יוסף (ג'וג'ו) אוחנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף אוחנה
לידה 1 בינואר 1954
מרוקו
נהרג 13 בנובמבר 1973 (בגיל 19)
כ"ו בטבת ה'תשי"ד
מזרעת בית ג'ן, סוריה
מקום קבורה בית הקברות הצבאי בנהריה
מדינה ישראל
השתייכות צבא הגנה לישראל
דרגה רב-טוראי  רב-טוראי
עיטורים
עיטור המופת  עיטור המופת
אות השירות המבצעי
הנצחה
  • אתר הנצחה ומוזיאון חטיבת גולני צומת גולני
  • אנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל בני היישוב חצור הגלילית

יוסף (ג'וג'ו) אוחנה (1 בינואר 195413 בנובמבר 1973) היה חייל צה"ל, בעל עיטור המופת על מעשה הגבורה שגילה בקרב, במהלך מבצע קינוח לכיבוש מוצב החרמון לקראת סופה של מלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוחנה נולד במרוקו בשנת 1954 לסולטנה ואברהם. הוא עלה ארצה בשנת 1955 עם משפחתו. הוא למד בבית-הספר היסודי "חוני המעגל" וסיים את לימודיו התיכוניים בחצור הגלילית.

אוחנה התגייס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והוצב בחטיבת גולני, בגדוד "הבוקעים". על שירותו הוענק לו "אות השירות המבצעי".

ב-22 באוקטובר 1973, השתתף אוחנה בקרב על החרמון. הוא התרומם כשהמאג בידו וירה לעבר הכוחות הסורים. כשהוא ללא מחסה ירה לכיוון הצבא הסורי. במעשהו אפשר לפנות את הפצועים ולטפל בהם. משאזלה התחמושת שלו, חזר להביא תחמושת והמשיך לחפות על חבריו שפינו את הפצועים, וכך עמד שעה וחצי עד כניעת הצבא הסורי בצהריים.

כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-13 בנובמבר 1973, במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, נורה אוחנה ונהרג בעת קרב יריות שהתחולל באזור מזרעת בית ג'ן.

אוחנה הובא למנוחות בבית-העלמין בנהריה. הוא השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי.

בחודש מאי 1975 הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל מרדכי גור:

רב טוראי אוחנה יוסף גילה אומץ לב ביום 22 באוקטובר 1973, השתתף רב"ט יוסף אוחנה ז"ל בקרב על החרמון. בשלב שבו כבר היו הרבה הרוגים ופצועים והמצב היה חמור, התרומם רב"ט יוסף אוחנה כשמקלע בידו, וירה לעבר מקורות הירי. הוא ירה ללא מחסה ובכך אפשר לאחרים לפנות את הפצועים ולהגיש להם עזרה. משאזלה התחמושת שלו, הלך להביא תחמושת והמשיך לחפות על חבריו שפינו את הפצועים, וכך עמד שעה - שעה ומחצה, ולקראת הצהרים נכנעו הסורים. ב- 13 בנובמבר 1973 בעת קרב יריות עם הסורים בגזרת "מזרעת בית ג'אן", נהרג. במעשיו אלה גילה אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה למופת.[1]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו תרמו הוריו ספר תורה לזכרו, לבית הכנסת "עץ חיים" בחצור הגלילית. שבועון "במחנה" פרסם כתבה אודות מעשה גבורתו, ושמה "חיפוי עד הסוף".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]