יורם דנציגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יורם דנציגר
Yoram Danziger.jpg
לידה 26 בנובמבר 1953 (בן 64)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
בוגר
השתייכות
תקופת כהונה נובמבר 2007 ואילך
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל

פרופ' יורם פליקס דנציגר (נולד ב-26 בנובמבר 1953) היה שופט בבית המשפט העליון בשנים 2007 - 2018, וכיום הוא פרופסור מן המניין (במסלול נלווה) בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. קודם למינויו לשיפוט עמד בראש משרד עורכי הדין דנציגר, קלגסבלד ושות' יחד עם שותפיו, בהם עו"ד אביגדור קלגסבלד, עמו הקים את המשרד ב-1984.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורם דנציגר הוא בנם של מיכאל ומרים דנציגר ונכדם של ד"ר פליקס דנציגר ומלכה לבית רוזנבליט. דודו הוא הפסל יצחק דנציגר.

דנציגר הוא בעל תואר ראשון (בהצטיינות) ותואר שני (בהצטיינות יתירה) במשפטים מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור במשפטים מבית הספר לכלכלה של לונדון, אותו השלים ב-1983. בתקופת לימודיו לתואר הראשון היה סגן העורך של כתב העת של הפקולטה עיוני משפט, וכן של כתב העת של לשכת עורכי הדין, הפרקליט. עם השלמת הדוקטורט היה מרצה (מן החוץ) בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שם לימד קורס בדיני חברות. בהמשך אף שימש כמרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללה למינהל. היה חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל, חבר הנהלת איל"ן, חבר ויו"ר הוועד המפקח של הגימנסיה העברית הרצליה ויו"ר המכון להשתלמות עורכי דין של לשכת עורכי הדין בישראל. ב-2007 היה מועמד לתפקיד יו"ר לשכת עורכי הדין, אך פרש במפתיע טרם הבחירות.

בשנת 1984 הקים, יחד עם עו"ד אביגדור קלגסבלד, את משרד עורכי הדין דנציגר, קלגסבלד ושות'.

ביולי 2007 אישרה הוועדה לבחירת שופטים את מינויו של דנציגר לשופט בית המשפט העליון ללא מתנגדים. מינוי זה היה במסגרת יוזמתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, להביא למינוי משפטנים מהמגזר הפרטי לכהונה בבית המשפט העליון. ב-15 בנובמבר 2007 הושבע דנציגר כשופט בבית המשפט העליון.

ב-1 באוגוסט 2011, לראשונה בהיסטוריה השיפוטית של ישראל, התיר היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין למשטרת ישראל לחקור באזהרה את דנציגר, בשל קשריו עם שלמה לחיאני, ראש עיריית בת ים, ושירותים משפטיים שהעניק לו (לפני מינויו לשופט). לדנציגר וללחיאני יש גם שותפות בעסקת קרקע במערב נתניה. המשטרה ביקשה את חקירת דנציגר בעקבות ממצאי החקירה הפלילית המתנהלת זה מכבר נגד לחיאני. היועץ המשפטי אישר בעבר למשטרה לבצע הליך של בדיקה עם דנציגר לגבי פרשת לחיאני, במסגרתה העיד דנציגר פעמיים בלשכתו בבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הודעת היועץ המשפטי לממשלה, ביקש דנציגר לצאת לחופשה, כדי להימנע מהשעייתו מתפקידו על ידי נשיאת בית המשפט העליון.[1] בינואר 2012 סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיק החקירה נגד דנציגר, מחוסר אשמה, ודנציגר שב לכהונתו בבית המשפט העליון.

במרץ 2017 הודיע על החלטתו לפרוש מבית המשפט העליון בפברואר 2018 מסיבות אישיות. עם פרישתו, במרץ 2018, הצטרף כחבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, וקיבל דרגת פרופסור מן המניין במסלול הנלווה. באפריל 2018 הצטרף למשרדו של רונן מטרי[2]. בשנה"ל תשע"ח מלמד קורס בדיני בוררות.

במאי 2018 הודיעה שרת המשפטים על הקמת ועדה שתעסוק בנושא צמצום הרשעות השווא במשפט הישראלי. כן הודיעה כי דנציגר יכהן כיושב ראש הוועדה ובה יהיו חברים פרופ' אורן גזל-אייל ופרופ' (ושר המשפטים לשעבר) דוד ליבאי. כן יכהנו בוועדה נציגים מטעם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה והסניגוריה הציבורית.

