יחסים דיפלומטיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יחסים דיפלומטיים הם יחסים רשמיים בין משטרים של שתי מדינות. יחסים דיפלומטיים באים בדרך-כלל לידי ביטוי בשליחת משלחות רשמיות מכל אחת מהמדינות אל המדינה האחרת. כל משלחת מקבלת מינוי מהממשלה ששלחה אותה, והעומד בראשה מגיש כתב האמנה לראש המדינה המארחת. מכאן ואילך אחראית המשלחת על יצירת קשר וניהול משא ומתן בעת הצורך בין הממשלה ששלחה אותה לממשלת המדינה המארחת. כמו כן, עוסקת המשלחת בייצוג האינטרסים של המדינה ששלחה אותה, כגון: הגנה על אזרחיה המבקרים במדינה המארחת, הנפקת אשרות כניסה למדינת המוצא, ניהול נכסים של מדינת המוצא הנמצאים במדינה המארחת וכיוצא באלה.

סוגי יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרגה הגבוהה ביותר של יחסים דיפלומטיים היא חילופי שגרירים. כלומר, חילופי משלחות דיפלומטיות שבראשן שגריר. משלחת כזאת מקימה במדינה המארחת שגרירות, בדרך-כלל בעיר הבירה של המדינה המארחת, ולפעמים גם סניפים - קונסוליות - בערים גדולות אחרות. הדרגה הנמוכה ביותר של יחסים דיפלומטיים היא חילופי משלחות שמקימות "משרדי אינטרסים" במדינות המארחות.

מדינות קטנות, שאין להן אפשרות לשלוח משלחות למדינות רבות, ממנות לעתים אזרח מקומי במדינה המארחת כנציגה וכמי שדואג לאינטרסים שלה במדינה המארחת. נציג כזה מכונה "קונסול כבוד", ומינויו טעון אישור של ממשלת המדינה המארחת.

כינון יחסים דיפלומטיים הוא הביטוי המובהק ביותר להכרה הדדית בין מדינות, ובדרך-כלל ליחסי ידידות בין שתיהן. גם מדינות יריבות עשויות לקיים ביניהן יחסים דיפלומטיים, למשל: ברית-המועצות וארצות-הברית בתקופת המלחמה הקרה. ניתוק היחסים הדיפלומטיים הוא סימן למתיחות קשה בין מדינות, ולפעמים הוא מהווה שלב ראשון לקראת מלחמה ביניהן.

אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים

עד מלחמת העולם השנייה התבססו כללי היחסים הדיפלומטיים על מסורת שהתגבשה במשך מאות שנים, בעיקר באירופה. לאחר המלחמה הורגש צורך בנוסח כתוב ומחייב של הכללים האלה מסיבות שונות, ובהן: הפרות של הכללים ערב המלחמה ובמהלכה, הקמת מדינות חדשות, בעיקר באפריקה ובאסיה, שלא הייתה להן מסורת דיפלומטית, וכן העובדה שהמשלחות הדיפלומטיות הלכו וגדלו, כך שמנו אלפי שליחים ויותר, מה שהצריך הגדרות מדויקות של מעמדם.

באפריל 1961 נחתמה "אמנת וינה" שמגדירה באופן מחייב את תפקידי הדיפלומטים, חובותיהם, וחובות המדינה המארחת כלפיהם. בין הכללים שנקבעו באמנת וינה: חסינות מבנה השגרירות וסביבתו, כך שאסור למשטרה ולצבא המקומיים להיכנס למתחם השגרירות בלי אישור השגריר, חסינות חברי המשלחת הדיפלומטית - איסור על העמדת דיפלומט זר לדין פלילי או אזרחי במדינה המארחת ואיסור על הגבלת תנועתו של שגריר.

על המשלחת הדיפלומטית נאסר באמנת וינה לעסוק בריגול, להפר את החוק המקומי, להתערב בעניינים פנימיים של המדינה המארחת, להרחיב את תחום השגרירות או להוסיף נציגים דיפלומטיים שלא באישור המדינה המארחת.

