יחסי ארצות הברית-קובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחסי ארצות הברית-קובה
ארצות הבריתארצות הברית קובהקובה
Cuba USA Locator.png
ארצות הברית קובה
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 110,860
אוכלוסייה
323,995,528 11,179,995
תמ"ג (במיליוני דולרים)
18,560,000 128,500
תמ"ג לנפש (בדולרים)
57,285 11,494

יחסי ארצות הברית-קובה הם היחסים בין ארצות הברית של אמריקה לבין הרפובליקה של קובה. ב-20 ביולי 2015, לאחר ניתוק יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, שהחל ב-1961, בעיצומה של המלחמה הקרה, חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לבין קובה. את ארצות הברית מייצגת בקובה שגרירות ארצות הברית בהוואנה ואת קובה מייצגת שגרירות קובה בוושינגטון.

עם קריסת שלטונה של האימפריה הספרדית על נחלותיה ביבשת אמריקה בשנות העשרים של המאה ה-19, כתוצאה ממלחמות העצמאות הספרדיות אמריקאיות, נותרו רק קובה ופוארטו ריקו תחת שלטונה של ספרד עד למלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898, שהייתה המשך של מלחמת העצמאות של קובה. על פי הסכם פריז, שנחתם באותה שנה, הפכה קובה להיות מדינת חסות של ארצות הברית, שהשיגה לעצמה השפעה כלכלית ופוליטית על האי, שהמשיכה להתקיים עד לקבלת העצמאות של קובה ב-1902. בעקבות המהפכה הקובנית ב-1959, התדרדרו באופן משמעותי היחסים הדו-צדדיים בין שתי המדינות. ב-1961 ניתקה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה והמשיכה לבצע פעולות סמויות להפלת המשטר הקומוניסטי.[1] בנוסף, כפתה ארצות הברית סדרה של מגבלות ואיסורים מקיפים כנגד הממשל הקובני כתגובה להלאמה של רכושן של חברות אמריקאיות בקובה, והיא הכריזה שהיא תמשיך לעשות כן כל עוד ממשיכה ממשלת קובה לסרב להתקדם לקראת תהליך של דמוקרטיזציה וכיבוד זכויות האדם,[2] בתקווה לראות תהליך של דמוקרטיזציה ויישום מחדש של הקפיטליזם, באותו אופן בו התרחש תהליך דומה במזרח אירופה לאחר סתיו העמים ב-1989. במקביל, העצרת הכללית של האומות המאוחדות וארגונים נוספים, קראו פה אחד "לשים קץ לאמברגו הכלכלי, המסחרי והפיננסי ארוך השנים של ארצות הברית כנגד קובה".[3]

ב-17 בדצמבר 2014 הודיעו נשיא ארצות הברית, ברק אובמה ונשיא קובה, ראול קסטרו, על תחילתו של תהליך של נורמליזציה של היחסים בין שתי המדינות, שכונה על ידי התקשורת "ההפשרה הקובנית" (באנגלית: Cuban Thaw, בספרדית: deshielo cubano). לאחר משא ומתן חשאי בקנדה ובקריית הוותיקן,[4] בחודשים שקדמו להצהרה, ובסיועו של האפיפיור פרנציסקוס, נחתם ההסכם להסרתם של כמה ממגבלות הנסיעה האמריקאיות, להפחתת המגבלות על הסחר, להתרת הקשרים של הבנקים האמריקאים עם המערכת הפיננסית הקובנית,[5] ולפתיחתה של שגרירות אמריקאית בהוואנה, לאחר שזו נסגרה בעקבות ההתקרבות של קובה לברית המועצות ב-1961.[6][7]

נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, מודיע על חידוש היחסים הרשמי, יולי 2015

ארצות הברית וקובה חידשו רשמית את יחסיהן בחודשי הקיץ של 2015, לראשונה מאז ימי המלחמה הקרה. דרג הנציגויות של שתי המדינות הועלה לשגרירויות, כשב-20 ביולי נפתחה שגרירות קובנית בוושינגטון,[8] וב-13 באוגוסט נחנכה באופן רשמי שגרירות ארצות הברית בהוואנה, כאשר שלושת לוחמי המארינס שהורידו את הדגל האמריקאי ב-1961 הניפו אותו שוב.[9][10]

ב-20 במרץ 2016 הגיע אובמה לביקור היסטורי בן שלושה ימים בהוואנה, קובה, בהיותו הנשיא הראשון להגיע לאי הקריבי מאז ביקורו של קלווין קולידג' ב-1928.[11]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר בין המושבה הספרדית של קובה לבין המושבות ביבשת צפון אמריקה החל להתרקם בראשית המאה ה-18 באמצעות חוזים מסחריים בלתי חוקיים בין המושבות האירופאיות בעולם החדש, שמטרתם הייתה להתחמק מתשלום מסים. כאשר גדל היקף הסחר החוקי והבלתי חוקי, נעשתה קובה שותפה לסחר משגשג באופן יחסי באזור ומרכז לייצור טבק וסוכר. במהלך תקופה זו החלו סוחרים קובנים להגיע בהדרגה לנמלים בצפון אמריקה ומיסדו חוזי סחר שהחזיקו מעמד שנים רבות.

הכיבוש הבריטי של הוואנה ב-1762 פתח את הסחר עם המושבות הבריטיות בצפון אמריקה והמהפכה האמריקאית ב-1776 יצרה הזדמנויות סחר נוספות. ספרד פתחה באופן רשמי את הנמלים בקובה לסחר הצפון אמריקאי בנובמבר 1776 והאי נעשה בהדרגה תלוי בסחר זה.

