יחיאל יעקב וינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יחיאל יעקב ויינברג בצעירותו

הרב יחיאל יעקב וינברג (תרמ"ד-ה, 1884ד' בשבט ה'תשכ"ו, 24 בינואר 1966) היה רב ופוסק. עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, והתמחה בהלכה, תלמוד, מחשבה ומוסר, את כתביו ששרדו אחר השואה, פרסם כשו"ת בשם "שרידי אש".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב וינברג נולד בכפר בוגוד שברוסיה, ובילדותו עברו הוריו לצ'כנובצ'ה. שם התקרב לרב אליהו ברוך קמאי, רב המקום באותה עת, ואף למד עימו. בבחרותו למד בישיבת מיר, ובישיבת סלבודקה, שם התקרב לרבי נתן צבי פינקל - הסבא מסלבודקה, לרבי נפתלי אמסטרדם, ולעוד מגדולי תנועת המוסר, בשנים אלו ספג את ערכי תנועה זו, ובמהלך חייו פרסם מאמרים על התנועה ואישיה (בספרו "לפרקים").
בשנת  1906 (תרס"ו) החל לכהן כרב בעיירה פילווישקי שבליטא, תוך שהוא נישא לבת הרב המנוח, והחל להתפרסם בתור "העילוי מפילווישקי". אך נישואיו לא עלו יפה ולאחר תקופה קצרה נאלץ להתגרש.
בזמן מלחמת העולם הראשונה עזב את ליטא והתיישב בגרמניה. בתקופה זו השלים לימודים כללים באוניברסיטאות ברלין וגיסן, ובשנת 1923 (תרפ"ג) השיג תואר דוקטור בעקבות עבודתו על הפשיטתא, התרגום הסורי למקרא. החל משנת 1926 ( תרפ"ה) עמד בראש בית המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר בברלין; והחזיק בתפקיד זה עד לסגירת המוסד בליל הבדולח (1938). בשנות רבנותו בגרמניה הוכר כאחד מחשובי הרבנים במדינה וכאחד מנושאי דגלה של תנועת "תורה עם דרך ארץ".
את תלאות מלחמת העולם השנייה עבר הרב וינברג בפולין, אליה גורש בידי הנאצים בשל אזרחותו הרוסית. זמן מה שהה בגטו קובנה, ולאחר מכן הועבר לגטו ורשה, שם היה מהמנהיגים הבולטים של תושבי הגטו, נתמנה כנשיא אגודת הרבנים הכללית ולאחר מכן כנשיא אגודת רבני פולין. בהמשך המלחמה שוב הועבר בשל היותו נתין רוסי למחנה עבודה וילדבורג בגרמניה, שם שהה עד לסיום המלחמה. הסבל הרב שעבר במלחמה ואובדן משפחתו ועמו, השפיעו באופן קשה על מצבו.
אחר המלחמה השפיע עליו תלמידו הרב שאול ויינגורט לבוא לעיר מונטרה שבשווייץ, ושם חי ופעל בשנותיו האחרונות, תוך שהוא דוחה הצעות למשרות שונות ומלמד בישיבת "עץ חיים" שבעיר. בשנת  1966 (תשכ"ו) נפטר בשווייץ והובל לקבורה בישראל.
רבנים ועסקנים המזוהים עם תנועת 'המזרחי', שהיו מתלמידיו והזדהה איתם בחייו, ביקשו לטומנו בבית הקברות סנהדריה שבירושלים. אולם בציווי רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, שהיה ידיד קרוב של הרב וינברג, הסיטו בחורים מישיבתו את מהלך הלוויה והובילוהו לקבורה בהר המנוחות, לחלקה שהשתייכה לרב סרנא עצמו, בטענה כי על המנוח להיטמן בקרבה לגדולי תורה[1]. אנקדוטה זו משקפת את חייו ודמותו של הרב וינברג, שמיזג באישיותו מרוחה של יהדות ליטא ותנועת המוסר, עם הלך רוחה ודרכה של יהדות גרמניה ואנשי "תורה עם דרך ארץ".

פסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי פסיקותיו משקפות את מצב יהדות גרמניה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בתוכה פעל. בתשובותיו עסק רבות בעניין הימום בהמה לפני השחיטה, פעולה שנדרשה בעקבות הגזירה הנאצית שאסרה שחיטה יהודית בגרמניה. בעניין זה ניהל הרב תכתובת ענפה עם גדולי רבני פולין ורוסיה בניסיון למצוא פתרון לאחת מהבעיות הקשות איתם התמודדה יהדות אירופה בזמנו, אך בסופו של דבר אסר פעולה זו. בין יתר תשובותיו הנודעות ניתן למנות את ההיתר לפעילות של תנועת 'ישורון' בצרפת[2], על אף שפעלה כתנועה מעורבת, בנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", בצורך בקרוב הנוער לאמונת ישראל, ובהסתמך על פוסקים קודמים שהתירו באופנים מסוימים את האיסור של "קול באישה ערווה". בנימוקים דומים התיר לנשים וגברים לשיר 'זמירות שבת' יחד, ותמך בקיום חגיגת "בת מצווה" לבנות, כהשוואה ל'בר מצווה' הנחגגת לבנים, זאת על פי "שורת ההיגיון הישר, וחובת העיקרון הפדגוגי", ועל אף ההתנגדות שהועלתה מצד רבנים אחרים בטענה נגדית כי חגיגות אלו מחקות את מנהגי הנוצרים ויש בהם בעיות צניעות. בפסיקות נוספות התיר לבצע התעמלות וספורט בשבת; והתיר עריכת ניסויים בבעלי חיים לצרכים רפואיים[3].

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ויינברג השתייך לאסכולת "תורה עם דרך ארץ" מבית מדרשו של הרש"ר הירש, ותמך בחקר התלמוד כמקובל בעולם האקדמי, (שילוב של כלי מחקר ספרותיים ופילולוגיים בלימוד התלמוד). בספרו "מחקרים בתלמוד" פרסם את חידושיו בדרך זו, ובכך תפס מקום כגדול הפוסקים אשר יצר והשתתף במחקר תלמודי. מאמריו ופסיקותיו התאפיינו בחדשנות מחשבתית ותפיסתית. בהתייחסותו לשואה הביע תמיכה במורדי גטו ורשה, תוך ביקורת במקביל על "גיבורי העט" כלשונו, שביקרו את אלו שלא התקוממו נגד החיה הנאצית, מתוך אי הבנה של המציאות הנוראה שדיכאה כל רצון לחיים וחירות. כמו כן הדגיש את ה"גבורה היהודית" שבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוות תחת הסבל הנורא. למדינת ישראל הביע יחס אוהד, וראה בה נחמה פורתא לאחר ההשמדה האיומה, וכלי למלחמה בהתבוללות בקרב הנוער היהודי[4].

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

* Shapiro, Marc B. between the Yeshiva world and Modern Orthodoxy, the life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg, London 1999

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב ויינברג למנוחות; מחלוקת על מקום קבורתו, דבר, 27 בינואר 1966
  2. ^ שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ח', על היתר זה הסתמכה בין היתר תנועת בני עקיבא.
  3. ^ שו"ת "שרידי אש" ח"ב סימן צ"א.
  4. ^ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל חלק ב, עמוד שו-שי.