יחסי ארמניה – הממלכה המאוחדת
| יחסי ארמניה – הממלכה המאוחדת | |
|---|---|
|
|
| |
| ארמניה | הממלכה המאוחדת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 29,743 | 243,610 |
| אוכלוסייה | |
| 2,777,977 | 67,905,770 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 19,503 | 3,070,668 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 7,020 | 45,220 |
| משטר | |
| רפובליקה | מונרכיה חוקתית |
יחסי ארמניה-בריטניה הם יחסי החוץ בין ארמניה לבריטניה. בריטניה הכירה בארמניה ב-31 בדצמבר 1991. שגרירות ארמניה הראשונה באירופה הוקמה בלונדון באוקטובר 1992. מאז 1995, לבריטניה יש שגרירות בירוואן. שתי המדינות מקיימות יחסים שיתופיים וידידותיים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-90 של המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף המאה ה-19 חולקה ארמניה בין רוסיה לטורקיה. המתחים החלו להסלים בטורקיה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ובעיקר בשנות ה-90 של המאה ה-19, מה שהוביל לסדרת משברים בינלאומיים שהבריטים ניסו לסייע לפתורם על ידי הפעלת לחץ על ממשלת האימפריה העות'מאנית. בריטניה הייתה מזמן ידידה מרכזית של ממשלת טורקיה, וסייעה לה להתנגד ללחץ התפשטות כבד מצד רוסיה. בשנות ה-80 של המאה ה-19 דחפה לונדון לרפורמות, תוך התמקדות מיוחדת בטיפול טוב יותר בנוצרים ברחבי האימפריה העות'מאנית. הממשלה העות'מאנית התנגדה ללחצים, והתרחקה מבריטניה. במקום זאת, קונסטנטינופול פנתה יותר ויותר לגרמניה לצורך תמיכה פוליטית, כלכלית ומסחרית, מה שהוביל בסופו של דבר לכניסתה למלחמת העולם הראשונה כבעלת ברית של הקיסרות הגרמנית.[1]
ככל שזוועות שהיו נגד ארמנים בטורקיה גרמו לזעם רב בדעת הקהל הבריטית. לונדון ניסתה לתאם תגובה מצד בריטניה, רוסיה, גרמניה, אוסטריה וצרפת, אך הם לא הצליחו להסכים על סנקציות או עונשים מתאימים; ההיסטוריונים מאמינים כי טורקיה הייתה עושה וויתורים אם הייתה מאוימת במלחמה בפועל. גרמניה רצתה לעזור לטורקיה; רוסיה לא רצתה לעורר את הקהילה הארמנית הגדולה שלה. צרפת רצתה להגביל את התפקיד הבריטי באזור. ויליאם גלאדסטון, ליברל מוביל אז בפנסיה, קרא לבריטניה להתערב לבדה. ראש הממשלה מטעם הליברלים, לורד רוזברי סירב. המשבר החליש את רוזברי, שהתפטר ביוני 1895. המשבר הגיע לשיא אלים בשנת 1896, לאחר שפיגועים בקונסטנטינופול הובילו למתקפות מאסיביות על ארמנים החיים בעיר, ואלפים שנרצחו. לורד סליסבורי, ראש הממשלה השמרני החדש ניסה ולא הצליח לגרום למעצמות להתערב. לא נעשה דבר כדי לעזור לארמנים.[2] [3][4]
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדיניות הבריטית סביב 1910 עמדה בניגוד לשליטה הרוסית בארמניה, וניסתה לדחוף את האימפריה העות'מאנית לשיפור הטיפול בה בארמנים.[5] כשפרצה מלחמת העולם דחתה בריטניה את הרעיון להקים לגיון ארמני להילחם נגד הטורקים. במקום זאת תמכה בלגיון ארמני בפיקוד צרפתי שאכן נלחם בקפריסין.[6]
כשעלו הידיעות על טבח הארמנים, לונדון פעלה להפגין כי האחריות הקיסרית שלה כוללת אכיפה של זכויות אדם. הטורקים הגיבו ללאומיות אנטי-בריטית מוגברת.[7][8]
ביקורים רשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין ארמניה ובריטניה מתקיימים ביקורים שונים במדינה, כאשר לאחרונה היה ביקורו של השר לענייני אירופה הבריטי דייוויד לידינגטון בירוואן. בנוסף ביקר נשיא ארמניה סרז' סרגסיאן בבריטניה ביולי 2012.
ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר ביקרה בארמניה ביוני 1990, כשהיא עוד הייתה חלק מברית המועצות.
הכרה ברצח עם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממשלות הוותיקות בוויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד מכירות ברצח העם הארמני, אולם ממשלת בריטניה אינה מכירה ברצח העם הארמני, מכיוון שהיא סבורה כי הראיות אינן מספיק ברורות כדי לשקול בהתאמה את "האירועים הנוראיים אשר פגעו באוכלוסייה הארמנית העות'מאנית בתחילת המאה שעברה" כרצח עם תחת הגדרות ועידת האו"ם ב-1948. ממשלת בריטניה קובעת כי "הטבח היה טרגדיה מחרידה" ומגנה אותם באומרה כי זו הייתה השקפת הממשלה באותה תקופה.[9]
הקהילה הארמנית בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1989 התגוררו בערך 10,000 ארמנים בלונדון רבתי . הרוב היו מהגרים מהדור הראשון מלבנון, סוריה, עיראק, איראן וקפריסין.[10] הם כוללים גם ארמנים מאתיופיה, הודו, מצרים, ישראל, וכן יחידים ממדינות אחרות.
מנצ'סטר מאכלסת אוכלוסייה ארמנית מאז 1835, כאשר 30 עסקים ארמנים נחשבו שפעלו בעיר עד שנת 1862.[11]
נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמניה מחזיקה בבריטניה שגרירות בלונדון בלבד, ואילו בריטניה מחזיקה בארמניה שגרירות בירוואן בלבד.[12]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Jeremy Salt, "Britain, the Armenian question and the cause of Ottoman reform: 1894–96." Middle Eastern Studies 26.3 (1990): 308-328.
- ^ R.C.K. Ensor. England: 1870 – 1914 (1936) pp 238-39
- ^ Roy Douglas, "Britain and the Armenian Question, 1894–7." Historical Journal 19#1 (1976): 113-133.
- ^ Andrew Roberts, Salisbury: Victorian Titan (1999) pp 605–11.
- ^ Joseph Heller, "Britain and the Armenian question, 1912–1914 a study in realpolitik." Middle Eastern Studies 16.1 (1980): 3-26.
- ^ Andrekos Varnava, "The Politics and Imperialism of Colonial and Foreign Volunteer Legions during the Great War: Comparing Proposals for Cypriot, Armenian, and Jewish Legions." War in History 22.3 (2015): 344-363.
- ^ Michelle Tusan, "'Crimes against Humanity': Human Rights, the British Empire, and the Origins of the Response to the Armenian Genocide." American Historical Review 119.1 (2014): 47-77.
- ^ Akaby Nassibian, Britain and the Armenian Question, 1915–1923 (1984)
- ^ https://www.theguardian.com/world/2009/nov/03/armenia-genocide-denial-britain
- ^ Talai, Vered Amit (1989). Armenians in London: The Management of Social Boundaries. Manchester: Manchester University Press. p. 1. ISBN 0-7190-2927-9.
- ^ "Multi-Cultural Manchester: Armenians". Manchester City Council. אורכב מ-המקור ב-2009-09-07. נבדק ב-2009-08-22.
- ^ אתר על יחסי מדינות