לאחר פתיחתו של האי לסחר העולמי ב-1818, החליפו חוזי הסחר את הקשרים הכלכליים הספרדיים. ב-1820, סבר תומאס ג'פרסון שקובה היא "התוספת המעניינת ביותר שיכולה להיות למערכת המדינות שלנו" ואמר למזכיר המלחמה, ג'ון קלהון שארצות הברית "חייבת, בהזדמנות הראשונה האפשרית, לספח את קובה".[12]

במכתב לשגריר ארצות הברית בספרד, יו נלסון, תיאר מזכיר המדינה, ג'ון קווינסי אדמס, את הסבירות שארצות הברית "תספח את קובה" , תוך חצי מאה, למרות מכשולים: "אך קיימים חוקים פוליטיים לצד חוקים פיזיקליים ואם תפוח נופל עקב סערה מהעץ שלו, הוא אינו יכול לבחור את גורלו, אלא ליפול ארצה, כך קובה, בהכרח תיפרד מהקשר הלא טבעי שלה לספרד ועקב כך שהיא לא מסוגלת להחזיק מעמד באופן עצמאי, היא תימשך רק לאיחוד הצפון אמריקאי, שבזכות אותו חוק טבע, לא יכולה לנתק את קובה מאחיזתה".[13] ב-1854, נרקמה על ידי דיפלומטים אמריקאים, הצעה סודית שנודעה כ"גילוי הדעת של אוסטנד", על רקע רצונם לספח מדינה תלויה לארצות הברית. במסגרת גילוי הדעת זה הועלתה הצעה לקנות את קובה מספרד תמורת סכום של 130 מיליון דולר. במקרה שספרד הייתה דוחה את ההצעה, נרמז בגילוי הדעת, בשם הייעוד הגלוי, יש להשיג את המטרה בכוח הזרוע. כאשר התוכניות הללו פורסמו, בשל הדרך שבה אחד ממחבריהן התלהב מהן בקול, גרם פרסומו של גילוי הדעת לשערורייה והוא נדחה, בין השאר בשל ההתנגדויות של אנשי התנועה לביטול העבדות בארצות הברית.

ב-1877, רכשו האמריקאים 83% מכלל היקף היצוא הקובני. במהלך תקופה זו צפה הסופר האנגלי, אנתוני טרולופ, ש"הסחר בארץ זו עומד ליפול לידיהם של זרים, הוואנה תהיה עד מהרה אמריקאית כמו ניו אורלינס".[14] בהדרגה גם החלו תושבי יבשת צפון אמריקה להתגורר בקובה ועל כמה מחוזות על החוף הצפוני נאמר שהמאפיין שלהם הוא יותר אמריקאי מאשר ספרדי. בין השנים 18781898, ניצלו משקיעים אמריקאים את ההזדמנות שנוצרה עקב ההתדרדרות של המצב הכלכלי בעקבות מלחמת עשר השנים, כדי להשתלט על אחוזות שהם ניסו לרכוש ללא הצלחה לפני שאחרים יציעו מחירים נמוכים יותר עבורן. מעל הכל, נוכחותם של משקיעים אלה אפשרה את השילוב של הכלכלה הקובנית במערכת הכלכלית הצפון אמריקאית והחלישה את קשריה של קובה לספרד.

עצמאות קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת תעמולה של המפלגה הרפובליקנית מ-1901 המתארת את שלטון ארצות הברית בקובה

עם התגברות ההתנגדות לשלטון הספרדי בקובה, ניסו המורדים שנלחמו על עצמאות האי להשיג את תמיכתו של נשיא ארצות הברית, יוליסס סימפסון גרנט. גרנט דחה את ההצעה והיקף המרידה הצטמצם, אף על פי שהתעניינות האמריקאית באזור המשיכה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס בליין כתב ב-1881 על קובה: "אי עשיר זה, נקודת המפתח במפרץ מקסיקו, וזירת הסחר הרחבה ביותר שלנו בחצי הכדור המערבי, הוא, למרות היותו בידיים ספרדיות, חלק מהמערכת המסחרית האמריקאית... אם אי פעם היא תחדל להיות חלק מספרד, קובה חייבת להיות אמריקאית ולא ליפול לידיה של שום מעצמה אירופאית אחרת".[15]

לאחר כמה הצלחות של המורדים במלחמת העצמאות השנייה של קובה ב-1897, הציע נשיא ארצות הברית, ויליאם מקינלי, לרכוש את קובה בתמורה ל-300 מיליון דולרים.[16] דחיית ההצעה, והפיצוץ שגרם לטביעתה של ספינת הקרב האמריקאית, USS Maine, בנמל הוואנה, הובילו לפרוץ מלחמת ארצות הברית-ספרד. בקובה הייתה מלחמה זו ידועה בכינוי "ההתערבות האמריקאית במלחמת העצמאות של קובה".[13] ב-10 בדצמבר 1898, חתמו ארצות הברית וספרד על הסכם פריז, שעל פיו ויתרה ספרד על כל זכויותיה בקובה. ההסכם שם קץ לקיומה של האימפריה הספרדית ביבשת אמריקה וסימן את תחילתה של ההתפשטות האמריקאית ואת הדומיננטיות ארוכת הטווח שלה באזור. מיד לאחר חתימת ההסכם, החלה "חברת הנדל"ן בקובה", בבעלות אמריקאית, לנהל את עסקי מכירת הקרקעות בקובה לאמריקאים.[17] המשטר הצבאי האמריקאי באי נמשך עד 1902, כאשר הוענקה בסופו של דבר עצמאות רשמית לקובה.

