שילב מהתובנות של הדקדקנים שקדמו לו, אך הוא לא נמנע מלבקר אותם ולהתפלמס אתם. כמו כן, לא רק שהוא ליקט וסינן את דבריהם, אלא הוא בעצמו חיבר פירושים מקוריים על טהרת הפשט.

פירוש ריק"ם למקרא

רבי יוסף קמחי כתב פירוש על כל המקרא כמעט. את שמות פירושיו קרא בשמות המופיעים בתורה: לפירושו על התורה הוא קרא "ספר התורה", ולפירושו על הנביאים קרא "ספר המקנה". מלבד פירושיו למשלי ולאיוב, רק חלק קטן מפירושיו שרדו. ואולם רבים מפירושיו משוקעים בעבודתו הפילולוגית ובעיקר בכתבי בנו רבי דוד קמחי – הנוהג להביאם בשם 'אדוני אבי ז"ל'. כמו כן, מצטטים אותו רמב"ן (בראשית א:כו); בעל הספר 'אמונה וביטחון'^{[דרושה הבהרה]} (פרקים כג, כו); וכן בעל הטורים לחומש, רבי יצחק הלוי בן יהודה (מחבר פענח רזא), רבי אברהם זכות בספרו 'יוחסין השלם' ועוד. סבורים שפרשנותו לא התפרסמה כי היא לא הודפסה במקראות הגדולות.

בפרשנותו למקרא, ריק"ם עושה שימוש בכלים דקדוקיים וטקסטואליים, שהוא רכש מקודמיו 'הפשטנים' וממגעיו עם העולם המוסלמי והנוצרי. אלו כוללים יישום של כללי הדקדוק והתחביר וכן מידות ההיגיון על המקרא – ראציו ואוקטוריטס, כלשון הרטוריקנים הנוצריים של תקופתו. ראוי לציין כי אף כי בנרבון עירו התקיים מרכז יהודי, שבו התפתחה פרשנות דרשנית – בידי ר' משה הדרשן ובנו ר' יהודה מטולוז – ריק"ם לא שאב השראה ממנו. רק בפירושו למשלי, משולב פירוש דרשני במידה מועטה – וזאת מפאת העובדה שאין קשר של משמעות בין פסוקי משלי. כמו כן, אף כי בכתביו הוא משלב הגות פילוסופית בת זמנו, מעטות בו הן ההשפעות המיימוניות בפירושיו. בניגוד לנעשה בזמנו, ריק"ם גם התרחק מהאלגוריה - וזאת אף בפירושו לשיר השירים. בפירושו לאיוב, לא רק שהוא התרחק מהאלגוריה, אלא אפילו את השטן המזמין התייחסותו מיסטית, הוא פירש באורח רציונלי - כדרכו של הרב סעדיה גאון.

בדומה לשאר המדקדקים, ריק"ם התייחס במלוא הרצינות לניקוד ולטעמי המקרא. כמו כן, הוא הצביע על תופעה נרחבת של חסרון מילים ואותיות בטקסט המקראי – ועל כן הוא הרבה לפרש את המקרא, 'בדרך החיסכון' – על פי תערו של אוקהאם. מקוריותו באה לידי ביטוי בכך שהוא לא קיבל את הטקסט המקראי ככזה ראה וקדש - לעיתים באופן לא מוצדק. ברוח זו טוען גיל:

רבי יוסף קמחי נקט לפעמים בפירושיו למקרא דרך ביקורתית מדעית, הנוטה לפעמים מהמסורת. כמו חכמי התלמוד, כן הריק"ם לא העלים את הערותיו הבקורתיות למקרא. אלא שהוא לא הסיק מהביקורת באופן עקבי מסקנות מרחיקות לכת [...] הריק"ם כמו כל הפרשנים היהודים בימי הביניים התייחס אל המקרא כאל חומר מגובש וקשור קשר הדוק בין כל חלקיו, מבחינה לשונית ותוכנית עניינית. לפעמים התנגש הריק"ם גם בדעת התלמוד והאמונה המסורתית, ופעמים רבות הוא פירש את דברי חז"ל

— יעקב גיל, ר' יוסף קמחי כפרשן מקרא, בית מקרא (נז), עמ' 272-3

בניגוד למקובל בזמנו, ריק"ם לא חיבר מבוא לפירושיו או ניסח מתודולוגיה פרשנית. יחד עם זאת, באמצעות בניו, ריק"ם הנחיל פרשנות המכונה 'ממוצעת': פרשנות זו מתאפיינת בכך, שמבלי להתרחק ממסורת התורה שבע"פ, היא בכל זאת צמודה לדרכי הפילולוגיה, 'הביקורת המקראית' ומושגי המדע של ימיו. היא כאמור גם מתאפיינת בחוסר תלותה בפרשנות הדרש ובפילוסופיה של הרמב"ם – בנות זמנם.

