יחיאל יעקב וינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יחיאל יעקב ויינברג בצעירותו

הרב יחיאל יעקב וינברג (תרמ"ד-ה, 1884ד' בשבט ה'תשכ"ו, 24 בינואר 1966) היה רב ופוסק. עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, והתמחה בהלכה, תלמוד, מחשבה ומוסר, את כתביו ששרדו אחר השואה, פרסם כשו"ת בשם שרידי אש.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בכפר בוגוד שברוסיה. בילדותו עברו הוריו לצ'כנובצ'ה, שם למד עם הרב אליהו ברוך קמאי, רב המקום. בבחרותו למד בישיבת מיר, ובישיבת סלבודקה, שם התקרב לרבי נתן צבי פינקל - הסבא מסלבודקה, לרבי נפתלי אמסטרדם, ולאחרים מאנשי תנועת המוסר. מאוחר יותר כתב מאמרים על התנועה ואישיה (בספרו "לפרקים").

בשנת 1906 (תרס"ו) החל לכהן כרב בעיירה פילווישקי שבליטא, במהלך שהותו בעיירה נישא לאסתר, בתו של רבה הקודם של העיירה יעקב מאיר לוין. לאחר תקופה קצרה התגרש.

בזמן מלחמת העולם הראשונה עזב את ליטא והתיישב בגרמניה. בתקופה זו השלים לימודים כלליים באוניברסיטאות ברלין וגיסן, ובשנת 1923 (תרפ"ג) קיבל תואר דוקטור בעקבות עבודתו על הפשיטתא, התרגום הסורי למקרא. החל משנת 1924 (תרפ"ד) עמד בראש בית המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר בברלין; והחזיק בתפקיד זה עד לסגירת המוסד בליל הבדולח (1938).

את תלאות מלחמת העולם השנייה עבר הרב וינברג בפולין, אליה גורש בידי הנאצים בשל אזרחותו הרוסית. זמן מה שהה בגטו קובנה, ולאחר מכן הועבר לגטו ורשה, שם היה ממנהיגי תושבי הגטו, נתמנה כנשיא אגודת הרבנים הכללית ולאחר מכן כנשיא אגודת רבני פולין[דרושה הבהרה]. בהמשך המלחמה הועבר בשל היותו נתין רוסי למחנה עבודה ווילצבורג בגרמניה, שם שהה עד לסיום המלחמה.

לאחר המלחמה שהה בעיר וייסנבורג, משם הועבר לבית החולים בנירנברג, שם שהה כתשעה חודשים. לאחר מכן עבר בהשפעת תלמידו הרב שאול ויינגורט לעיר מונטרה שבשווייץ[1]. הרב וינברג חי ופעל שם תוך שהוא דוחה הצעות למשרות שונות. בשנת 1966 (תשכ"ו) נפטר בשווייץ והובא לקבורה בישראל.

רבנים ועסקנים המזוהים עם תנועת 'המזרחי', שהיו מתלמידיו והזדהה איתם בחייו, ביקשו לטומנו בבית הקברות סנהדריה שבירושלים. אולם בציווי רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, שהיה ידיד קרוב של הרב וינברג, הסיטו בחורים מישיבתו את מהלך הלוויה והובילוהו לקבורה בהר המנוחות, לחלקה שהשתייכה לרב סרנא עצמו, בטענה כי על המנוח להיטמן בקרבה לגדולי תורה[2]. אנקדוטה זו משקפת את חייו ודמותו של הרב וינברג, שמיזג באישיותו מרוחה של יהדות ליטא ותנועת המוסר, עם הלך רוחה ודרכה של יהדות גרמניה ואנשי "תורה עם דרך ארץ".

פסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי פסיקותיו משקפות את מצב יהדות גרמניה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בתוכה פעל. בתשובותיו עסק רבות בעניין הימום בהמה לפני השחיטה, פעולה שנדרשה בעקבות החוק שאסר שחיטה יהודית בגרמניה. בעניין זה ניהל הרב תכתובת ענפה עם גדולי רבני פולין ורוסיה בניסיון למצוא פתרון לאחת מהבעיות הקשות איתן התמודדה יהדות אירופה בזמנו, אך בסופו של דבר אסר פעולה זו. תוך שהוא מסתמך על פוסקים קודמים, התיר הרב וינברג את פעילות של תנועת 'ישורון' בצרפת[3], על אף שפעלה כתנועה מעורבת, בנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", לצורך קירוב הנוער לתורה ולמצוות. הוא התיר לנשים וגברים לשיר 'זמירות שבת' יחד, ותמך בקיום חגיגת "בת מצווה" לבנות, כהשוואה ל'בר מצווה' הנחגגת לבנים, זאת על פי "שורת ההיגיון הישר, וחובת העיקרון הפדגוגי", ועל אף ההתנגדות שהועלתה מצד רבנים אחרים בטענה נגדית כי חגיגות אלו מחקות את מנהגי הנוצרים ויש בהם בעיות צניעות. בפסיקות נוספות התיר לבצע התעמלות וספורט בשבת; והתיר עריכת ניסויים בבעלי חיים לצרכים רפואיים[4].

