יוסף שיטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יוסף שטרית)
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: אין קישורים פנימיים, ניסוח לא מתאים, פירוט ואריכות יתר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יוסף שיטרית
Joseph Chetrit.jpg
לידה 1941 (בן 80 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס תור הזהב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוסף שיטרית (נולד ב-1941) הוא פרופסור אמריטוס בחוגים לשפה וספרות צרפתית וללשון עברית באוניברסיטת חיפה וראש המרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף שיטרית נולד בתארודאנת שבדרום מערב מרוקו בשנת 1941 ולמד שם בחדר ובבית הספר היסודי של חברת כי"ח. לאחר מכן התקבל לבית הספר התיכון העברי בקזבלנקה, ששימש גם בית מדרש למורים עבריים, ובו הוא קיבל הכשרה להוראת עברית וצרפתית. לאחר שנה של הוראה בבית-הספר אורט בקזבלנקה הוא עלה לארץ עם משפחתו ב-1963 לדימונה, ולימד בבית הספר התיכון המקומי צרפתית ומקצועות עבריים עד לשנת 1967.

בשנים 1967-1964 הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לתרבות צרפת ולמדעי המדינה במסגרת התוכנית "עודד" שבה למדו סטודנטים עולים מצרפת וצפון אפריקה. באוקטובר 1967 הוא קיבל מלגת השתלמות משגרירות צרפת ויצא לפריז להשתלם בהוראת הצרפתית, ולאחר מכן גם כדי ללמוד לתואר שני ולתואר שלישי. בשנים 1971-1967 הוא למד בסורבון בלשנות צרפתית ובלשנות כללית והגיש עבודת דוקטור בנושא תחביר משְפְּטֵי הזמן בצרפתית בת-זמננו. בתקופה זו הוא גם לימד צרפתית בבית הספר הישראלי ועברית במכון הלאומי האוניברסיטאי לשפות ולתרבויות המזרח ובאולפן של המרכז הקהילתי המקומי.

עם שובו לארץ באוקטובר 1971 הוא ניהל את לימודי הצרפתית במחלקה ללימודים כלליים בטכניון במשך שנתיים. מאוקטובר 1972 עד לספטמבר 2009, עם פרישתו לגמלאות, הוא לימד בלשנות צרפתית ודקדוק צרפתי באוניברסיטת חיפה, ומאוקטובר 1979 הוא לימד גם בלשנות של הערבית-היהודית וסוציולינגוויסטיקה של העברית בת זמננו בחוג ללשון העברית. בשני חוגים אלה הוא הכין את מחקריו המגוונים וזכה לקידומו האקדמי מדרגת מרצה עד לדרגת פרופסור מן המנין. בשנים 1988-1985 הוא גם לימד קורסים על הדיאלקטים הערביים-היהודיים והשירה הערבית-היהודית במרכז לחקר לשונות יהודי ספרד והמזרח וספרויותיהם שליד החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית.

לבד מהוראתו בשני החוגים מילא שיטרית תפקידים אקדמיים מִנהליים מגוונים באוניברסיטת חיפה. הוא עמד פעמיים בראש החוג לשפה וספרות צרפתית וכיהן כראש אקדמי של היחידה הקדם-אקדמית, כדיקן הפקולטה למדעי הרוח וכמשנה לרקטור וחבר הנהלת האוניברסיטה.

פעילותו המחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזה ארבעים שנה מקדיש יוסף שיטרית את מלוא מרצו לתיעודה, לחקירתה ולהפצתה של התרבות היהודית שצמחה ושגשגה בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. מחקריו הענפים משתרעים על פני תחומים רבים הנוגעים במישרין לתרבות היהודית על מכלול היבטיה - הלשוניים, השיחיים, היצירתיים, האמוניים, ההתנהגותיים והחברתיים. זאת ועוד, מן היום הראשון שהוא התוודע לעושרה ולמגוונה של התרבות היהודית בצפון אפריקה הוא פעל לטיפוחה והביא להכרתה של מורשת זו, הקים גופים אקדמיים, ארגן עשרות כנסים לאומיים ובינלאומיים ונשא הרצאות בפני קהלים שונים בארץ ובחו״ל על מגמותיה ותוצריה של התרבות היהודית בצפון אפריקה. כהערכה למפעלו המדעי, 35 מעמיתיו בחקר יהדות ספרד, צפון אפריקה והמזרח בארץ ובעולם הגישו לו מפרי מחקריהם בספר בן שני כרכים שערכו לכבודו יוסף טובי ודניס קורזון תחת הכותרת ״חקרי מערב ומזרח: לשונות, ספרויות ופרקי תולדה מוגשים ליוסף שיטרית״[1].

