יורם דנציגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יורם דנציגר
Yoram Danziger.jpg
לידה 26 בנובמבר 1953 (בן 64)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
בוגר
השתייכות
תקופת כהונה נובמבר 2007 ואילך
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל

ד"ר יורם פליקס דנציגר (נולד ב-26 בנובמבר 1953) הוא שופט בבית המשפט העליון. קודם למינויו עמד בראש משרד עורכי הדין דנציגר, קלגסבלד ושות' יחד עם שותפיו, בהם עו"ד אביגדור קלגסבלד, עמו הקים את המשרד ב-1984.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורם דנציגר הוא בנם של מיכאל ומרים דנציגר ונכדם של ד"ר פליקס דנציגר ומלכה לבית רוזנבליט. דודו הוא הפסל יצחק דנציגר.

דנציגר הוא בעל תואר ראשון ותואר שני במשפטים מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור במשפטים מבית הספר לכלכלה של לונדון. מרצה בפקולטאות ובתי הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב, במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללה למינהל. היה חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל, חבר הנהלת איל"ן, חבר ויו"ר הוועד המפקח של הגימנסיה העברית הרצליה ויו"ר המכון להשתלמות עורכי דין של לשכת עורכי הדין בישראל.

בשנת 1984 הקים, יחד עם עו"ד אביגדור קלגסבלד, את משרד עורכי הדין דנציגר, קלגסבלד ושות'.

ביולי 2007 אישרה הוועדה לבחירת שופטים את מינויו של דנציגר לשופט בית המשפט העליון ללא מתנגדים. מינוי זה היה במסגרת יוזמתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, להביא למינוי משפטנים מהמגזר הפרטי לכהונה בבית המשפט העליון. ב-15 בנובמבר 2007 הושבע דנציגר כשופט בבית המשפט העליון.

ב-1 באוגוסט 2011, לראשונה בהיסטוריה השיפוטית של ישראל, התיר היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין למשטרת ישראל לחקור באזהרה את דנציגר, בשל קשריו עם שלמה לחיאני, ראש עיריית בת ים, ושירותים משפטיים שהעניק לו (לפני מינויו לשופט). לדנציגר וללחיאני יש גם שותפות בעסקת קרקע במערב נתניה. המשטרה ביקשה את חקירת דנציגר בעקבות ממצאי החקירה הפלילית המתנהלת זה מכבר נגד לחיאני. היועץ המשפטי אישר בעבר למשטרה לבצע הליך של בדיקה עם דנציגר לגבי פרשת לחיאני, במסגרתה העיד דנציגר פעמיים בלשכתו בבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הודעת היועץ המשפטי לממשלה, ביקש דנציגר לצאת לחופשה, כדי להימנע מהשעייתו מתפקידו על ידי נשיאת בית המשפט העליון.[1] בינואר 2012 סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיק החקירה נגד דנציגר, מחוסר אשמה, ודנציגר שב לכהונתו בבית המשפט העליון.

במרץ 2017 הודיע על החלטתו לפרוש מבית המשפט העליון בפברואר 2018 מסיבות אישיות. אלמלא הודיע על פרישה, היה צפוי דנציגר, בהתאם לשיטת הסניוריטי, להתמנות למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לאחר פרישתו של חנן מלצר בשנת 2021, ולאחר מכן להתמנות לנשיא בית המשפט לאחר פרישתה של השופטת אסתר חיות בשנת 2023, ולהחזיק בו כ-40 יום.

דנציגר הקים קרן מלגות לספורטאים-ילדים נכים על שם אביו מיכאל דנציגר.

פסיקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט חוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין בתביעה לפיצויים של בעלי קרקע על הוצאת צו שטח מסוגר על קרקעותיהם, הביע דנציגר עמדה מובהקת של אקטיביזם שיפוטי בקובעו בעמדת מיעוט שיש להסדיר מתן פיצוי לבעלי הקרקע. הוא כתב:

"הנה כי כן, ראינו כי חוק היסוד העלה את זכות הקניין מדרגה, מזכות יסוד הלכתית לזכות יסוד חוקתית. ... סעיף 10 לחוק היסוד שמר על תוקפה של החקיקה הישנה. יחד עם זאת, מובנה של החקיקה הישנה עשוי להשתנות. לחוק היסוד השפעה פרשנית על הדין הישן ... ודאי נכון הדבר כשעסקינן בחקיקה מנדטורית. כפי שצויין לעיל, דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט (ובהם תקנות ההגנה) הפירוש שהיה להם בתקופת המנדט אינו אותו פירוש שניתן להם לאחר קום המדינה, שהרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית - שונים בתכלית מערכי היסוד בתקופה שבה בעל המנדט שלט בארץ. כך היה מאז קום המדינה, ובוודאי כך לאחר חקיקת חוק היסוד ... אחד השינויים החשובים ביותר הנובעים מן האופי הדמוקרטי של המדינה הוא המעמד היחסי של זכויות האדם כנגד צרכי הציבור. נקודת האיזון בין אלה לבין אלה השתנתה עם הקמת המדינה ובוודאי לאחר חקיקת חוקי היסוד. השינוי צריך לבוא לידי ביטוי גם בשינוי עקרונות הפרשנות של פקודות מנדטוריות, אף אם לשון הפקודה נותרה ללא שינוי.