היחסים בשנים 1959-1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

"התיקון של טלר" משנת 1898 אסר על סיפוח מוחלט של קובה לארצות הברית. ארצות הברית הסכימה להסיג את כוחותיה מהאי, בתנאי שקובה תסכים לתיקון פלאט, תיקון לחוק המעורבות הצבאית מ-1901, שהוצע על ידי הסנאטור אורוויל ה. פלאט, שהתיר לארצות הברית להתערב בעיניניה הפנימיים של קובה אם יהיה צורך בכך כדי להבטיח את שלטונה של ממשלה טובה וחייב את קובה להחכיר לארצות הברית קרקעות לצורך הקמתם של בסיסים ימיים. במסגרת החוזה הקובני-אמריקאי, הוחכר לארצות הברית החלק הדרומי של מפרץ גואנטנמו, שם הוקם הבסיס הימי ב-1898. תיקון פלאט הגדיר את התנאים ליחסי ארצות הברית-קובה במשך 33 השנים הבאות ונדחה בתקיפות על ידי רוב תושבי קובה.

אף על פי שארצות הברית הכירה בהפיכתה של קובה לרפובליקה עצמאית, השליט המושל האמריקאי, צ'ארלס אדוארד מגון, ממשל צבאי זמני לשלוש שנים נוספות, בעקבות מרד שפרץ בהנהגתו של חוסה מיגל גומס. בעשרים השנים הבאות התערבה ארצות הברית שוב ושוב באמצעים צבאיים בענייניה של קובה: 1909-1906, 1912 ו-1917–1922. ב-1912, נשלחו כוחות אמריקאים לדכא את המחאות של הקובנים ממוצא אפריקאי כנגד אפליה כביכול.

ב-1926 היו בבעלותן של חברות אמריקאיות 60% מתעשיית הסוכר הקובנית. ווושינגטון תמכה באופן רצוף בממשלות הקובניות. עם זאת, עימותים פנימיים בין ממשלת חררדו מצ'דו ובין האופוזיציה, הובילו לתבוסה הצבאית שהוא נחל מהמורדים ב-1933. שגריר ארצות הברית בקובה, סאמר וולס, ביקש התערבות צבאית אמריקאית. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, למרות מדיניות השכן הטוב שהוא הוביל כלפי אמריקה הלטינית, הורה ל-29 ספינות מלחמה להגיע לקובה ולקי וסט, העמיד בכוננות את חיל הנחתים של ארצות הברית ומפציצים לשימוש בעת הצורך. מחליפו של מצ'דו, רמון גראו, נכנס לתפקיד הנשיא ומיד ביטל את תיקון פלאט. במחאה, הסירה ארצות הברית את הכרתה בממשלת גראו והשגריר וולס תיאר את המשטר החדש כ"קומוניסטי" וכ"חסר אחריות".[13][18]

עליית כוחו של הגנרל פולחנסיו בטיסטה בשנות השלושים כמנהיג דה פקטו וכנשיא קובה בשתי תקופות כהונה (1944-1940 ו-1952–1959), פתחה עידן של שיתוף פעולה הדוק בין ממשלות קובה וארצות הברית. שתי המדינות חתמו על הסכם יחסים ב-1934. תקופת כהונתו השנייה של בטיסטה כנשיא החלה בעקבות הפיכה שתוכנה בפלורידה ונשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הכיר בשיבתו של בטיסטה לשלטון והעניק לו סיוע כספי וצבאי.[13]

עידן בטיסטה בקובה עמד בסימן שליטתה הכמעט מוחלטת של ארצות הברית בכלכלה הקובנית. מספר חברות אמריקאיות המשיכו להתפתח, אף על פי שהשחיתות גאתה והוואנה הפכה להיות מקום מקלט לדמויות מהפשע המאורגן האמריקאי ואירחה את "ועידת הוואנה" המפורסמת ב-1946. שגריר ארצות הברית בקובה, ארתור גרדנר, תיאר מאוחר יותר את היחסים בין ארצות הברית לבין בטיסטה במהלך תקופת כהונתו השנייה כנשיא:[19]

"בטיסטה נשען תמיד על ארצות הברית. אינני סבור שהיה לנו אי פעם ידיד טוב ממנו. זה היה מצער, כמו כל הדרום אמריקאים, שכידוע, על אף שאין לי ידע מבוסס על כך, היה לו חלק בכל דבר שנעשה בקובה. אך מצד שני, הוא עשה עבודה מדהימה"

עם פרוץ המתיחות הצבאית בקובה בין המורדים בהנהגתו של פידל קסטרו, לבין ממשלת בטיסטה, תבע הנשיא הנבחר מנואל אורוטיה יאו, מארצות הברית לשים קץ למכירות הנשק לבטיסטה. וושינגטון ביצעה צעד מכריע במרץ 1958 כדי למנוע מכירת נשק לכוחותיו של בטיסטה ובכך שינתה את מהלך המהפכה באופן בלתי הפיך לטובתם של המורדים. המהלך זכה להתנגדות תקיפה מצדו של השגריר ארל ט. סמית וגרם ליועץ מחלקת המדינה, ויליאם וילנד, לקונן על כך ש"אני יודע שבטיסטה נחשב על ידי רבים כבן בליעל... אך האינטרסים האמריקאים קודמים... לכל הפחות הוא בן הבליעל שלנו".[20]

היחסים לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עד קסטרו, הייתה ההשפעה של ארצות הברית כה גדולה בקובה עד כי שגריר ארצות הברית היה האיש השני בחשיבותו במדינה, לעתים גם חשוב ביותר מאשר נשיא קובה".
(ארל ט. סמית, לשעבר שגריר ארצות הברית בקובה, בעדות בסנאט ארצות הברית ב-1960)[21]