שיטרית קיבל פרסים שונים על מחקריו כמו פרס עיריית חיפה, פרס ניסים גאון בחקר מורשת יהודי צפון אפריקה, פרס תור הזהב של עיריית אשדוד להפצת מורשת הקהילות, פרס חיים זעפרני לחקר יהדות מרוקו המוענק מטעם המכון ללימודי יהדות בפריז. כמו כן הוא עוטר מטעם ממשלת צרפת בעיטור דקל האקדמיה בדרגת קצין והוענקה לו המדליה של עיריית פריז על מחקריו.

מפעלי התיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן היום שהחליט למקד את מפעלו האקדמי בתרבותם של יהודי צפון אפריקה עמד שיטרית על סכנת ההיכחדות של לשונות היהודים והמסורות בעל פה של יהודי צפון אפריקה. הדרישה שהציבה התרבות הישראלית בפני העולים מן הארצות השונות, במסגרת מדיניות ׳כור ההיתוך׳, לשכוח את חיי הגלות ותוצריהם ולדבוק גוף ונשמה ביצירֶיהָ ובהתנהגויותֶיהֶ של התרבות היהודית המתחדשת בארץ לא השאירה ברירה לעולים וצאצאיהם שנולדו בארץ אלא להישמע לצו שעה זה, ללמוד ולהפנים את יסודותיה וערכיה של התרבות הישראלית ובראש וראשונה את העברית החדשה לניהול החיים היומיומיים והלאומיים. רק עולים מבוגרים שלא עברו דרך כור ההיתוך של מערכות החינוך הישראלי שמרו על לשונות האם שלהם וניהלו דרכן את החיים המשפחתיים. כדי לחשוף את הניבים של הערבית היהודית והברברית היהודית, ששימשו במשך יותר מאלף שנה בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, לקח שיטרית על עצמו להשאיר זכר לפעילות לשונית ענפה ומגוונת זאת. הוא התחיל במפעל הקלטות אינטנסיבי שהביא אותו לאתר ולראיין בערבית יהודית (ולפעמים גם בברברית) מבוגרים שדיברו לשונות אלה כשפת אם. לשם כך הוא הרחיב את מפעל ההקלטות הראשון שנערך ב׳סדנת שלומי׳ בשנים 1981-1979 וכיתת את רגליו ברחבי הארץ מקרית שמונה עד ירוחם וברחבי מרוקו וכן בפריז וסטרסבורג בצרפת ומונטריאול בקנדה, והקליט מאות גברים ונשים. הוא הקליט עד כה יותר כ-1200 שעות של שיח ערבי-יהודי ועשרות שעות של שיח ברברי-יהודי על החיים המשפחתיים והקהילתיים של המרואיינים, על מסורות השירה בעל פה ומסורות הפתגמים שלהם. אוצר בלום זה של תיעוד שאין כדוגמתו בארץ ובעולם היהודי משמש את שיטרית במחקריו השונים בתחומי לשונות היהודים, שיח תלמידי חכמים, שיח גברים ושיח נשים, השירה בעל פה של הנשים היהודיות שלא הוקדשו לה מחקרים רבים מחוסר תיעוד הולם, מנהגים והתנהגויות בתחנות שונות במעגל החיים היהודי כמו החתונה ובמעגל השנה כמו המימוּנה, המוזיקה היהודית וזיקותיה למוזיקה הערבית הימי-ביניימית הממשיכה לשמש בארצות צפון אפריקה. בדרך זאת הוא הצליח לתעד מאה שלושים ושבעה (137) דיאלקטים ערביים-יהודיים שנהגו בקהילות עירוניות וכפריות במרוקו, רשם יותר מ-6000 פתגמים שונים ששימשו בפיהן של הנשים בייחוד כחלק ממסורת הלשון שלהן, ומאות שירי נשים מסוגות ה׳מוואל׳ וה׳ערובי׳ שהן שרו בחגיגות ובטקסים משפחתיים ועשרות רבות של שירי ׳נוואח׳ [=קינה] שהן קוננו בימי אבל משפחתי, ועוד שירים רבים שהן שרו בחתונה או בלידת הבן.

