יחזקאל לנדא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "יחזקאל לנדאו" מפנה לכאן. לערך העוסק במתמטיקאי הגרמני-יהודי שעסק בתורת המספרים, ראו אדמונד לנדאו.
הנודע ביהודה
קברו בבית העלמין שבפראג
הנודע ביהודה

רבי יחזקאל לנדא (לעתים: סג"ל לנדא; י"ח בחשוון ה'תע"ד, 7 בנובמבר 1713[1] - י"ז באייר ה'תקנ"ג, 29 באפריל 1793), היה רבה של העיר פראג, ומגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-18 ובדורות האחרונים בכלל. נודע בכינויים ה"נודע ביהודה" וה"צל"ח" על שם ספריו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר אפטא שבפולין, בן למשפחת לנדו[2] המיוחסת לרש"י. אביו היה הקצין [=תואר כבוד] הרב[3] יהודה סג"ל לנדא, שהיה פרנס קהילת אפטא ומנהיג [=תואר] בוועד ארבע ארצות, בנו השלישי של צבי הירש לנדא שהיה אף הוא פרנס קהילת אפטא ונכדו של דיין באפטא ובקראקא. אמו חיה הייתה בתו של רבי אליעזר, אב"ד בעיר דובנא ונכדת רבי השיל מקראקא.

בילדותו למד תלמוד בבלי עם אביו, וכבר בתקופה זו פלפל בתורה[4] עם רבה של אפטא, רבי משה יעקב.[5] עד גיל אחת עשרה למד אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר, ובגיל בר מצווה נסע ללמוד בקלויז בברודי. למד גם תנ"ך ומפרשיו, קבלה ופילוסופיה יהודית. בספריו ידע מתמטי בסיסי ולפי הביוגרף שלו, שלמה וינד, למד בתקופה זו גם דקדוק עברי, גרמנית, מתמטיקה והיסטוריה של ימי הביניים. בגיל 18 נישא לליבא בת הגביר יעקב'קה מדובנה. הזוג התגורר תקופה קצרה בדובנה וכעבור זמן מה עבר עם משפחת האישה לברודי. הוא חזר ללמוד בבית המדרש שם עם קבוצה מחבריו, והיה מגיע לביתו רק בשבתות.[6]

בהיותו בן עשרים (1734) התמנה כאב"ד באחד מארבעת בתי הדין שפעלו בעיר ברודי. הוא החזיק במשרה זו עשר שנים. יש הטוענים כי פסיקה שלו נגד אשתו של גביר העיר והלשנה שבאה בעקבותיה הם שאילצו אותו לעזוב את העיר[דרושה הבהרה]. יחד עמו עזבו גם שני הדיינים הנוספים שתמכו בפסקו: רבי מאיר מרגליות, מחבר הספר "מאיר נתיבים", ורבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. למשך תקופה קצרה שב בבית חותנו בדובנה, אך מספר חודשים לאחר מכן קיבל (ה'תק"ה, 1745) מינוי כרב ואב"ד של יאמפול. יסד שם ישיבה שמשכה תלמידים רבים והחל להתפרסם כפוסק הלכה. הוא התקין תקנות בענייני הקהילה ובסידור החברה קדישא, המתועדות בפנקס הקהילה שנכתב על ידו. בשנת ה'תקט"ו, 1755, קיבל את הרבנות בקהילת פראג, וכיהן בתפקיד זה עד מותו בי"ז באייר תקנ"ג (1793).

עוד לפני שבא לפראג התפרסם כפוסק בעל שיעור קומה והחל לכתוב תשובות בהלכה. בזמן המחלוקת הגדולה בין רבי יעקב עמדן ורבי יהונתן אייבשיץ, שבה האשים הראשון את האחרון בשבתאות בגלל הקמעות שכתב, ניסה להגן על הגאון הרב אייבשיץ. הוא טען שהקמעות מזויפים וקרא לשני הצדדים להשקיט את המחלוקת על ידי משיכת הקמיעות והחזרתן, הכחשה פומבית של הגאון הרב אייבשיץ לכתבים שבתאיים שפורסמו לכאורה בשמו, והכרזה על התנגדותו לשבתאות ודעותיה. מאוחר יותר פעל הגאון הרב יחזקאל לנדא בתקיפות נגד הגאון הרב אייבשיץ, שנראה שאכן השתכנע בשבתאותו על אף שחששו ל"כבוד התורה" מנע ממנו לצאת נגדו בבוטות. הוא הותקף בידי עמדן על פשרנותו.[7] בספרו על הפולמוס כתב שחשד ברב לנדא שהסיבה לפשרנותו הייתה הרצון להשיג את רבנות פראג, שלקהילה השבתאית החזקה בה – בעיר התגוררה בגלוי נביאה שבתאית, מרת רייזל איגר, עם קהל תומכים רחב – הייתה השפעה גדולה. המשרה נמנעה במפתיע מקרוב משפחתו של עמדן, הרב אריה ליב לוין, לאחר שכבר נבחר; הדבר אירע כשהתבטא בחריפות נגד אייבשיץ. עמדן נקם בלנדא כשנתבקש לבחור את מחליפו של אייבשיץ באה"ו ומנע ממנו את התפקיד.[8]