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ויינברג השתייך לאסכולת "תורה עם דרך ארץ" מבית מדרשו של הרש"ר הירש[דרוש מקור], ותמך בחקר התלמוד כמקובל בעולם האקדמי, (שילוב של כלי מחקר ספרותיים ופילולוגיים בלימוד התלמוד). בספרו "מחקרים בתלמוד" פרסם את חידושיו בדרך זו. מאמריו ופסיקותיו התאפיינו בחדשנות מחשבתית ותפיסתית. בהתייחסותו לשואה הביע תמיכה במורדי גטו ורשה, תוך ביקורת במקביל על "גיבורי העט" כלשונו, שביקרו את אלו שלא התקוממו נגד החיה הנאצית, מתוך אי הבנה של המציאות הנוראה שדיכאה כל רצון לחיים וחירות. כמו כן הדגיש את ה"גבורה היהודית" שבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוות תחת הסבל הנורא. למדינת ישראל הביע יחס אוהד, וראה בה נחמה פורתא לאחר ההשמדה האיומה, וכלי למלחמה בהתבוללות בקרב הנוער היהודי. מאידך הסתייג מהכרזת יום העצמאות כחג דתי בגלל התנגדותם של חלק מ"גדולי התורה והדת שבדור"[5].

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שו"ת שרידי אש, 4 כרכים, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"א-תשכ"ט (בהמשך יצא בהדפסות נוספות).
    • המהדורה הראשונה יצאה בעריכתו של אנשיל כ"ץ. הוצאה מחודשת ובסדר שונה בשני כרכים, בעריכת הרב אברהם אבא וינגורט והרב שבתי רפפורט, יצאה על ידי "הוועד להוצאת כתבי הרב", ירושלים, תשנ"ט. במהדורה זו רוכזו בחלק השני שאלות ותשובות של רבני תקופתו בנושא הימום בהמות לפני השחיטה.
  • חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, בהוצאת הרב אברהם אבא וינגורט, ירושלים, תשנ"ח.
  • לפרקים, מהדורת בילגוריי תרצ"ו, באתר HebrewBooks.org. מהדורה שלישית מורחבת יצא על ידי "הוועד להוצאת כתבי הרב", ירושלים תשס"ב. בספר מופיע תיאור תולדות בעלי המוסר, בשילוב דברי הגות על ההווה
  • כתבי רבי יחיאל יעקב ווינברג חלק א' בענייני הלכה.
  • כתבי רבי יחיאל יעקב ווינברג חלק ב' מאמרים נאומים ודיבורים. את שני החלקים הוציא לאור תלמידו מלך שפירא, סקרנטון תשנ"ח.
  • יד שאול, ספר זיכרון ע"ש הרב ד"ר שאול ווינגורט זצ"ל, הוצא לאור על ידי אלמנת המנות תל אביב, תשי"ג, באתר HebrewBooks
  • מחקרים בתלמוד, ספר ראשון (רובו בהלכות נזיקין, בהוצאת בית המדרש לרבנים בברלין, תרצ"ז/תרח"ץ, באתר HebrewBooks
  • כמו כן, הוציא מבחר מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת שונים, רובם כונסו למהדורה החדשה של לפרקים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

* Shapiro, Marc B. between the Yeshiva world and Modern Orthodoxy, the life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg, London 1999

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וינברג, יחיאל יעקב בן משה, ‏יד שאול, האסון האיום במונטרה, באתר HebrewBooks
  2. ^ הרב ויינברג למנוחות; מחלוקת על מקום קבורתו, דבר, 27 בינואר 1966
  3. ^ שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ח', על היתר זה הסתמכה בין היתר תנועת בני עקיבא.
  4. ^ שו"ת "שרידי אש" ח"ב סימן צ"א.
  5. ^ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל חלק ב, עמוד שו-שי.