תיעוד נרחב זה הוקלט על גבי קלטות אודיו שהיו המדיה הסטנדרטית עד לעשרים השנים האחרונות. הוא עובר כיום תהליך של דיגיטליזציה כדי לשמרו לדורות הבאים ולהעלותו בבוא הזמן לרשת לשימוש החוקרים. את מפעל התיעוד שלו התחיל שיטרית בקרב בני משפחתו אך הוא הפך אותו חיש מהר למפעל שיטתי ומגוון במסגרת ״סדנת שלומי״ שהוא היה בין יוזמיה ומקימיה ושהוא אף ריכז אותה בשנים 1981-1979 בסיועו של המרכז לשילוב מורשת יהודי ספרד וארצות האסלאם ובשיתוף עם חוקרים נוספים מאוניברסיטת חיפה. במסגרת הסדנה  הוקלטו עשרות נשים וגברים מתושבי שלומי בני חמישים ויותר על מסורותיהם בעל פה ועל החיים הקהילתיים שלהם לפני עלייתם לארץ. לאחר מכן הוא הרחיב תיעוד זה לארץ כולה וביקר לשם כך במועדוני זקנים רבים שפעלו בעיירות פיתוח, בצפון ובדרום הארץ.

לבד מן ההקלטות החיות של מאות מסרנים דאג שיטרית להשלים את התיעוד על חיי הקהילות היהודיות במאות ה-19 וה-20 באמצעות שני מקורות נוספים שבכתב, כתבי-יד ותעודות ארכיוניות. כמו שהוא נהג בשיטתיות בעניין ההקלטות כך הוא עשה בחשיפת כתבי-יד שמקורם בצפון אפריקה, הן אלפי כתבי היד האצורים בספריות לאומיות וציבוריות בארץ, בצרפת, בניו יורק ובקנדה הן מאות כתבי-יד שהוא איתר בבתים פרטיים וצילם חלק מהם. כמו כן הוא עשה בארכיונים שונים האוצרים תעודות ומסמכים רבים על הקהילות שהתקיימו בצפון אפריקה, ארכיון הספרייה הלאומית בירושלים, ארכיון מכון בן-צבי, ארכיון חברת כל ישראל חברים בפריז, ארכיון משרד החוץ הצרפתי בנאנט ובלה-קוּרנוב, ארכיון המרכז לתרבות יהודי מרוקו בבריסל וכן ארכיונים פרטיים שבעליהם הרשו לו לצלם אותם במלואם או בחלקם. כל החומר הרב הזה בעל פה ובכתב שהוא אסף מזין את מחקריו המגוונים, והתעודות הכתוּבות והדבוּרות הרלוונטיות מוצאות בהם את פענוחן ופרשנותם.

מפעלי מחקר ופרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטרית התחיל את דרכו במחקר בחקר תחביר המשפט המורכב בצרפתית בת ימינו ולשם כך הוא הכין עבודת דוקטור באוניברסיטת הסורבון בפריז, שלאחר עיבודה והשלמתה הוא פרסם אותה כספר; אליה הצטרפו לאחר מכן מאמרים בלקסיקולוגיה צרפתית. באוניברסיטת חיפה הוא לימד דקדוק צרפתי, בלשנות וסוציו-פרגמטיקה בחוג לצרפתית ובחוג ללשון עברית, עד לצאתו לגמלאות ב-1 באוקטובר 2009. אולם כשהוא התוודע למחסור החמור במחקר ראוי על מורשתם של יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח ובאי-קיומם של קורסים ממוקדים על מורשתן התרבותית ותולדותיהן של קהילות אלה, הוא נרתם במלוא מרצו למחקר זה והרחיב אותו כל פעם לתחום אחר. כך הוא פרסם ספרים ומאמרים מחקריים רבים בנושאים הבאים:

לשונות היהודים בצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו ופרסומיו של שיטרית כוללים מיון ואפיון מאות הדיאלקטים הערביים-היהודיים שהתקיימו בה. הודות להקלטותיו הרבות הוא הראה שדיאלקטים אלה השתייכו לארבע קבוצות על פי המבנה הפונטי והפונולוגי שלהם. כמו כן הוא אפיין ותיאר את הבֶּרְבֶּרִית שהייתה בשימוש בקרב יהודי הקהילות הכפריות, תיאר את השפעת הצרפתית על הדיאלקטים הערביים-היהודיים, תיאר את המגעים הלשוניים בין הערבית היהודית והספרדית היהודית במרוקו והקדיש מחקרים רבים לתיאור המרכיב העברי שהיה חלק מן התשתית הלקסיקלית של הערבית היהודית. במחקרים ממוקדים הוא גם תיאר את ייחודה של הלשון האמפתית של הנשים היהודיות ואת המערכת הפונטית-הפונולוגית של דיאלקטים ערביים-יהודיים שונים כמו זה של מכּנאס, של אוג׳דה, של מוגדור/אסווירה ושל קהילות צפון מרוקו דוברות הספרדית היהודית.