פידל קסטרו בביקור בארצות הברית באפריל 1959

ב-1959, לאחר המהפכה הקובנית, הכיר נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, בממשלה הקובנית החדשה שהדיחה את ממשלת בטיסטה, אך היחסים בין שתי המדינות התדרדרו במהרה. תוך מספר ימים, התפטר שגריר ארצות הברית, ארל ט. סמית, מתפקידו והוחלף בפיליפ בונסל. הממשל האמריקאי החל להיות בהדרגה מודאג מהרפורמה האגררית בקובה ומההלאמה של התעשיות שבבעלות אמריקאית. בין ה-15 באפריל לבין ה-26 באפריל 1959, ביקר קסטרו בראשות משלחת של נציגים בארצות הברית כאורחים של מועדון העיתונות. הביקור נתפס על ידי רבים כ"מתקפת קסם" (Charm offensive) מצדו של קסטרו וממשלתו החדשה ובמסגרת ביקורו הוא הניח זר על אנדרטת לינקולן בוושינגטון. לאחר פגישה של קסטרו עם סגן הנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון, בה הוא התווה את תוכנית הרפורמות שלו, החלה ארצות הברית להטיל מגבלות סחר הדרגתיות על האי. ב-4 בספטמבר, נפגש השגריר בונסל על ראש הממשלה קסטרו והביע "דאגה כנה מהיחס שניתן לאינטרסים אמריקאים פרטיים בקובה".[22]

שלט תעמולה במפרץ החזירים

ההתערבות הממשלתית וההשתלטות על עסקים בבעלות פרטית המשיכה ומגבלות הסחר על קובה הלכו וגדלו. ארצות הברית חדלה לקנות סוכר מקובה וסירבה לספק נפט לשותפתה לעסקים לשעבר, צעד שהיה הרסני לכלכלת האי וגרם לקובה לפנות לשותפתה החדשה לסחר, ברית המועצות, כדי שזו תספק לה את הנפט החיוני. במרץ 1960 החמירו המתחים כאשר אוניית המשא La Coubre התפוצצה בנמל הוואנה ו-75 איש נהרגו. פידל קסטרו האשים את ארצות הברית והשווה את התקרית להטבעתה של USS Maine, אף על פי שהוא הודה כי אינו יכול היה להביא הוכחה כלשהי להאשמתו. באותו חודש, התיר בחשאי הנשיא אייזנהאואר ל-CIA לארגן, לאמן ולצייד גולים קובנים כלוחמי גרילה שיפילו את משטרו של קסטרו.[23]

בכל פעם שבה ממשלת קובה הלאימה רכוש אמריקאי, נקט הממשל האמריקאי בצעדי נגד, שכתוצאה מהם, כל היצוא לקובה נאסר ב-19 באוקטובר 1960. כתוצאה מכך, החלה קובה למסד יחסי סחר עם ברית המועצות, וגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים שנותרו בין שתי המדינות. מאוחר יותר באותה שנה, נעצרו וגורשו הדיפלומטים האמריקאים, ויליאם פרידמן ואדווין סמית, באשמה של "עידוד מעשי טרור, מתן מקלט, מימון פעילות חתרנית והברחת כלי נשק". ב-3 בינואר 1961 הסירה ארצות הברית את הכרתה בממשלת קובה וסגרה את שגרירותה בהוואנה.

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי, האמין שמדיניותו של אייזנהאואר כלפי קובה שגויה. הוא מתח ביקורת על מה שהוא ראה כשימוש בהשפעת הממשל האמריקאי לקידום האינטרסים והגדלת הרווחים של חברות אמריקאיות פרטיות, במקום לסייע לקובע להגיע לקדמה כלכלית, באומרו שהאמריקאים שלטו בכלכלת האי והעניקו תמיכה לאחד ממשטרי הדיכוי הרצחניים ביותר בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. "הנחנו לבטיסטה לשים את ארצות הברית בצד של הרודנות ולא עשינו דבר כדי לשכנע את העם הקובני ואת אמריקה הלטינית שרצינו להיות בצד של החרות".[24]

ב-1961 עמדה קובה כנגד פלישה של כ-1,500 גולים קובנים שאומנו על ידי ה-CIA במפרץ החזירים.[25] נטילת האחריות של הנשיא קנדי ליוזמה, שעוררה תגובה עממית נגד הפלישה, הוכחה כאמצעי תעמולה של הממשלה הקובנית. ארצות הברית החלה בעיצוב תוכניות חדשות שמטרתן גרימת חוסר יציבות של ממשלת קובה. פעילויות אלו נודעו באופן כולל כ"פרויקט קובה", או כ"מבצע נמייה" (Operation Mongoose). מבצע זה היה תוכנית מתואמת פעילות פוליטית, פסיכולוגית וצבאית, שבה שולבו מבצעי מודיעין לצד ניסיונות רצח של מנהיגי מפתח פוליטיים. פרויקט קובה כלל גם הצעה לביצוע פעולות התקפה על מטרות בארצות הברית, כדי להשיג תמיכה לפעילות צבאית כנגד ממשלת קובה. הצעה זו הייתה ידוע בשם מבצע נורת'וודס.

דוח של ועדה מיוחדת של סנאט ארצות הברית, אישר מאוחר יותר את קיומם של שמונה ניסיונות להרוג את קסטרו בין השנים 19601965, לצד תוכניות נוספות כנגד מנהיגים קובנים אחרים.[26] לאחר כישלון הפלישה למפרץ החזירים, ביצעה ארצות הברית פלישת דמה ב-1962 במבצע שכונה Operation Ortsac (שמו של קסטרו בהיפוך אותיות).[27] המתחים בין שתי המדינות הגיעו לשיאם ב-1962, לאחר שמטוס סיור של ארצות הברית צילם פעילות בנייה של אתרי שיגור לטילים סובייטיים לטווח בינוני. גילוי זה הוביל לפרוץ משבר הטילים בקובה.