דנציגר הקים קרן מלגות לספורטאים-ילדים נכים על שם אביו מיכאל דנציגר.

מאמרים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנציגר כתב ופרסם ספרים ומאמרים בתחומי משפט מגוונים, רובם בתחום המשפט הפרטי. בין כתביו, ספרו "הזכות למידע אודות החברה" (2000).

פסיקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט דנציגר מזוהה כשופט בעל אוריינטציה אזרחית-מסחרית, ותפישת עולם משפטית-ליברלית. בפסיקותיו השונות בתחום המשפט החוקתי, המינהלי והפלילי, הציג השופט דנציגר קו שיפוטי עקבי הדוגל בשמירה והגנה על זכויות אדם. בפסיקותיו בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי קבע דנציגר הלכות ותקדימים בתחומים רבים, ובפרט בדיני חוזים, דיני חברות, דיני חדלות-פירעון ודיני בוררות.

משפט חוקתי ומינהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין בתביעה לפיצויים של בעלי קרקע על הוצאת צו שטח מסוגר על קרקעותיהם, קבע דנציגר, בדעת מיעוט, כי יש להסדיר מתן פיצוי לבעלי הקרקע בשל חשיבות הזכות לקניין (ע"א 2281/06)

"הנה כי כן, ראינו כי חוק היסוד העלה את זכות הקניין מדרגה, מזכות יסוד הלכתית לזכות יסוד חוקתית. ... סעיף 10 לחוק היסוד שמר על תוקפה של החקיקה הישנה. יחד עם זאת, מובנה של החקיקה הישנה עשוי להשתנות. לחוק היסוד השפעה פרשנית על הדין הישן ... ודאי נכון הדבר כשעסקינן בחקיקה מנדטורית. כפי שצויין לעיל, דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט (ובהם תקנות ההגנה) הפירוש שהיה להם בתקופת המנדט אינו אותו פירוש שניתן להם לאחר קום המדינה, שהרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית - שונים בתכלית מערכי היסוד בתקופה שבה בעל המנדט שלט בארץ. כך היה מאז קום המדינה, ובוודאי כך לאחר חקיקת חוק היסוד ... אחד השינויים החשובים ביותר הנובעים מן האופי הדמוקרטי של המדינה הוא המעמד היחסי של זכויות האדם כנגד צרכי הציבור. נקודת האיזון בין אלה לבין אלה השתנתה עם הקמת המדינה ובוודאי לאחר חקיקת חוקי היסוד. השינוי צריך לבוא לידי ביטוי גם בשינוי עקרונות הפרשנות של פקודות מנדטוריות, אף אם לשון הפקודה נותרה ללא שינוי.

ע"א 2281/06, סעיף 46 לפסק דינו של השופט דנציגר

זכות הגישה לערכאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין בעניינו של מוסטפא דיראני, קבע דנציגר, בדעת מיעוט, כי אין למנוע בירור של תביעה אזרחית שהוגשה מטעם תובע המשתייך לגורמי אויב נגד רשויות המדינה, בשל חשיבות זכות הגישה לערכאות. דנציגר קבע כך: "מן הראוי שתצא אמירה חדה וברורה מבית המשפט העליון של מדינת ישראל לפיה, ככלל, שערי הצדק בישראל פתוחים בפני כל אדם באשר הוא אדם, וזאת, שעה שמונחות לפניו סוגיות מורכבות הנוגעות בזכויות אדם ונובעות ממערכת עובדתית שערכאות שיפוטיות במדינות העולם הנאור טרם התמודדו עמן וטרם הכריעו בהן. דווקא במקרים כגון דא אל לנו להירתע מלהיות, עם כל הצניעות, אור לגויים" (דנ"א 5698/11).