השירה והמוזיקה העברית במרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבד מלשונות היהודים והעניינים הבלשניים הכרוכים בהן מחקריו ופרסומיו עוסקים בתיאור ייחודה של שירת הפיוטים והבקשות של יהודי מרוקו כשירה קהילתית וכשירה משיחית והזיקות המתקיימות בינה ובין המוזיקה בכלל והמוזיקה האנדלוסית בפרט. הוא נרתם גם לחשיפת היוצרים הרבים שכתבו שירים עבריים במרוקו ולחשיפת שירים מיוחדים המאירים אירועים ותהליכים שאין בעניינם תיעוד אחר או תיעוד מועט בלבד. כך הוא גילה, דרך עיוניו הנמשכים במאות כתבי-יד של שירה עברית, עשרות משוררים עבריים שלא היו ידועים למחקר, וביניהם גדולי היוצרים כמו ר׳ שלמה חליואה (מכּנאס, המאה הי״ח), ר׳ דוד אלקאים (מוגדור, 1855? - 1940), ר׳ דוד בוזגלו (אזאוויה, 1903 - קריית ים, 1975), נסים נקאב (פאס - ירושלים, המאה ה-20) וכן את המשוררת העברייה פריחא בת ר׳ אברהם בן אדיבה, שנולדה וגדלה במרוקו ונהרגה על קידוש ה׳ בתוניס ב-1756. לענייני שירה אלה הקדיש שיטרית מאמרים רבים וספרים, והוא מכין כעת שני כרכים חדשים שיוקדשו לתיאור הסוציו-פואטיקה של השירה העברית במרוקו, להשלמת מחקריו על ר׳ דוד אלקאים, לכינוס מחקרים שונים ולהגשת אנתולוגיה מוּערת של השירה העברית במרוקו.

בחקר שירת הבקשות והפיוטים של יהודי מרוקו הוא עמד על המסורות השונות שהתקיימו באנתולוגיות הרבות והמגוונות שעל פיהן שרו את הבקשות והפיוטים בקהילות השונות במרוקו בלילות השבת לפני עלות השחר, ותיאר את החידושים שהכניס ר׳ שלמה כהן במראכּש (נפטר ב-1857) והשפעתם על עורכי האנתולוגיה ׳שיר ידידות׳, ר׳ דוד אלקאים, ה׳שיך׳ דוד יפלאח והפייטן חיים אפריאט במוגדור; אנתולוגיה זו הודפסה לראשונה במראכּש ב-1921 והיא נוהגת עד היום. דרך ההתעניינות בזיקות שקשרו את שירת הפיוטים למוזיקה האנדלוסית ולשירת ה׳קסידה׳ במרוקו הוא גם תיאר את המרכיבים התרבותיים והביצועיים שהביאו את היהודים לשתף פעולה עם אנשי מוזיקה מוסלמים לאורך הדורות.