ריק"ם המתרגם ספרי הפילוסופיה

ריק"ם תרגם לעברית של יצירות פילוסופיות ערביות, ויש הסבורים כי הוא השתייך לאסכולת המתרגמים של טולדו, שעסקה בתרגומים מהערבית ללטינית ולספרדית. הוא תרגם את 'חובת הלבבות' לר' בחיי אבן פקודה וכן תרגם את מבחר פנינים לאבן גבירול תחת השם 'שקל הקודש'. על סמך חָכְמוֹת, בָּנְתָה בֵיתָהּ; חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. (משלי ט 1), הוא סבר שהאמונה באל מבוססת על חמשת החושים, על ההיגיון וכן על 'הגדת המגידים', שהיא למעשה המסורת.

ריק"ם המדקדק והפייטן

ריק"ם המדקדק ניכר בכל ספריו – כולל בפירושיו למשלי ואיוב. הוא כתב שני חיבורים בתחום הדקדוק: "ספר זיכרון" ו"ספר הגלוי", שבהם הוא מעביר את כובד המשפט של פרשנות המקרא מהדרש לפשט.

"ספר זיכרון" הוא ספר דקדוק מקיף ושיטתי. הוא נודע בעיקר בשל החלוקה לתנועות קטנות וגדולות, שהיא חידוש של ריק"ם, שככל הנראה הושפע מהדקדוק הלטיני. לחלוקה זו נתנו סימן: ”בָּרוּךְ שׁוֹמֵר פִּיו” – התנועות הגדולות, ”מִכָּל טֻמְּאַת פֶּה” – התנועות הקטנות.

"ספר הגלוי" הוא חיבור דקדוקי ופרשני. הוא כולל בחלקו הראשון הכרעות במחלוקות לשוניות שבין מנחם ודונש, וכן מתייחס להכרעותיו של רבנו תם בין שני החכמים הנ"ל. חלקו השני כולל השגות חדשות כנגד מנחם.

רי"קם כתב את כל ספריו בעברית. בדומה לראב"ע חברו, הוא תרם בכך להעברת הבלשנות הספרדית ליהודי אירופה הנוצרית שלא דברו ערבית.

מלבד חיבורים אלו, ריק"ם חיבר קובץ משלים בשם "שקל הקודש", ספר אמרי מוסר מחורזים בעשרים ושניים שערים כמניין אותיות התורה, המבוסס בחלקו על "מבחר הפנינים" מאת רבי שלמה אבן גבירול.

בתחום הפיוט ידועים שני פיוטים שהוא כתב: "יום שבת זכור" ו"יום שבת שמור". הפיוטים נועדו להרחיב את ברכה מעין שבע בתפילת ערבית של שבת. הוא בכך היה לפייטן הראשון הידוע שחיבר פיוטי מגן אבות, ולכן הוא נחשב למחדש סוג זה. "יום שבת זכור" זכה לתפוצה רבה באשכנז המערבית, ונאמר עד היום בקצת קהילות כשיום שני של שבועות חל בשבת.

ויכוח עם הנוצרים

פירושיו של ריק"ם למקרא, ברבים מהמקרים מתייחסים פרשנות הכריסטולוגית, ומתפקדים כמעין תשובות לטענות הנוצרים המבוססות על 'העדויות' (TESTIMONIA).

סבורים שרבי יוסף התווכח בפולמוסים פומביים עם הנוצרים, והושפע מהוויכוחים שהתקיימו באותה העת בין הנוצרים למינים הקתארים. לא מן הנמנע כי ויכוחים אלו השפיעו על פירושיו המקראיים, שהם פשטיים באופיים ומרוחקים מהפרשנות האלגורית שהייתה נהוגה אצל הנוצרים.

ספר הברית

ערך מורחב – ספר הברית (מאת רבי יוסף קמחי)

"ספר הברית" המיוחס לריק"ם חובר כנראה כדי לשמש מדריך למתפלמסים היהודים עם הנצרות - בדומה ל-'מלחמות השם', לרבי יעקב בן ראובן (ריב"ר), שהוא בן תקופתו. מדברי ריק"ם הוא נכתב לבקשת תלמידיו. בהקדמתו לחיבור כך כותב ריק"ם:

'חזקו ידיים רפות וברכיים כושלות [...] לב חזקו אל תיראו [...]. ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'; רוח ה' דבר בי ומילתו על לשוני. אחרי אשר ראיתי כי אנשים מפריצים בני עמנו התנשאו להעמיד חזון שקר [...] ופיתה אותם סכלותם להפוך דברי אלוהים חיים [...] ותלו אותם באמונת ישו אשר לא כדת, ופירשו אותם מבלי דעת והשכל ונטו מדרך האמת. וביקש ממני תלמידי לאסוף ולכנוס כל החזיונות והנבואות שבתנ"ך שיש בהן תשובה על המינים והאפיקורסים המתווכחים כנגד דתנו. וראיתי למלאות שאלתו בזה למן תועלת מרובה ולהוסיף באמונת אלוהי ישראל. ואיש דעת יוסיף אומץ והמשכילים יבינו ויזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' .