יחסים דיפלומטיים בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה - היכולת ליצור קשר מידי בין מנהיגים ופקידי שלטון במדינות שונות, וכן היכולת של מנהיגים לערוך ביקורי-בזק במדינות רחוקות, איבדו הנציגויות הדיפלומטיות חלק מתפקידיהן המסורתיים בשמירת הקשר בין הממשלות. מנהיגים של מדינות ידידותיות מעדיפים לעתים קרובות לתקשר ביניהם "מעל לראשם" של הנציגים הדיפלומטיים. עם זאת, יתרונו של השגריר בכך שהוא נמצא במדינה המארחת ומשקיע חלק ניכר מזמנו בלימוד התרבות המקומית ויחסי הכוחות בפוליטיקה המקומית. היכרות זו עם המדינה המארחת מאפשרת לו לייעץ לשולחיו ולייעל את התקשורת בינם לבין מארחיו.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של ישראל
הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פ.א. ירשוב (F.A. Yershov) מוסר את כתב האמנתו ביום י"ב באב תש"ט, 1949

לישראל יש יחסים דיפלומטיים עם מרבית מדינות העולם. בימיה הראשונים של המדינה הייתה חשיבות רבה לעצם ההכרה במדינה שבאה לידי ביטוי בכינון יחסים דיפלומטיים. מבחינה זאת, כינון היחסים הדיפלומטיים עם מצרים ועם ירדן, בעקבות חתימת הסכמי השלום ב-1979 וב-1994, היו ציון דרך חשוב, כיוון שמדובר בהכרה רשמית של שתי מדינות ערביות במדינת ישראל, מדינות שאף ניסו בשעתן למנוע בכוח את הקמתה. לישראל הייתה בעבר גם שגרירות במאוריטניה, שהיא מדינה ערבית בצפון-מערב אפריקה, ויחסים דיפלומטיים בדרגת "משרדי אינטרסים" עם מרוקו ועם תוניסיה, אולם הם הושעו, וכיום השגרירות והמשרדים אינם פעילים.

בעקבות מלחמת ששת-הימים ב-1967 ספגו יחסי החוץ של ישראל מכה קשה, כשרוב מדינות הגוש המזרחי, ובראשן ברית-המועצות, וכן רוב מדינות אפריקה ואסיה, ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. היחסים הדיפלומטיים עם ברית-המועצות התחדשו רק לקראת פירוקה, בדצמבר 1991. יתר השגרירויות של מדינות מזרח-אירופה, אפריקה ואסיה נפתחו בהדרגה מסוף שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים.

כמעט כל השגרירויות הפועלות בישראל ממוקמות בתל אביב, ברמת גן או בהרצליה. זאת, כיוון שרוב מדינות העולם רואות בריבונותה של ישראל על ירושלים עניין שנוי במחלוקת, ולפיכך אינן מכירות בה כבירת מדינת ישראל (ראו: מעמדה החוקי של ירושלים). שתי שגרירויות שנמצאו בעבר בירושלים - שגרירות קוסטה-ריקה ושגרירות אל-סלוודור (שתיהן מדינות במרכז אמריקה) - הועברו לתל אביב בעקבות הודעת ממשלותיהן על כך באוגוסט 2006. שתי שגרירויות מוקמו במבשרת ציון - שגרירות בוליביה, אשר ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה, ושגרירות פרגוואי (שתיהן מדינות בדרום אמריקה). לכמה מדינות, למשל ארצות-הברית, בריטניה, איטליה ועוד, יש קונסוליות במזרח ירושלים, אולם הן אינן מואמנות לנשיא המדינה, ואינן כפופות לשגרירויות בתל אביב. חלק מהן קיימות עוד מימי המנדט הבריטי, ומאז מלחמת ששת הימים הן עוסקות בעיקר בייצוג מדינותיהן מול הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון ומול הרשות הפלסטינית, ובהנפקת אשרות ואישורים שונים לציבור זה. שגרירות הולנד בתל אביב מחזיקה משרד בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]