השירה הערבית-היהודית בצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של שיטרית הם הנרחבים והשיטתיים ביותר שנעשו מאז ומעולם בתחום ידע זה. על יסוד עיוניו במאות כתבי היד העבריים הכוללים במלואם (מעטים) ובחלקם (הרוב הגדול) שירים בערבית יהודית שנכתבו והופצו בקהילות מרוקו בחמש מאות השנים האחרונות הוא היה מסוגל לצייר תמונה מלאה של התכנים, הצורות והמבנים של מאות שירים ערביים-יהודיים. שירים אלה נכתבו בתחילה בידי רבנים ומשוררים עבריים לעיתים לצד יצירתם בעברית ומסוף המאה ה-18 נכתבו גם בידי משוררים שלא יצרו בעברית. עד כה הוא פרסם חיבור מרכזי בתחום חקר ספרות זו על זרמיה ותבניותיה וכן מאמרים רבים שהוקדשו ברובם להצגתם ולפרשנותם של שירים מיוחדים בעלי חשיבות היסטורית או תרבותית להכרת החיים היהודיים במרוקו וכן להצגת התכנים והזרמים השונים שרווחו בשירה זו בצפון אפריקה. כיום נמצאים אצלו בהכנה מתקדמת ארבעה כרכים חדשים תחת הכותרת הכוללת: ״הראי והמראֶה - סוציו-פואטיקה של השירה הערבית-היהודית במרוקו״. ארבעת הכרכים יביאו את מכלול היצירה הספרותית הזאת האצורה ברובה במאות כתבי-יד המפוזרים ברחבי העולם אך ניתן לעיין ברבים מהם על פי צילומיהם בספרייה הלאומית בירושלים. הם יכילו לא רק את השירים המקוריים ותרגומם לעברית, אלא כל כרך וכרך יכלול גם ביאורים ופירושים וכן מונוגרפיות ומאמרים חדשים או מעודכנים המציגים את הרקע ההיסטורי, התרבותי והפואטי של השירים לחטיבותיהם השונות. הכרך הראשון יוקדש לשירים מקראיים ובתר-מקראיים ולשירים אירועיים-היסטוריים, השני לשירים חברתיים-תרבותיים, השלישי לשירי צדיקים וקדושים והרביעי לשירה הנשים שבעל פה ולשירים מוסלמיים שהועתקו בידי אנשי שירה ומוזיקה יהודים. נוסף לארבעת הכרכים מקדיש שיטרית ספר נרחב לבירור התהליכים, התופעות והזרמים שעיצבו את תולדותיה ותרבותה של יהדות מרוקו מימי הביניים עד ימינו והזינו את המיתוסים והאתוסים הבאים לידי ביטוי בשירה העברית והערבית-היהודית של יהודי מרוקו. כרך חמישי זה יכלול פרקים היסטוריים, חברתיים-תרבותיים ולשוניים תחת הכותרת ״אקדמות להיסטוריה חברתית-תרבותית של יהודי מרוקו״.

הפתגמים של הנשים היהודיות במרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל ההקלטות האינטנסיבי אפשר כאמור לשיטרית לתעד יותר מ-6000 פתגמים ערביים-יהודיים מפיהן של נשים מבוגרות ובחלקם גם מפיהם של גברים. לפרסומו של קורפוס עצום זה הקדיש שיטרית מחקרים פרשניים למעמדם הלשוני והתרבותי של הפתגמים בשיח הנשים המרבות להשתמש בהם בלשון היום יום,  פרסום שני אוספים ממוקדים - האחד על החיים והמשפחה והשני על האירוח והידידוּת, פרסום מאות פתגמים שעניינם החיים היהודיים ומכילים יסודות עבריים רבים ובכללם השימושים שלהם בפי הדוברות. גם מתכונת האוספים שערך שיטרית חדשנית, שכן כל פתגם בהם מוצג בשלוש צורות כתיב, באותיות עבריות, באותיות ערביות ובאותיות פונטיות-פונולוגיות אוניברסליות, וכל פתגם מתורגם לעברית ולצרפתית. הגשה זו אמורה לשרת לא רק קוראים ומתעניינים דוברי עברית או צרפתית אלא גם דוברי ערבית בארצות ערב ובראשן מרוקו, ארץ שבה הביעו חוקרים התעניינות רבה במפעל זה.

פרסום הפתגמים בצורתן הדבוּרה משלים את מחקריו של שיטרית על שיח הנשים היהודיות במרוקו ועל הידע הלשוני והידע על העולם שלהן שפתגמים אלה מדגימים יחד עם השירה בעל פה שלהן, הטבועה כולה באמפתיה וחמלה.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטרית הקדיש כרך עב כרס לחקר ערכיה, מנהגיה וטקסיה של החתונה היהודית המסורתית שהתקיימה בקהילות שונות במרוקו. את רוב פרקיו של ספר זה הוא חיבר בעצמו אך הוא דאג לשתף בו חוקרים ומומחים נוספים שתרמו את תרומתם החשובה להארת היבטיה השונים של תחנה עיקרית זו במעגל חיי האדם היהודי ובהישרדות הקהילה היהודית. דרך תיאורי התהליכים והטקסים השונים שהרכיבו את החתונה היהודית לפני עריכת החופה והקידושין ואחריה הוא הראה כיצד עוברת המסורת התרבותית בקרב המשפחה היהודית במגוון הקהילות שהתקיימו במרוקו ותיאר את הרשתות החברתיות-השיחיות המפעילות ומכוונות אותה.