כרב העיר פראג התקין הרב לנדא תקנות וייסד ישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום, שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך. הוא החזיק בקשרים טובים עם השלטונות, לרבות עם קיסרית אוסטריה מריה תרזה. כשגזרו השלטונות גיוס חובה על היהודים ב-1789, עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמן מלחמת שבע השנים קראו לו תלמידיו להימלט מפראג, אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה, שבה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה.

בשנת ה'תקל"ב (1772) פרצה שרפה ששרפה את ביתו יחד עם כתביו. לאחר מכן החל לפרסם את חידושיו בשם "ציון לנפש חיה" (צל"ח), על שם אמו מרת חיה, וכן פסקים בהלכה בשם "נודע ביהודה", על שם אביו, רבי יהודה.

לעת זקנותו, לאחר שנפטרה אשתו, העביר את תפקיד ראש הישיבה לבנו רבי שמואל סגל לנדא שגם החליף את אביו ברבנות בעיר פראג לאחר מות אביו. המשיך לכתוב את תשובותיו עד לזמן פטירתו.

מעמדותיו בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטתו ההלכתית לא היסס להביע את דעתו, והעמיד כמה הקלות הלכתיות כנגד דעת רבנים אחרים, למשל בהיתר גילוח בחול המועד בתנאים מסוימים, ובהכשרת משקה המעד שנעשה עם קרום שלפוחית האוויר של דג חידקן ענק (Huso Huso) האסור לאכילה.[9] בפרשת הגט מקליווא, שהסעירה את העולם הרבני ב-1767, היה בצד המכשירים את הגט. הוא התנגד לרוחות החדשות שהחלו להלך בעולם היהודי בתקופתו: תנועת החסידות ותנועת ההשכלה. הוא התנגד למנהג השל"ה והחסידים באמירת "לשם ייחוד" לפני קיום המצוות מאחר שאינו שווה לכל נפש. על מנת להעצים את דעתו בנידון התבטא באופן חריף, וקרא עליהם את הפסוק "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם" (בפסוק המקורי: "ופושעים ייכשלו בם").[10] יש הטוענים שאין כוונתו לחסידי אוקראינה ופולין, אלא לקבוצה של ההולכים בדרכי הקבלה על פי שיטת השל"ה שכונו "חסידי השל"ה". לצד הסתייגותו הכללית מהקבלה, ראה הרב לנדא את עבודת הכוונות והייחודים בחוגי המקובלים מבית מדרשו של האר"י ככפירה.[11] הוא התנגד לתרגום התורה של משה מנדלסון, ויצא נגד החוברת של נפתלי הרץ וייזל שקרא לשינוי מקיף בחינוך היהודי.

"ספר נודע ביהודה מהדורא קמא", 1880 ורשה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1


ספר השו"ת "נודע ביהודה" ושאר ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתלמידיו היו תלמידי חכמים גדולים מבין גדולי הדור, וביניהם:

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנו רבי יעקבקה (יעקב) נשא את בתו של רבי איציקל המבורגר רבם של קהילות אה"ו.
  • בנו השני, רבי שמואל, היה, כאמור, ממשיך דרכו של אביו ברבנות פראג.
  • נכדו, משה הלוי לנדא, עמד בראש ה"שטאדטראטה", מועצת העיר היהודית בפראג, והיה מנהיג הקהילה היהודית בעיר בתקופת רבנותו של שי"ר[12].