— 'ספר הברית, מהד' תלמג', עמ' 21

מהאמור לעיל עולה כי 'ספר הברית' נכתב במגמה לחזק יהודים החשופים לתעמולה הנוצרית ('חזקו ידיים רפות וברכיים כושלות [...] לב חזקו אל תיראו [...]. ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'). יחד עם זאת, הוא מופנה לא רק כנגד 'מינים' אלא גם כנגד 'אפיקורסים' – כלומר חוגים יהודיים, אשר על דרך הפילוסופיה, התרחקו מהזרם המרכזי ביהדות.

החיבור כתוב במתכונת של דו-שיח בין מאמין למין. ספר הברית מגיב לטענות הנוצריות על דרך ה-RATIO וה-AUCTORITAS; ונעשה בו שימוש בכלים מהרטוריקה הסכולסטית הנוצרית, כדי להילחם בטענות שהעלו נוצרים. מהחיבור היהדות מצטיירת כרציונלית, ואילו הנצרות כאי-רציונלית.

בין נושאי הוויכוח נמנים ההתלבשות בבשר של האל (INCARNATION), עניין השילוש (TRINITY). קיימת רציונליזציה של האנתרופו-מורמיזמים המצויים במקרא. קיימת שלילה לטענה שהנוצרים הם ה-VERUS ISRAEL (עם ישראל האמיתי) – כלומר העם הנבחר. המתפלמס מנגיד בין היהודי שחייו מוקדשים ללימוד, לעשיית הטוב והצדק ולעבודת ה' לבין אורח החיים הנוצרי האלים. כנגד זה המין מעלה את הטענה שהיהודים גובים ריבית, אף כי קיים איסור על כך מהתורה. כמו כן, הוא טוען שקיימים בנצרות אנשים שמתנזרים, המקדישים את חייהם לעבודת האל. כנגד זה, ריק"ם מתאר את החופש המיני הקיים בין הנזירים, למרות נדריהם לפרישות. ריק"ם גם תוקף את פולחן הצלמים והתמונות, המנוגד לכתוב בתורה. המין עונה לעומת טענות היהודים, שאלו דבקים לאות ולא לרוח - כלומר דבקים בפשט (LETRA) ולא באלגוריה (FIGURA).

בין הפסוקים שקיימת התייחסות אליהם נמנים בראשית א 2, א 26, יח 1; דברים יח 15; ישעיהו ז 14, ט 5; תהילים כב 2, עב, פז 4, קי; דניאל ט 24. כל אלו הם פסוקים כריסטולוגיים – וכלומר מתנבאים על הנצרות. במקצת הדיונים ריק"ם מתייחס לעיוותי הוולגאטה, להירונימוס וכן לאוריגנס.

ספר הברית לא נתגלה עד כה בכתב יד, והוא ידוע רק מגרסתו שבדפוס בקובץ 'מלחמת חובה' (קושטא ת"ע). לדעת רוב החוקרים אין הוא עשוי עור אחד; והחלק השני המיוחס לריק"ם כנראה לא נכתב על ידו.

לקריאה נוספת

• שמעון אפנשטיין, עיון וחקר, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ו
• ספר זיכרון לרבי יוסף ברבי יצחק בן קמחי, הוציא לאור עם הערות בנימין זאב בכר, ברלין תרמ"ח
• מדקדקי העברית בימי הביניים
• א' תלמג', ספר הברית, הוצאת ביאליק, ירושלים תשל"ד
• E. Talmage, The book of the covenant of Joseph Kimhi, The Pontifical Institute of Medieval studies, Toronto 1972, pp9-26
• א' תלמג', פירושים לספר משלי לבית קמחי, הוצאת מאגנס.
• יעקב גרסון, ביקורת תרגום הוולגאטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי הביניים, תובנות תרגום מודרניות, עבודת מסטר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ד

קישורים חיצוניים

• כתבי יוסף קמחי בפרויקט בן-יהודה
• ספר הגלוי - תשובות להשגות רבנו תם על דברי מנחם בן סרוק
• שקל הקודש - קובץ משלים
• י' גיל, רבי יוסף קמחי כפרשן המקרא, בית מקרא נז, טבת-אדר תשל"ד
• י' גיל, רבי יוסף קמחי, ספריו והשפעתו, בית המקרא סב, תשל"ה
• יוסף קמחי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, שקל הקודש, סנט פטסבורג, מאה 13, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• יעקב גרסון, ביקורת על הוולגאטה ב-'ספר הברית' של ר' יוסף קמחי, עבודת מסטר, אונ' בר-אילן, תשס"ד
• יוסף בן יצחק קמחי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

תקופת חייו של הרב יוסף קמחי על ציר הזמן
ציר הזמן