יורים ושרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יורים ושרים
יורים ושרים
יורים ושרים
סוגה היסטורי-תיעודי
יוצרים דן ערב, ארז לאופר, אלינור קוברסקי, עדנה קוברסקי
כותבים ארז לאופר
בימוי ארז לאופר
משתתפים
פסקול רונן סבו
ארץ מקור ישראלישראל  ישראל
שפות עברית
מספר פרקים 4
הפקה
מפיק עדנה קוברסקי
אלינור קוברסקי
עורכים מירי לאופר
דן ערב (עורך הסדרה)
צלמים ארז לאופר
אורך פרק 60 דקות
שידור
רשת שידור טלעד
רשת שידור בישראל ערוץ 2
תקופת שידור בישראל 18 באוקטובר 2004 (ערוץ 2)

יורים ושרים היא מיני-סדרה היסטורית-דוקומנטרית בת ארבעה פרקים משנת 2004 אודות תופעת הלהקות הצבאיות בישראל. משתתפים בה מיטב אמני ישראל, וביניהם: אריק איינשטיין, שלום חנוך, חנה מרון, מירי אלוני, יהורם גאון, יגאל בשן, שלמה ארצי ורבים אחרים.

הסדרה הוקרנה בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל חיפה, שודרה בערוץ 2 והייתה מועמדת לפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. היא נכתבה, בוימה וצולמה על ידי ארז לאופר, ונערכה על ידי מירי לאופר ודן ערב.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורים ושרים מספרת את סיפורם האישי-קבוצתי של היוצרים והמפקדים שהיו בלהקות הצבאיות. הסדרה מצביעה על מקומם האידאולוגי והשפעתן הלאומית של הלהקות דרך ראיונות וקטעי ארכיון.

פרק ראשון: הפלמ"חניק מחפש את המחר (1945–1956)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה עוסק בראשיתן של הלהקות הצבאיות ובמרכזיותן כחלק מן המאמץ לבניין האומה ועיצובו של האתוס. להקת "מעין זה", מופיעה למול הבריגדה היהודית במלחמתה בנאצים; ה"צ'יזבטרון", הלהקה של הפלמ"ח, מייצרת את הפסקול של מלחמת העצמאות. התחרות הסמויה שבין להקת הנח"ל – הלהקה הצבאית ה"צברית", ולהקת פיקוד צפון – להקה המתאפיינת ב"גלותיות" מסוימת, מלווה את הצבא והמדינה דרך פעולות התגמול בואכה מבצע קדש, 1956.

פרק שני: מחוף אילת עד חוף שנהב (1956–1968)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה נפתח בראשית 1957. בתום מבצע קדש מפנה ישראל את חצי האי סיני ומתפנה ל"עשור השקט" בתולדותיה. להקות רבות, ובראשן להקת הנח”ל משגשגות לאורך התקופה. בצד הנחלת ערכי ההגנה וההתיישבות עסוקות הלהקות בשנים אלה ביצירת כוכבים מרכזיים עבור שוק הבידור הישראלי. מלחמת ששת הימים, מסמנת קו שבר תרבותי: את מקום הראשוניות והתמימות תופסות תחושת הכוח ותאוות הכיבוש. המדינה והלהקות משנות את פניהן.

פרק שלישי: החיים היפים (1968–1971)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה עוסק בתור הזהב של הלהקות ומתחיל עם סיום מלחמת ששת הימים. ישראל שיכורת ניצחון וצה”ל מספק את הבידור במרחבים החדשים כמו גם לשוק האזרחי. עשרות להקות פועלות באותה עת: מהללות את גבורת הצבא ועורגות לשלום. בחזית, נופלים, בטפטוף איטי, עשרות חיילים – מלחמת ההתשה.