באופן דומה המשיכו יחסי הסחר בין שנית המדינות להתדרדר. ב-1962 הרחיב הנשיא קנדי את מגבלות הסחר שננקטו לאחר המהפכה על ידי קודמו בתפקיד, הנשיא אייזנהאואר, כך שנאסרו כל פעולות הסחר עם קובה, להוציא אספקת מזון ותרופות. שנה לאחר מכן נאסרו על אזרחי ארצות הברית הנסיעה לקובה והעברות כספים אליה. האמברגו של ארצות הברית כנגד קובה ממשיך בצורות שונות עד היום.

בתקופת כהונתו של הנשיא לינדון ג'ונסון החלו היחסים להפשיר, בתהליך שנמשך ב-15 שנים הבאות. ב-1964 שלח קסטרו לנשיא ג'ונסון מסר לעידוד המשך הדו-שיח בין שתי המדינות:

"תקוותי הרצינית היא שקובה וארצות הברית תוכלנה בסופו של דבר לכבד זו את זו ולגשר על הפערים ביניהן. אני מאמין שלא קיימים תחומי מחלוקת בינינו שלא ניתן לדון בהם וליישב אותם בהבנה הדדית. אך ראשית, חיוני הדבר שנדון כמובן בפערים בינינו. כעת אני מאמין שהעוינות הזו בין קובה לבין ארצות הברית לא טבעית ובלתי נחוצה וניתן לשים לה קץ".[28]

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, התרחשה תקופה ממושכת של חטיפת מטוסים בין קובה לבין ארצות הברית על ידי אזרחי שתי המדינות, שהצריכה שיתוף פעולה ביניהן. ב-1974, החלו לבקר בקובה נבחרי ציבור אמריקאים. שלוש שנים לאחר מכן, במהלך תקופת נשיאותו של ג'ימי קרטר, פתחו שתי המדינות משרדי אינטרסים זו בבירתה של זו. ב-1980, לאחר שכ-10,000 קובנים נדחסו בשגרירות פרו בהוואנה בחפשם מקלט מדיני, הצהיר קסטרו שכל מי שחפץ לצאת מקובה יכול לעשות כן, במסגרת מה שנקרא "הסירות של מריאל" (Mariel boatlift, על שם נמל העיר מריאל שבמערב קובה). בצורה זו עזבו את קובה כ-125,000 איש לארצות הברית. מבלי להיוועץ בממשלת ארצות הברית, כלל קסטרו בין הפליטים הללו, שהיגרו מסיבות פוליטיות וכלכליות, גם חולי נפש ואסירים משוחררים.

ב-1977, חתמו ארצות הברית וקובה על הסכם להגדרת הגבול הימים ביניהן, שבמסגרתו הן הסכימו על מיקומו של הגבול במצר פלורידה. ההסכם מעולם לא הובא לסנאט של ארצות הברית לאשרור, אך הוא יושם על ידי מחלקת המדינה.

ב-1981, הודיע ממשלו של הנשיא החדש, רונלד רייגן, על הידוק האמברגו. ארצות הברית גם חידשה את איסור הנסיעה לקובה לאזרחי ארצות הברית ועל העברות כספים. האיסור הורחב מאוחר יותר והוחל על פקידי ממשל קובנים ונציגיהם בביקוריהם בארצות הברית. ב-1985, החלה תחנת הרדיו והטלוויזיה Radio y Televisión Martí לשדר בתמיכת ממשל רייגן שידורי מידע וחדשות מארצות הברית לקובה.

לאחר המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הקרה הסתיימה בסוף שנות השמונים לאחר התפרקות ברית המועצות, ובכך נותרה קובה ללא מעצמה שתתמוך בה. השנים הבאות עמדו בסימן של קשיים כלכליים בקובה, תקופה הידועה בכינוי "התקופה המיוחדת" (בספרדית: Período especial). החוק האמריקאי התיר בחלק מתקופה זו את קיומה של פעילות הומניטרית פרטית בקובה. עם זאת, האמברגו האמריקאי ארוך הטווח, הוחמר באוקטובר 1992 כאשר חוקק "חוק הדמוקרטיה הקובנית" (Cuban Democracy Act, או "חוק טוריצ'לי", על שם הסנאטור רוברט טוריצ'לי שיזם אותו) וב-1996 נחקק "חוק החרות והדמוקרטיה הסולידרית הקובנית" (Cuban Liberty and Democracy Solidarity Act). החוק מ-1992 אסר על חברות בנות זרות של חברות אמריקאיות לסחור עם קובה, על נסיעתם של אזרחים אמריקאים לקובה, ועל העברות של כספים למשפחות בקובה. העיצומים הכלכליים יכלו גם לחול על חברות לא-אמריקאיות שסחרו עם קובה. כתוצאה מכך, היה על חברות רב-לאומיות לבחור בין קובה לבין ארצות הברית, כשזו האחרונה הייתה שוק גדול יותר.

ב-24 בפברואר 1996 הפילו מטוסי מיג-29 של חיל האוויר הקובני, שני מטוסי ססנה לא חמושים, שהוטסו על יד הארגון "אחים להצלה", הרגו שלושה קובנים-אמריקאים ותושב קובני-אמריקאי אחד. ממשלת קובה טענה שהמטוסים חדרו למרחב האווירי שלה.