הזכות לשוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפסק דינו בעניין ועדות קבלה ביישובים קהילתיים קבע דנציגר, בדעת מיעוט, כי יש לפסול סעיפי חוק שונים בפקודת האגודות השיתופיות בשל כך שהם עלולים להוביל להפלייה ולפגיעה בשוויון (בג"ץ 2311/11).
  • בפסק דינו בעניין בילוי במועדונים, פסק כי ההבחנה בין נשים לגברים באשר לגיל המינימום לכניסה למקומות בילוי, מהווה הפליה מגדרית שאיננה לגיטימית (רע"א 8821/09).
  • בפסק דינו בעניין השמעת נשים בתוכניות רדיו, פסק כי מדיניות של תחנת רדיו לפיה שלא להשמיע נשים בשידוריה מהווה הפליה אסורה. בפסק דין זה, התייחס דנציגר לתופעת "הדרת נשים" בקבעו כך: "מדובר בתופעה פסולה ונפסדת, שכבר נאמר לגביה שהיא "פוצעת אנושות בכבוד האדם"... ופוגעת באופן בוטה בזכויות גרעיניות ובסיסיות של נשים. מעבר לכך, בהדרת נשים יש גם כדי להשריש תפישה שלפיה החיים הציבוריים שייכים מטבעם "לגברים בלבד", וכפועל יוצא מכך כדי להנציח פערי מעמדות מגדריים והתנהגויות שמטבען הן מבזות, משפילות ומנמיכות נשים. הדברים בולטים במיוחד כאשר נשים נאלצות לפנות לרשויות ולערכאות על מנת שיוצהר כי הן "רשאיות" לבצע פעולות בסיסיות במרחב הציבורי, ומובן כי הפגיעה הגלומה בכך אינה מתמצה אך ורק בעניינן הפרטני, אלא מדובר בפגיעה בחברה כולה" (רע"א 6897/14).

חופש הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפסק דינו בעניין "חוק החרם" פסק דנציגר חוק החרם הוא חוקתי, אך יש לפרשו באופן שיחול רק על חרם המכוון לאזור או למוסד שהם חלק ממדינת ישראל (בג"ץ 5239/11).
  • בפסק דין שעסק בפרסום שלטי חוצות ברחבי מועצות מקומיות, פסק דנציגר כי עירייה אינה רשאית להסיר פרסום פוליטי משטח פרסום בבעלותה בנימוק שהוא מיועד לפרסום מסחרי בלבד. כך קבע: "ביקורת על המדינה ומוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית. השתקתה משולה לפגיעה בעמודי התווך של החברה הדמוקרטית. לפיכך, בייחוד בהקשרים אלו, יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון (עע"מ 4058/16).

הזכות להפגין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפסק דינו בעניין ההפגנות נגד היועמ"ש, הצטרף דנציגר לדעת רוב חברי ההרכב לפיה ניתן להמשיך לקיים הפגנות בכיכר גורן בפתח תקווה (בג"ץ 6536/17).

עקרון חוקיות המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפסק דינו בעניין השבת גופות מחבלים כתב השופט דנציגר את דעת הרוב, לפיה מדינת ישראל – כמדינת חוק – לא יכולה להחזיק בידיה גופות של מחבלים לצורכי משא-ומתן בהיעדר הוראת חוק מפורשת מסמיכה. דנציגר קבע, כי: "עקרון שלטון החוק, ודרישת הסמכות הנגזרת ממנו, מנותקים משאלת מוסריותו של המעשה המינהלי הקונקרטי. מחויב להבחין בין הדברים. כמאמר השופט זמיר, העיקרון הדורש הסמכה בחוק "גובר על אינטרסים ציבוריים אחרים, לרבות אינטרסים מהמעלה הראשונה" – וגם אינטרס ביטחוני חשוב לא יכול להכשיר מעשה מינהלי שאין לו הסמכה בחוק – "זהו שלטון החוק בשלטון"... ודוק, החובה לפעול לפי חוק בו מוסדרת הפעלת הכוח השלטוני והמגבלות עליו חשובה בייחוד במסגרת הלחימה והמאבק בטרור, שאז הפעלת הכוח השלטוני מערבת פעמים קרובות שאלות הקשורות לזכויות אדם"[3]. פסק הדין הקציב שישה חודשים לחקיקת חוק שיעניק סמכות להחזקת גופות של האויב[4].
  • לעומת זאת, בעניין אחר פסק דנציגר שבסמכות ועדה מקומית לתכנון ולבנייה לקבוע תנאים מגבילים על הדרך בה ינוהלו דירות נופש וחלק על עמדתו של השופט אורי שוהם שהעלה ספקות האם יש לכך הסמכה בחוק[5].

הזכות לייצוג הולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפסק דין נוסף, קבע השופט דנציגר, בדעת מיעוט, כי לסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה יש זכות להיות מיוצגים על ידי עורכי דין לפי בחירתם במסגרת הליכים משמעתיים, בשל חשיבות הזכות לייצוג הולם (ע"א 8077/08).