התרבות הרבנית והתרבות העממית של יהודי מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר למוקדים יצירתיים, שיחיים והתנהגותיים בתרבותם של יהודי מרוקו וביטוייהם המגוונים בקהילות השונות התעניין יוסף שיטרית בתמונה הכללית של מקומה ומעמדה של התרבות היהודית בקביעת סדרי החיים וסדרי החברה בקהילות השונות. כך הוא תיאר את אסטרטגיות השיח והתכנים של השיח הקהילתי המסורתי שהתנהל על פי דרשות הרבנים וכתביהם ואת השינויים  שחלו בו בסוף המאה ה-19, ובכלל זה השימושים הלשוניים החדשים בעברית ובערבית היהודית שהביאו לגיבושה של ערבית-יהודית בינונית חדשה בתוניס. אולם את התמונה הכללית של פריסתה והתפתחותה של התרבות היהודית שצמחה במרוקו הוא הציג זה עתה במחקר חובק כול שהוא הקדיש לדואליות התרבותית של יהודי מרוקו, כאילוסטרציה לדואליות שהייתה קיימת בכל הקהילות היהודיות המסורתיות. במונוגרפיה רחבה זו הוא הראה שלצד התרבות הרבנית שמשלה בכיפה בקהילות המסורתיות התקיימה תרבות עממית יהודית ששאבה את עיקריה וערכיה התשתיתיים מן ההלכה המעשית והיצירה הרבנית לענפיה השונים אך קיימה גם טקסים, מנהגים וצורות חיים שהתגבשו בקהילות השונות וחרגו לפעמים מן הקנון ההלכתי הצרוף, כמו אמונות מגיות, אמונות בשדים, אמונות במזל, בעין הרע ועוד. השכבות העממיות הנרחבות שקיימו התנהגויות אלה שמחוץ להלכה לא ראו בהן סתירה לאמונותיהם המושרשות והמגדירות את זהותן היהודית הברורה אלא צורך קיומי הבא לרפא את מצוקותיהן הגופניות והנפשיות, וזאת מחוסר רפואה מושכלת ורופאים מיומנים כפי שאנו מודעים להם כיום. הוא רואה בדואליות משולבת זו בין התרבות הרבנית הצרופה והתרבות העממית הסינקרטית את עיקרה של התרבות היהודית שקיימה את הקהילות היהודית במקומות גלותם והעניקה להן את העוצמה הנפשית ואת הזהות היהודית האיתנה שאפשרו להן לשרוד על אף הרדיפות וההשפלות של החיים בצל האסלאם (כמו בצל הנצרות).

לבד מן המונוגרפיה הזו, הדואליות התרבותית של יהודי מרוקו נבחנת בכל תחומי מחקריו ופרסומיו שהוקדשו להם הן דרך שירת הפיוטים שכולה יצירה רבנית המדגישה את ערכי הקודש של היהדות ואת מוראות הגלות והבטחות הגאולה הן דרך המחקרים הרבים שלו על השירה הערבית-היהודית שבכתב ובעל פה. קורפוּסים אלו מציגים את עולמותיהן של השכבות העממיות ואת עמדותיהן כלפי הערכים התשתיתיים של החיים היהודיים במרוקו, כמו היררכיית החגים וקדושת הזמן היהודי, המרחב היהודי הצר המחניק אך המעניק הגנה, הציפייה לגאולה העוזרת להדחיק את מצוקות השעה והסולידריות הקהילתית המנחמת והמעודדת.

ההשכלה העברית והערבית היהודית בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום חשוב שנחשף בידי שיטרית הם זרמי ההשכלה העברית והערבית-היהודית שהתקיימו במחצית השנייה של המאה ה-19 בצפון אפריקה בהשראתה של תנועת ההשכלה העברית ההרמוניסטית שצמחה במזרח אירופה וביקשה לשלב את המסורת הרבנית והתרבות התורנית עם ערכי ההשכלה האירופית. במחקרים רבים ומתועדים היטב הוא הראה את פריסתה של התחדשות תרבותית זו בצפון אפריקה ולאחר מכן גם באימפריה העות׳מנית. הוא עמד על שאיפותיהם של המעטים שיזמו וקידמו פעילות חברתית, משכילית ואינטלקטואלית זאת במרכזים העירוניים החשובים כמו תוניס, אלג׳יר, טנג׳יר ומוגדור וכן באדירנה, בקושטא, בסלוניקי, בבומביי וקלקוטה בהודו, בבגדד ובירושלים, ותיאר את יצירתם בעברית ובשפות היהודיות המקומיות, את הפעילות העיתונאית והספרותית שלהם ואת מצעיהם החברתיים-התרבותיים לחיים קהילתיים מיוסדים על התבונה ועל ערכי ישראל. במחקריו אלה הוא גם האיר את דמויותיהם של מנהיגי הזרמים המשכילים כמו ר׳ שלום פלאח (תוניס, 1936-1965), ר׳ דוד אלקאים (מוגדור, 1851 - 1940), יצחק בן יעיש הלוי (מוגדור, 1894-1850), ר׳ ברוך מיטרני (בני״ם) (1919-1847) ועוד, ותיאר את עמדותיהם ומאבקיהם ואת יצירתם העיתונאית והספרותית.