רשימת ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת חייו של הרב יחזקאל לנדא על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י"מ תא-שמע, הגר"א ובעל "שאגת אריה", ה"פני יהושע" וספר "ציון לנפש חיה": לתולדותיהם של הזרמים החדשים בספרות הרבנית ערב תנועת ההשכלה. בתוך: סידרא, טו (תשנ"ט), עמ' 181–191 ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחזקאל לנדא בוויקישיתוף
ביוגרפיות
ערכים באנציקלופדיות ולקסיקונים
מאמרים
כתביו
  • ספריו באתר HebrewBooks.org:

נודע ביהודה מהדורה קמא, נודע ביהודה מהדורה תנינא, דגול מרבבה, דורש לציון, אהבת ציון, דרושי הצל"ח

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התאריך 8 באוקטובר 1713 המופיע בערכו ב-Jewish Encyclopedia שגוי, תאריך זה הוא י"ח בתשרי של אותה שנה עברית.
  2. ^ להרחבה על המשפחה: "משפחת לנדו", נספח לספרו של שלמה וינד, רבי יחזקאל לנדוי (להלן "קישורים חיצוניים"), עמ' 92–95. המאמר נכתב על פי: חיים דב פרידברג, בני לנדא למשפחותם: לתולדותם ... בספרותנו מחצי המאה השנייה לאלף הנוכחי עד ימינו אלה. פרנקפורט תרס"ה.
  3. ^ לפי דברי בנו, צל"ח על מסכת פסחים, דף ע עמוד ב, המתאר את גדולת אביו בתורה.
  4. ^ צל"ח, פסחים דף ע עמוד ב.
  5. ^ עליו: צבי הירש הורוביץ, לתולדות הקהילות בפולין: מחקרים לקורות הקהילות היהודיות במזרח אירופה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח. עמ' 61–62.
  6. ^ שנים אחר כך הזכיר עובדה זו בהספד על אשתו ש"ישבה גלמודה" במשך כל השבוע בתקופה זו. אהבת ציון, סדילקוב תקצד, דרוש ז, באתר HebrewBooks.
  7. ^ כשרב מואשם בכפירה - על יחסו של הנודע ביהודה לרב יהונתן אייבשיץ. מחקר זה של סיד להמן מסיק שהרב לנדא פעל להשגת פשרה אף על פי שידע והכיר בשבתאותו של הרב אייבשיץ בלא ספקות, משום 'כבוד התורה' ומניעת חילול השם. הוא כתב אליו מכתב תקיף בעניין שבתאות בנו של רבי יהונתן ותלמידים שם. הוא מנע את מעברו של הרב אייבשיץ לפראג, והתכתב עם שגרירות דנמרק נגדו, על היותו שבתאי, ובהספד על רבי יהונתן, התנצל על כך שנאלץ להספיד משום 'כבוד התורה'. מחקר זה נסמך על מסמכים שנמצאו ופורסמו לגבי בקשת הרשאת המעבר לפראג של הרב אייבשיץ משגרירות דנמרק, ושמקוריותם אומתה, וממכתבים שפרסם הרב יעקב עמדן שאין עליהם עוררין. מסורות של תלמידיו שנרשמו בעניין סיפרו שאמר שמי שחשוד בשבתאות אכן יש בו, ושאת ההספד אילצה אותו אשתו לומר.
  8. ^ סיד להמן, שם, בסוף המאמר.
  9. ^ נודע ביהודה מהדורה קמא, יורה דעה, כ"ו
    אברהם דוד מוסקוביץ, כשרותו של דג ״מרלין הכחול״, אור ישראל ל"ז, תשרי תשס"ה, עמ' קצ"ג
  10. ^ שו"ת נודע ביהודה קמא, יורה דעה סימן צג. ובספר שרי המאה (חלק א פרק יז) כותב הרב יהודה ליב מימון "ומספרים, כי כשנדפס הספר במהדורה שנייה שיחדו החסידים את המדפיס, והלה הדפיס את הפסוק בצורתו: ופושעים יכשלו בם. כשנודע הדבר לרבי יחזקאל, חייך ואמר: ראו מה ביני לבין החסידים: אני עשיתי מ"פושעים" - "חסידים", ואילו הם עשו מ"חסידים" - "פושעים"... ובכל זאת היו גדולי אדמו"רי החסידות מתייחסים אליו בהערצה.
  11. ^ מעוז כהנא ומיכאל ק' סילבר, "דאיסטים שבתאים ומקובלים בקהילת פראג", קבלה, גיליון כ', תשס"ט, עמ' 349–384.
  12. ^ שי"ר, הקדמת "ערך מלין", פראג תרי"ב, עמ' XII.