בינואר 1999 הקל הנשיא ביל קלינטון על מגבלות הנסיעה לקובה במאמץ להרחיב את חילופי התרבות בין שתי המדינות.[29] ממשל קלינטון אישר גם את עריכתה של סדרת משחקי ידידות בין קבוצת הבייסבול של בולטימור אוריולס לבין נבחרת הבייסבול הלאומית של קובה, והייתה זו הפעם הראשונה בה שיחקה בקובה קבוצה מהמייג'ור ליג בייסבול מאז 1959.[30]

בפסגת המילניום של האו"ם שהתקיימה בספטמבר 2000, קיימו קסטרו וקלינטון שיחה קצרה במהלך צילום של קבוצת מנהיגים ולחצו ידיים. מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, הגיב לאחר מכן, "אני סבור שלחיצת יד בין נשיא אמריקאי ונשיא קובני בפעם הראשונה לאחר 40 שנה, היא הישג סמלי גדול". בעוד שקסטרו אמר שזו הייתה מחווה של "כבוד ונימוס", דחה הבית הלבן את האפשרות שהייתה משמעות כל שהיא לפגישה זו. בנובמבר 2001, החלו חברות אמריקאיות למכור מוצרי מזון לקובה בפעם הראשונה לאחר שארצות הברית הטילה את האמברגו לאחר המהפכה הקובנית. ב-2002, היה ג'ימי קרטר, לנשיא לשעבר או הנשיא המכהן הראשון שביקר בקובה לראשונה מאז 1928.[31]

הידוק האמברגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרנים שהוצבו מול משרד האינטרסים של ארצות הברית בהוואנה על ידי ממשלת קובה, ובראשם מתנוססים דגלים שחורים עם כוכב לבן. התרנים והדגלים נועדו להסתיר את המסרים הדמוקרטים שהוקרנו על מסכים אלקטרוניים שהוצבו על ידי צוות הנציגות על חלונות הקומה העליונה של הבניין. כיום משמש הבניין כשגרירות האמריקאית בקובה
שלט תעמולה בהוואנה מול משרד האינטרסים של ארצות הברית (כיום השגרירות). השלט מציג חייל קובני הקורא לדוד סם: "אדונים אימפריאליסטים, אנו לא פוחדים מפניכם".

היחסים בין שתי המדינות התדרדרו שוב לאחר בחירתו של ג'ורג' ווקר בוש. במהלך מסע הבחירות שלו, ביקש בוש את תמיכתם של יוצאי קובה בארצות הברית על ידי שימת דגש על התנגדותו לממשלת קסטרו ותמיכתו בהידוק מגבלות האמברגו. הקובנים האמריקאים, שעד 2008 נטו להצביע עבור המפלגה הרפובליקנית, ציפו שייושמו צעדי מדיניות משמעותיים ושהם יהיו שותפים בעיצוב המדיניות הנוגעת ליחסי ארצות הברית-קובה. כשלושה חודשים לאחר השבעתו של בוש, החל הממשל שלו להחמיר את מגבלות הנסיעה. מחלקת האוצר של ארצות הברית השקיעה מאמצים גדולים יותר בהרתעת אזרחים אמריקאים לנסוע באופן בלתי חוקי לקובה.[32] ב-2001, הורשעו גם חמישה סוכנים קובנים ("החמישייה הקובנית"), ב-26 סעיפים של ריגול, קשירת קשר לביצוע רצח ופעילויות בלתי חוקיות נוספות בארצות הברית. ב-15 ביוני 2009, דחה בית המשפט העליון של ארצות הברית את ערעורם. המתחים החמירו כאשר תת-מזכיר המדינה לפיקוח על הנשק ולענייני ביטחון בינלאומי, ג'ון בולטון, האשים את קובה בניהול תוכנית לפיתוח נשק ביולוגי. רבים בארצות הברית, כולל הנשיא לשעבר קרטר, הביעו ספק בנכונותה של האשמה זו. בהמשך נמתחה על בולטון ביקורת על הלחצים שהוא הפעיל על הכפופים לו שפקפקו באיכות המידע המודיעיני שהיווה הבסיס לטענתו.[33] בולטון זיהה את ממשלת קסטרו כחלק מציר הרשע והפנה את אור הזרקורים לעובדה שהמנהיג הקובני ביקר אצל כמה מאויביה של ארצות הברית, כולל לוב, איראן וסוריה.[34] לאחר בחירתו מחדש ב-2004, הכריז בוש שקובה היא אחד מ"מעוזי הרודנות" האחרונים בעולם.

בינואר 2006 החל משרד האינטרסים של ארצות הברית בהוואנה, בניסיון לשבור את "מצור המידע", להציג מסרים, כולל ציטוטים מההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, על מסך אלקטרוני שהוצב בחלונות הקומה העליונה שלו. בעקבות צעדת מחאה שאורגנה על ידי ממשלת קובה, הציבה הממשלה מספר רב של תרנים, שנשאו דגלים שחורים עם כוכב לבן בודד, כדי לטשטש את המסרים.[35]

ב-8 בספטמבר 2006, נחשף שלפחות עשרה עיתונאים מדרום פלורידה קיבלו תשלום על בסיס קבוע מממשלת ארצות הברית עבור שידור תוכניות בתחנות הרדיו והטלוויזיה של Radio y Televisión Martí, שתמכו בפתיחת החברה הקובנית ובקיום בחירות רב מפלגתיות בקובה. התשלומים הסתכמו באלפי דולרים במשך כמה שנים. אלה שקיבלו את הסכומים הגבוהים ביותר היו הכתבים לשעבר של העיתון בשפה הספרדית El Nuevo Herald שיצא לאור בשיתוף עם ה- Miami Herald. ממשלת קובה טענה זמן רב שכמה מהעיתונאים דוברי הספרדית מדרום פלורידה פעלו במימון פדרלי.

