יחסי איטליה–צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי איטליה–צרפת
איטליהאיטליה צרפתצרפת
France Italy Locator.png
איטליה צרפת
שטחקילומטר רבוע)
301,340 643,801
אוכלוסייה
62,246,674 67,364,357
תמ"ג (במיליוני דולרים)
2,317,000 2,856,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,223 42,396
משטר
רפובליקה רפובליקה נשיאותית למחצה ודמוקרטיה פרלמנטרית למחצה

בין איטליה לבין צרפת מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ושתי המדינות חברות באיחוד האירופי ובנאט"ו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 57 לפנה"ס כבש יוליוס קיסר את גאליה, והכפיפה לשלטון הרפובליקה הרומית, ובעקבות כך הפכה גאליה ללטינית, ואימצה את מערכת המשפט והחוק הרומאית. במהלך נדידת העמים השתלטו שבטים גרמאנים על שטחים נרחבים של הקיסרות הרומית, ובכך הביאו בסופו של דבר לנפילת הקיסרות הרומית המערבית בשנת 476. במאה ה-8 הוקמה האימפריה הפרנקית ששלטה הן על שטחי צרפת כיום והן על חלקים מאיטליה.

המאות ה-15–ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 התחוללו המלחמות האיטלקיות, שבה ניסתה ממלכת צרפת להשתלט על חלקים מאיטליה, ולאחר מכן הייתה איטליה לזירת לחימה בין בית הבסבורג לבית ולואה. גם בשנים לאחר מכן לחמה צרפת בשטחי איטליה, במלחמות שניהלה כנגד בית הבסבורג, ובכלל זה במלחמת שלושים השנים, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת הירושה הפולנית, מלחמת הירושה האוסטרית ומלחמת שבע השנים.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמות הנפוליאוניות נכבשו מדינות איטליה השונות על ידי נפוליאון, ובפעם הראשונה בתולדותיהם זכו לסוג של איחוד מדיני, תחת חסותה של צרפת. בקונגרס וינה הוחזרה עצמאותם של המדינות השונות באיטליה, אך רעיון האיחוד נשאר באיטליה.

בשנת 1848 פרצה מהפכת פברואר שהביאה לביטול המונרכיה של יולי, ובעקבות כך נעשו מאמצים להביא לאיחוד איטליה כחלק ממהפכות אביב העמים, אולם הניסיונות הללו נכשלו. בשנת 1859 סייעה צרפת לממלכת סרדיניה במלחמת אוסטריה-סרדיניה, ובעקבות כך נמסרה לומברדיה לסרדיניה, והחל תהליך איחוד איטליה. בשנת 1860 נמסרו ניס וסבויה, אשר היו בשליטת בית סבויה, לצרפת, בתמורה לתמיכתה בסיפוח מדינות מרכז איטליה לממלכת סרדיניה. בשנת 1870 ניצלו האיטלקים את מלחמת פרוסיה-צרפת, אשר הובילה לאיחוד גרמניה, וסיפחו את רומא, שהפכה לעיר הבירה של הממלכה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה שמרה איטליה בתחילה על נייטרליות, אולם בשנת 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה, ובמהלך חוזה ורסאי הייתה מארבעת הגדולים, וקיבלה את שטחי טרייסטה ודרום טירול.

במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפה איטליה פעולה עם גרמניה הנאצית, ואף הכריזה מלחמה על צרפת ב-10 ביולי 1940, ובתמורה קיבלה את שטחי ניס וסבויה. בתום המלחמה חזרו שטחים אלו לידי צרפת.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה היו איטליה וצרפת ממקימי קהילת הפחם והפלדה האירופית, שהפך מאוחר יותר לארגון האיחוד האירופי.

כיום שתי המדינות משתפות פעולה במגוון תחומים, ובכלל זה בתחומי הכלכלה, המסחר, הביטחון והתרבות, ושתי המדינות אף חברות באיחוד האירופי ובנאט"ו.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל סירובה של איטליה[1] בקבלת מהגרים בעת משבר הפליטים באירופה שתקף את אירופה ובעיקר את איטליה, האשים בחודש ינואר 2019 משנה לראש ממשלת איטליה לואיג'י די מאיו את צרפת כי היא מעולם לא הפסיקה את הקולוניזציה שלה באפריקה והיא לטענתו גורמת להגירה ולהסתננות מאפריקה לאירופה, די מאיו קרא להטיל סנקציות נגד צרפת בשל התנהלות זו. בתגובה לכך זימנה צרפת את שגריר איטליה בפריז לבירור.[2]

ב-7 בפברואר 2019 החזירה צרפת את שגרירה מרומא בשל פגישתו של המשנה לראש ממשלת איטליה לואיג'י די מאיו עם מנהיגי מחאת האפודים הצהובים, בטענה כי זאת התערבות של איטליה בענייניה הפרטיים של צרפת.[3]

השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-16 הושפעה צרפת רבות מהרנסאנס האיטלקי. כמו כן, שתיים ממלכות צרפת היו מבית מדיצ'י האיטלקי; קטרינה דה מדיצ'י, אשתו של אנרי השני, מלך צרפת, ואמם של פרנסואה השני, מלך צרפת, שארל התשיעי, מלך צרפת ואנרי השלישי, מלך צרפת, ומארי דה מדיצ'י, אשתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת, ואמו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת.

אמנים רבים במהלך המאות ה-19 וה-20, עברו להתגורר בפריז, שהייתה בירת האמנות הבינלאומית. בצרפת חיים רבים שמוצאם מאיטליה, וההערכה היא שכ-5 מיליון צרפתים מקור מוצאם הוא איטלקי[4]. כיום 340,000 אזרחים איטלקים חיים בצרפת[5], בעוד 130,000 אזרחים צרפתים חיים באיטליה.

יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-24 קונסוליות באנקונה, אאוסטה, בארי, בולוניה, ברינדיזי, קליארי, קטאניה, קוזנצה, פירנצה, ג'נובה, לה ספציה, ליבורנו, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, פארמה, פרוג'ה, פסקארה, סאסארי, טרנטו, טרייסטה, טורינו, ונציה וונטימיגליה. מאידך, איטליה מחזיקה בצרפת שגרירות בפריז, ו-7 קונסוליות בבורדו, לורד, ליון, מרסיי, מץ, ניס, וטולון[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי איטליה–צרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]