דרך מחקרים אלה הוא גם הראה כיצד השתנה השיח הציבורי בקהילות היהודיות השונות הודות לעיתונות בערבית יהודית שפרחה בייחוד בתוניס ולעיתונות הספרדית-היהודית שהתפתחה בקושטא ובסלוניקי וחיברה את הקוראים עם ההתפתחויות שחלו בקהילות, בעולם היהודי ובעולם בכלל, ובכלל זה הפריצות המדעיות והטכנולוגיות של סוף המאה ה-19. לפני כן השיח הציבורי היהודי נשלט בעיקר על ידי השיח הדרשני של הרבנים.

סוגיות בהיסטוריה של יהודי מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום נוסף במחקריו של יוסף שיטרית כרוך בהארת סוגיות שונות בתולדות יהודי מרוקו, בין היתר דרך שירים מיוחדים שנכתבו בידי משוררים שחוו את האירועים ותיארו אותם מתוך נקודות הראות של בני קהילותיהם; הם עיצבו בדרך זאת את האתוסים הקהילתיים שהתפתחו כתוצאה מאירועים אלו. שירים אלה מהווים לרוב התיעוד העיקרי ששרד בעניינם. דוגמאות לכך הם למשל הפיוט העברי על ביקור שליח מקהילת המגורשים בפאס אצל דוד הראובני ב-1526 ועדותו על מה שהוא ראה סביבו; השיר בערבית יהודית על מגפת הדבר האיומה בתאפילאלת של שנת 1679; השיר בערבית יהודית על רדיפות הסולטאן מולאי יזיד בתאפילאלת בשנת 1790, או השיר על המרת הדת המהדהדת לאסלאם של יצחק אלחרר, יהודי מכובד במוגדור, בשנת 1932.

במחקר נרחב הוא עסק בתעודה מימי הביניים שתיארה כביכול את צמיחתה, עוצמתה וחורבנה של קהילת הדרעא הקדומה בדרום מרוקו כמעצמה צבאית והראה שהתעודה נכתבה בידי אנשי דת מוסלמים בסוף המאה ה-13 ולא בידי יהודים. אנשי הדת המציאו היסטוריה יהודית כדי לתת לגיטימציה למפרע להשמדת הקהילה היהודית של דרעא בשנת 1145 או 1146 בידי כוחות המווחידון שכפו את האסלאם על כל יהודי צפון אפריקה והוציאו להורג את כל אלה שסירבו לקבל עליהם את הדת השלטת. מחברי הכרוניקה גם מחו בדרך זאת נגד שליטי השושלת החדשה בני מרין שאיפשרו ליהודים שרצו בכך לחזור ליהדותם. מחקר נוסף על תולדות יהודי מרוקו שזה עתה חתם שיטרית מוקדש ליהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה על יסוד אלפי מסמכים של ארכיון הפרוטקטוראט הצרפתי שבנאנט בצרפת וארכיונים נוספים. במחקר זה שיטרית שופך אור חדש על ההחלטות, התהליכים והאישים בתקופת ממשלת ווישי, לפניה ואחריה, שנגעו ביהודי מרוקו ולא היה להם עד כה מצע מתועד כדבעי במחקר, ובכלל זה פעלו של הסולטאן סידי מוחמד בן יוּסף למען יהודי מרוקו. לבד מזאת שיטרית דן בסוגיות היסטוריות-חברתיות נוספות, הנוגעות להתפתחויות שחלו בקהילות במאות ה-19 וה-20, במחקרים שערך בשיתוף עם דניאל שרוטר מאוניברסיטת מיניאפוליס בארצות הברית.