ב-12 בספטמבר 2006 הודיעה ארצות הברית שהיא הקימה חמש קבוצות עבודה בין-משרדיות כדי להשגיח על הנעשה בקובה. הקבוצות הוקמו לאחר ההודעה שפורסמה ב-31 ביולי שמנהיג קובה החולה העביר באופן זמני את סמכויותיו להנהגה קולקטיבית בראשותו של אחיו, ראול קסטרו. פקידי ממשל בארצות הברית הודיעו ששלוש מבין חמש קבוצות העבודה הן מטעם מחלקת המדינה: הצוות לפעילות דיפלומטית, הצוות לתקשורת אסטרטגית והצוות לקידום הדמוקרטיה. צוות רביעי לתיאום סיוע הומניטרי לקובה נוהל על ידי מחלקת המסחר של ארצות הברית והצוות הרביעי, לענייני הגירה, נוהל במשותף על ידי המועצה לביטחון לאומי והמחלקה לביטחון המולדת.

ב-10 באוקטובר 2006 הודיעה ארצות הברית על הקמתו של צוות משימה שכלל מספר פקידים ממשרדי ממשלה שונים שיפעל באופן תקיף יותר כלפי מי שיפר את אמברגו הסחר על קובה, עם עונשים של עשר שנות מאסר וקנסות של מאות אלפי דולרים שיוטלו על מפרי האמברגו.

בנובמבר 2006 האשימו מבקרי פנים של הקונגרס את הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי בכישלון בטיפול ראוי בקידום הדמוקרטיה בקובה. הם טענו שהסוכנות העבירה עשרות מיליוני דולרים לקבוצות גולים במיאמי, שלעתים היו כספים מבוזבזים ושלא נוהלו כראוי. הדוח ציין שהארגונים שלחו פריטים כמו שוקולד ובדי קשמיר לקובה. הדוח סיכם ש-30% מקבוצת הגולים קיבלו מענקים של הסוכנות, הוציאו כספים על מטרות מפוקפקות.[36] לאחר הודעת ההתפטרות של פידל קסטרו ב-2008, הודיע תת-מזכיר המדינה, ג'ון נגרופונטי, שארצות הברית תמשיך לקיים את האמברגו.[37]

חזון "המעבר לדמוקרטיה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2003 הוקמה "הועדה לסיוע לקובה החופשית" (Commission for Assistance to a Free Cuba), על מנת "לחקור דרכים בהן ארצות הברית יכולה לסייע לזירוז והקלה של המעבר של קובה לדמוקרטיה". הוועדה הודיעה מיד עם הקמתה על נקיטת סדרה של צעדים שיכללו הידוק האיסור לנסיעה לאי, עיצומים על העברות כספים, וניהולו של מסע תעמולה תקיף יותר כלפי קובה. קסטרו עמד על כך שלמרות הקמתה של הוועדה, קובה עצמה נמצאת "במעבר לסוציאליזם ולקומוניזם" ושזה נשמע "מגוחך שארצות הברית תאיים כעת על קובה".

בפגישה שקיים הנשיא בוש ב-2004 עם חברי הוועדה, הוא הצהיר, "אנו לא מחכים ליום השחרור של קובה, אנו עובדים למען יום זה". הנשיא חזר והדגיש את מחויבותו לקובנים-אמריקאים, בדיוק בעיתוי של בחירתו מחדש באותה שנה ובמסגרת מסע הבחירות שלו הוא הבטיח לפעול ולא להמתין לשחרורה של קובה.[32]

באפריל 2006 מינה ממשל בוש את קילב מק'קריי כ"מתאם המעבר" של קובה והעמיד לרשותו תקציב של 59 מיליון דולר, לצורך ביצוע משימה של קידום מעבר של הממשלה לדמוקרטיה לאחר מותו של קסטרו. סוכנות הידיעות הרשמית של קובה, "גרנמה", טענה שתוכניות מעבר אלה נוצרו על פי בקשתם של קבוצות הגולים הקובנים במיאמי ושמק'קריי הוא האחראי על תכנון הפלת משטרו של ז'אן-ברטראן אריסטיד בהאיטי.[38]

באותה שנה פרסמה הוועדה דוח בהיקף של 93 עמודים. הדוח כלל תוכנית שהציעה שארצות הברית תוציא 80 מיליון דולר כדי להבטיח שהמשטר הקומוניסטי לא ימשיך בקובה לאחר מותו של קסטרו. התוכנית גם כלל נספח סודי שפקידי ממשל קובנים טענו שהוא עלול להוות קשר לרציחתו של פידל קסטרו או אפשרות לפלישה צבאית אמריקאית לקובה, על אף שהם לא הביאו שום סימוכין לטענות אלו.[39]

היחסים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל קפיטוליו, בניין בהוואנה ששימש עד המהפכה הקובנית את הקונגרס הקובני, וכיום משמש את האקדמיה הקובנית למדעים ואת הספרייה הלאומית למדע וטכנולוגיה. המבנה, שהוקם ב-1929, מזכיר במראהו את בניין הקפיטול שבוושינגטון
שגרירות קובה בוושינגטון די.סי.