חובות החלות על רשויות שלטוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט דנציגר הביע במסגרת מספר פסקי דין גישה שיפוטית קפדנית[דרושה הבהרה] בעניין החובות החלות על רשויות שלטוניות, בהן חובת הרשות לפעול בהגינות ובשקיפות כלפי האזרח.

עם זאת, דנציגר אינו ממהר להתערב בהחלטות של רשויות שלטוניות. כך, בניגוד לדעת מיעוט של השופט אדמונד לוי קבע דנציגר שאין להתערב בהחלטה על מינוי דירקטור בחברת החשמל שכן הנימוקים שהובאו על ידי השר למינוי היו סבירים.[6]

משפט פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני חוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס לפרשנות של חוזה פסק דנציגר פעמים אחדות בניגוד להלכת אפרופים, וכתב:

כפי שכבר ציינתי לא אחת, על "הגבולות" שעיצבו הצדדים לחוזה, או במילים אחרות, על אומד דעתם הסובייקטיבי, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו של החוזה. מקום בו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ויש לכן להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ... מקום בו לשון החוזה אינה ברורה די הצורך, כי אז אין מנוס מפנייה לנסיבות החיצוניות לחוזה בניסיון ללמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים לו ... בבואו לפרש חוזה אשר לשונו ברורה, גם אם התוצאה המשפטית המתחייבת מאותה לשון אינה התוצאה הרצויה או הסבירה לשיטתו, אל לו לבית המשפט לקרוא לתוך החוזה את מה שהצדדים לא טרחו לעגן במסגרתו בצורה מפורשת ... גישה זו מתחייבת מעיקרון חופש החוזים, המוצא את ביטויו בסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים המעגנים את חופש ההתקשרות בחוזה ואת חופש עיצובו של החוזה בהתאם לרצון הצדדים.

ע"א 7379/06, דברי השופט דנציגר

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ענישה
    • דנציגר מקל יחסית בענישה[7] ובמיוחד בעונשים המוטלים על קטינים וצעירים בעלי עבר נקי שקבלו המלצה חיובית של שירות המבחן.[8] בהתייחס לעבירות מין של קטינים בני 13 ו-15 פסק ביחד עם סלים ג'ובראן בניגוד לעמדת אדמונד לוי להקל בענשם והסביר: "בגזירת עונשם של קטינים, אין זה ראוי ואף אין זה נכון להחיל חזקה לפיה החומרה שמשתקפת מעבירות מין שביצעו קטינים תאיין את שיקול השיקום".[9] במקרה אחר של קטין שתקף אדם אחר בסכין היה בעמדת מיעוט שאין מקום להחמיר בעונשו בניגוד לעמדת עמיתיו שהחמירו בעונשו ל-36 חודשי מאסר.[10][11] דנציגר גם הצטרף לעמדתו של השופט אליקים רובינשטיין להקל בעונשו של אדם שחזר בתשובה, נגמל מסמים והשתקם לאחר שעבר את העבירות עליהן הורשע, בניגוד לעמדתו של השופט יצחק עמית שגרס שאין מקום להקל בעונש
  • זכויות נאשמים
    • בהחלטת רוב לפסול הודאות שהוצאו על ידי פעילות אקטיבית מדי של מדובב הדגיש דנציגר את החשיבות של זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עורך דין אשר לדבריו: "לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חשיבותה הגדולה של זכות זו, שהיא בבחינת זכות יסוד לכל דבר ועניין ויש הטוענים כי אף בבחינת זכות חוקתית"[12]
    • בדעת רוב שיש לקבל הסדר טיעון שהושג לאחר הרשעה לקראת הדיון בערעור כתב: "לאור יתרונותיו הרבים של הסדר הטיעון ראוי הוא כי סטיה הימנו תיעשה במקרים חריגים ונדירים בלבד" והוסיף: "אינני סבור כי העובדה שהסדר הטיעון הושג לאחר הרשעת הנאשם ואף בשלב הערעור, כמו במקרה שלפנינו, מצדיקה שינוי מגמה מצמצמת זו בכל הקשור לסטיית בית המשפט מהסדרי טיעון. גם בשלב זה יש להעניק להסדר הטיעון מעמד בכורה בין מגוון השיקולים לעניין העונש הראוי".[13]
    • בדעת מיעוט הציע לזכות מחמת הספק את רומן זדורוב מאשמת רצח תאיר ראדה, ולאחר מכן הביע דעתו שבמקרה של דעת מיעוט המציעה לזכות נאשם, יש לזכות את הנאשם.[14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]