פרק רביעי: צוחק מי שצוחק אחרון (1971–2004)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה עוסק בדעיכתן של הלהקות הצבאיות במקביל להתפרקותו של הקונצנזוס בחברה הישראלית. שורת אירועים, ביניהם מלחמת יום כיפור, 1973, המהפך הפוליטי, 1977, מינויו של רפאל איתן לרמטכ”ל ומלחמת לבנון, 1982 – סותמים את הגולל על הלהקות. יותר מעשרים שנה אחרי, כשכיבוש והתנתקות מתערבבים זה בזה, חוזרות הלהקות. בצה”ל מוקמות להקות חדשות ובאמצעי התקשורת חוגגת הנוסטלגיה לשיריהן מפעם.

משתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרה מופיעים ומתראיינים מיטב אמני ישראל: אריק איינשטיין, שלום חנוך, חנה מרון, נתיבה בן-יהודה, חיים טופול, גבי עמרני, עליזה רוזן, ישראל פוליאקוב, שלמה ארצי, ניצה שאול, חיים חפר, נעמי פולני, גיורא מנור, יעקב בודו, יהורם גאון, יגאל בשן, ששי קשת, שולה חן, שמואל אימברמן, דני ליטאי, מירי אלוני, אופירה גלוסקא, עדנה לב, ירדנה ארזי, עמוס טלשיר, רותי הולצמן, דודו זכאי, עמרי ניצן, רוני בראון, ברייני ויינשטוק, דורית ראובני, אסתר שמיר, משה בקר, שאול ביבר, ענת גוב, דפנה ארמוני, רוחמה רז, דויד ברוזה ושמואל הספרי.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה ארגון פרס קטגוריה מועמד/ים תוצאה סימוכין
2004 פסטיבל ירושלים קולנוע תיעודי הסרט הטוב ביותר יורים ושרים מועמדות [1]
פסטיבל חיפה קולנוע תיעודי הסרט הטוב ביותר יורים ושרים מועמדות [2]
האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה קולנוע תיעודי הסדרה הטובה ביותר יורים ושרים מועמדות [3]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה הופקה על ידי עדנה קוברסקי ואלינור קוברסקי מחברת "עדן הפקות" ושודרה בערוץ 2. היא יצאה בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וטלעד.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאי גואל פינטו כתב באתר הארץ שלדעתו יוצר הסדרה ארז לאופר הוא אחד הדוקומנטריסטים המסחריים הטובים בישראל, ושבסדרה זו הוא "הציב לעצמו מטרות קשות, אולי בלתי אפשריות: מצד אחד תיעוד, ומצד שני הצבת מראה מול הישראליות והמיליטריזם הטבוע בה." פינטו מצביע על הקשר הבעייתי שבין החזון האמנותי-ביקורתי של לאופר מחד לבין תלותו בגופים ציבוריים ומסחריים מאידך, ועל הצורך בחוק הקולנוע ש"יוכל להעניק חופש ליוצרים מעניינים כמו לאופר ולשחררם מהתלות בזכייניות ערוץ 2, המסרסת כל ביקורת חברתית. מעניין לציין ששמה הלועזי של הסדרה הוא "צה"ל, המחזמר" - שם שאולי בו טמונה הביקורת שלאופר לא העז להציג בבירור בסדרה."[4]

דוד שליט הוסיף וכתב באתר גלובס שהבעיה המרכזית בסדרה היא ביסוסה על "דברי בוגרי הלהקות ונציגי הצבא, שזה בערך כמו לבסס ספר היסטוריה על מלחמה מציטוטי לוחמים על הקרבות בהם השתתפו, וגם לתת להם לספק אבחנות על סיבות המלחמה, מהלכיה ותוצאותיה. [...] המצוטטים בסדרה מזכירם את אותם חיילים ותיקים מהאימפריה הבריטית שנזכרים בערגה בימיהם הקולוניאליסטים בהודו. מישהו צריך להוציא מהם את סיפור הקשר הזה שבין פזמון לשלטון." הוא גם התייחס להבדל בין ארצות הברית, שעשתה שימוש באמנים-אזרחים לשיפור המורל הלאומי (בוב הופ, מרילין מונרו, ראקל וולש), לבין ישראל ש"הצמידה אותם לצבא כיחידה לכל דבר, בפיקוח הצבא, בשליטה על התכנים, וכך ממלחמת העצמאות ועד ימינו."[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקים מלאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]