ע"א 2281/06, סעיף 46 לפסק דינו של השופט דנציגר

עם זאת, בניגוד לדעת מיעוט של השופט אדמונד לוי קבע דנציגר שאין להתערב בהחלטה על מינוי דירקטור בחברת החשמל שכן הנימוקים שהובאו על ידי השר למינוי היו סבירים.[2]

משפט מינהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2017 פסק יחד עם חברו לדעת הרוב, השופט ג'ורג' קרא, כי למדינה אין סמכות להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן. פסק הדין הקציב שישה חודשים לחקיקת חוק שיעניק סמכות זו[3]. בפסק דינו ציין השופט דנציגר: "לא אחת נפסק כי מן הזכות לכבוד האדם נגזרות גם זכויות המת ובני משפחתו להביא את המת לקבורה מכובדת ונאותה, שתאפשר התייחדות וזיכרון. זכויות אלה הוכרו בפסיקה ללא קשר לשאלת זהותם של המתים, גם כאשר הם היו מחבלים וחיילי אויב. זאת, על רקע המוסכמה הכללית שלפיה זכויות אדם נתונות לכל בני האדם, באשר הם, גם אם הם עונים להגדרת "אויב". אכן, מוסכמה היא לצורך ענייננו, שגם לנתעב שברוצחים יש זכות להיקבר, ולבני משפחתו יש זכות לקברו. מוסכמה זו אמנם עשויה לעורר תחושות קשות, בעיקר בקרב מי שנפגעו ממעשיו של המת, אך היא מתחייבת במשטר המכבד זכויות אדם, כפי שהוסבר פעמים רבות בפסיקה", ובהמשך הגיע למסקנה: "מדינת ישראל – כמדינת חוק – לא יכולה להחזיק בידיה גופות של מחבלים לצרכי משא-ומתן בהעדר הוראת חוק מפורשת מסמיכה. אם המדינה חפצה בכך, עליה לגבש הסדר חוקי מלא ושלם, שיוקדש באופן ספציפי לנושא זה, בחקיקה ראשית ומפורשת אשר תעמוד בסטנדרטים המשפטיים הקיימים בדין הישראלי ותתכתב עם הוראות הדין הבינלאומי, בחלקו שאינו שנוי במחלוקת."[4]

חוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס לפרשנות של חוזה פסק דנציגר פעמים אחדות בניגוד להלכת אפרופים, וכתב:

כפי שכבר ציינתי לא אחת, על "הגבולות" שעיצבו הצדדים לחוזה, או במילים אחרות, על אומד דעתם הסובייקטיבי, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו של החוזה. מקום בו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ויש לכן להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ... מקום בו לשון החוזה אינה ברורה די הצורך, כי אז אין מנוס מפנייה לנסיבות החיצוניות לחוזה בניסיון ללמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים לו ... בבואו לפרש חוזה אשר לשונו ברורה, גם אם התוצאה המשפטית המתחייבת מאותה לשון אינה התוצאה הרצויה או הסבירה לשיטתו, אל לו לבית המשפט לקרוא לתוך החוזה את מה שהצדדים לא טרחו לעגן במסגרתו בצורה מפורשת ... גישה זו מתחייבת מעיקרון חופש החוזים, המוצא את ביטויו בסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים המעגנים את חופש ההתקשרות בחוזה ואת חופש עיצובו של החוזה בהתאם לרצון הצדדים.

ע"א 7379/06, דברי השופט דנציגר

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהחלטת רוב לפסול הודאות שהוצאו על ידי פעילות אקטיבית מדי של מדובב הדגיש דנציגר את החשיבות של זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עורך דין אשר לדבריו: "לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חשיבותה הגדולה של זכות זו, שהיא בבחינת זכות יסוד לכל דבר ועניין ויש הטוענים כי אף בבחינת זכות חוקתית".[5]

בדעת רוב שיש לקבל הסדר טיעון שהושג לאחר הרשעה לקראת הדיון בערעור כתב: "לאור יתרונותיו הרבים של הסדר הטיעון ראוי הוא כי סטיה הימנו תיעשה במקרים חריגים ונדירים בלבד" והוסיף: "אינני סבור כי העובדה שהסדר הטיעון הושג לאחר הרשעת הנאשם ואף בשלב הערעור, כמו במקרה שלפנינו, מצדיקה שינוי מגמה מצמצמת זו בכל הקשור לסטיית בית המשפט מהסדרי טיעון. גם בשלב זה יש להעניק להסדר הטיעון מעמד בכורה בין מגוון השיקולים לעניין העונש הראוי".[6]

בדעת מיעוט הציע לזכות מחמת הספק את רומן זדורוב מאשמת רצח תאיר ראדה, ולאחר מכן הביע דעתו שבמקרה של דעת מיעוט המציעה לזכות נאשם, יש לזכות את הנאשם.[7]

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנציגר מקל יחסית בענישה[8] ובמיוחד בעונשים המוטלים על קטינים וצעירים בעלי עבר נקי שקבלו המלצה חיובית של שירות המבחן.[9] בהתייחס לעבירות מין של קטינים בני 13 ו-15 פסק ביחד עם סלים ג'ובראן בניגוד לעמדת אדמונד לוי להקל בענשם והסביר: "בגזירת עונשם של קטינים, אין זה ראוי ואף אין זה נכון להחיל חזקה לפיה החומרה שמשתקפת מעבירות מין שביצעו קטינים תאיין את שיקול השיקום".[10] במקרה אחר של קטין שתקף אדם אחר בסכין היה בעמדת מיעוט שאין מקום להחמיר בעונשו בניגוד לעמדת עמיתיו שהחמירו בעונשו ל-36 חודשי מאסר.[11][12]

דנציגר גם הצטרף לעמדתו של השופט אליקים רובינשטיין להקל בעונשו של אדם שחזר בתשובה, נגמל מסמים והשתקם לאחר שעבר את העבירות עליהן הורשע, בניגוד לעמדתו של השופט יצחק עמית שגרס שאין מקום להקל בעונש.[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יורם דנציגר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]