מפעלי טיפוח והפצה של התרבות היהודית בצפון אפריקה ובארצות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1977 שיטרית סייע בהקמת המרכז לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח במשרד החינוך והתרבות. הוא היה האחראי מטעם אוניברסיטת חיפה ושיתף פעולה עם מנהלי המרכז עד לסגירתו בתחילת שנות האלפיים. שיטרית ייסד באוניברסיטת חיפה חטיבת לימודים על מורשת יהודי ספרד והמזרח, שפעלה במשך יותר מעשרים שנה. שיטרית הקים את "סדנת שלומי" בשיתוף פעולה של אוניברסיטת חיפה עם המרכז לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח. הסדנה קיימה ימי עיון למורים ולתושבי שלומי. אחד הפרויקטים של שיטרית בסדנה היה הקלטת מסרנים יוצאי צפון אפריקה בסיפורי חייהם ובמסורות השירה בעל פה, פרויקט שהתרחב מאוחר יותר להקלטות במקומות אחרים בעולם. סדרת הספרים בעריכתו "מקדם ומים", בת תשעה כרכים כולם להיבטים שונים בתולדות הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח ובמורשתן התרבותית. ב-1998 הוא הקים ברשות המחקר באוניברסיטת חיפה את המרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם, שהוא עומד בראשו.

להקת "צפון מערב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1979 הקים שיטרית את להקת הנגינה, הזמר והריקוד "צפון מערב" והוא מנהל אותה ומחבר עבורה חומרים מאז. הלהקה מבקשת להביא לתודעה את מִגוון המסורות המוזיקליות ואת היצירה השירית והפיוטית של יהדות צפון-אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט, בשתי הלשונות העיקריות של הקהילות השונות, עברית וערבית יהודית. מקור החומר של הלהקה במחקרי הספרות והמסורות הלשוניות של שיטרית. הקונצרטים כוללים שירת פיוט, מוזיקה ושירה אנדלוסית, וכן המחזת הצגות. חברי הלהקה כולם ממוצא מרוקאי: מקצתם נולד במרוקו ויתרם נולד בישראל למשפחות יוצאות מרוקו. הלהקה הופיעה בישראל, בבלגיה, בצרפת ובמרוקו. הלהקה מתגאה במכתב הערכה ששלח לה מלך מרוקו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' שיטרית, לָשון ומַאֲגָרֶיהָ לָשון ומַאֲרָגֶיהָ; מחקרים סוציו–פרגמטיים בערבית היהודית בצפון אפריקה ובמרכיב העברי שבה: כתבות, שירים, סיפורים ופתגמים, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ע (2009).
  • י' שיטרית, השירה הערבית היהודית שבכתב בצפון-אפריקה — עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים, ירושלים: משגב ירושלים, תשנ"ד.
  • י' שיטרית, פיוט ושירה ביהדות מרוקו — אסופת מחקרים על שירים ועל משוררים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ט.
  • י' שיטרית, שירת הפיוטים ושירת הבקשות של יהודי מרוקו, תל אביב: מורשת דורות, תשנ"ב.
  • י' שיטרית ואחרים, החתונה היהודית המסורתית במרוקו; פרקי עיון ותיעוד, מקדם ומים כרך ח', חיפה, תשס"ג.
  • J. Chetrit, Syntaxe de la phrase complexe à subordonnée temporelle, Paris, Éditions Klincksieck, 1976.
  • J. Chetrit, Diglossie, Hybridation et Diversité intra-linguistique. Études socio-pragmatiques sur les langues juives, le judéo-arabe et le judéo-berbère. Paris-Louvain: Peeters 2007.
  • J. Chetrit, Paroles exquises. Proverbes judéo-marocains sur la vie et la famille, en transcription phonético-phonologique, arabe et judéo-arabe et en traduction francaise et hébraïque. Collection Matanel. Waterloo: Avant-Propos, 2014.
  • J. Chetrit, Paroles affables. Proverbes judéo-marocains sur l’hospitalité et l’amitié en transcription phonético-phonologique, arabe et judéo-arabe et en traduction francaise et hébraïque. Collection Matanel. Waterloo: Avant-Propos, 2015.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חקרי מערב ומזרח: לשונות, ספרויות ופרקי תולדה מוגשים ליוסף שיטרית, בעריכת: יוסף טובי ודניס קורזון, ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"א, ב' כרכים., ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"א