היחסים בין קובה לארצות הברית נותרו מתוחים, אך לאחר שפידל קסטרו פינה את מקומו לאחיו, ולאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית, השתפרו היחסים ולבסוף נורמלו.[40]

באפריל 2009 החל הנשיא אובמה, שקיבל כמעט ממחצית קולות המצביעים הקובנים-אמריקאים במסע הבחירות שלו ב-2008,[41] החל ליישם מדיניות פחות קשוחה כלפי קובה. אובמה הצהיר שהוא פתוח לקיומו של דו-שיח עם קובה, אך הוא יסיר את האמברגו רק אם קובה תעבור שינוי פוליטי. במרץ 2009, חתם אובמה על חוק של הקונגרס להקלת חלק מהעיצומים הכלכליים כלפי קובה ולהקלת הגבלות הנסיעה של קובנים-אמריקאים. באפריל הוסרה מגבלה נוספת שאפשרה תקשורת אינטרנט קלה ומהירה יותר בקובה.[42] הקלת המגבלות הייתה מיועדת ככל הנראה לסייע למוסדות ללא כוונת רווח ולמדענים משתי המדינות לעבוד יחד על נושאים משותפים, כמו הרס של מגוון ביולוגי המשותף לשתי המדינות[43] ומחלות שמשפיעות על אוכלוסיותיהן.[44] בפסגת מדינות אמריקה החמישית, שהתקיימה ב-2009, אותת הנשיא אובמה על פתיחתו של עידן חדש ביחסים עם קובה.[45]

גישושיו של אובמה, זכו לתגמול, במידה מסוימת, מצדו של נשיא קובה ראול קסטרו. ב-27 ביולי 2012, אמר קסטרו שממשלת קובה שואפת לקיים שיחות עם ממשלת ארצות הברית בהם ידונו על כל הנושאים.[46] ב-10 בדצמבר 2013, בטקס האשכבה לנלסון מנדלה, לחצו אובמה וקסטרו ידיים,[47] וקסטרו אמר באנגלית: " אדוני הנשיא, אני הוא קסטרו". למרות ששני הצדדים לא ייחסו משמעות מיוחדת ללחיצת הידיים (בדומה ללחיצת הידיים של קלינטון ב-2000),[48] אמר יועץ של הנשיא אובמה שהנשיא רוצה לשפר את היחסים עם קובה, אך הוא עדיין מודאג ממצב זכויות האדם באי.[49]

הפשרת היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2013, ניהלו נציגים אמריקאים וקובנים דיונים חשאיים שבחלקן התקיימו בתיווכו של האפיפיור פרנציסקוס בקנדה ובקריית הוותיקן,[50][51][52] כדי להניע תהליך של שיקום היחסים הדיפלומטיים בין קובה לבין ארצות הברית. ב-17 בדצמבר 2014, פורסמה המסגרת להסכם לנרמול היחסים ולסיום האמברגו ארוך השנים, על ידי קסטרו בקובה ועל ידי אובמה בארצות הברית. שתי המדינות התחייבו לפתוח במשא ומתן רשמי מתוך מטרה לפתוח מחדש את שגרירויותיהן בהוואנה ובוושינגטון.[53] כחלק מההסכם, שוחררו ממאסר עובד הסיוע, אלן גרוס וסוכן מודיעין קובני שפעל בשם ארצות הברית. כמו כן הבטיחה ממשלת קובה לשחרר מספר בלתי מוגדר של לאומנים קובנים ממאסר על פי רשימה שהוגשה על ידי ארצות הברית. ארצות הברית מצידה, שחררה את שלושת הנותרים מבין "החמישייה הקובנית". התגובות לשינוי מדיניות זה בקרב הקהילה הקובנית בארצות הברית היו מעורבות.[54][55][56] הסנאטורים הרפובליקנים ממוצא קובני, מרקו רוביו וטד קרוז, גינו בתקיפות את השינוי במדיניותו של ממשל אובמה כלפי קובה.[57][58] הסנאטור הדמוקרטי בוב מננדז, שאף הוא ממוצא קובני, ביקר גם את המהלך.[59] עם זאת, הסנאטורים הרפובליקנים ג'ף פלייק, דין הלר וראנד פול הביעו תמיכה במהלך, ואף חלקם השתתפו בהמשך במשלחות דו-מפלגתיות לקובה.[60][61][62] במישור הציבורי, סקרי דעת קהל הצביעו על כך שההפשרה ביחסים עם קובה זכתה לתמיכה רחבה בציבור האמריקאי, החוצה את רף 70 האחוזים.[63]

דיפלומטים רמי דרג מקובה ומארצות הברית נפגשו בהוואנה בינואר 2015. בעוד שהשיחות לא הובילו לפריצת דרך משמעותית, שני הצדדים תיארו אותם כ"פוריים" ונציגת משרד החוץ הקובני, ג'וזפינה וידאל, אמרה שנקבע לוח זמנים לשיחות נוספות.[64]

על פי חוקים חדשים שיושמו על ידי ממשל אובמה, המגבלות על נסיעת אמריקאים לקובה מותנו באופן משמעותי נכון ל-16 בינואר 2015, והותר היצוא הקובני המוגבל לארצות הברית כמו סיגרים קובניים ורום. במקביל הותר לייצא מארצות הברית לקובה מחשבים וטכנולוגיית תקשורת.[65]

ב-14 באפריל 2015, הודיע ממשל אובמה שקובה תוצא מרשימת המדינות המממנות טרור של ארצות הברית. החל מאותו יום ניתנה אורכה של 45 יום לבית הנבחרים ולסנאט לבחון אפשרות של חסימת מהלך זה,[66] אך זה לא קרה וב-29 במאי 2015, עם חלוף פרק הזמן בן 45 הימים, הוצאה קובה באופן רשמי מהרשימה.[67] צעדו זה של הנשיא אובמה שם קץ לעימות שהחל מימי המלחמה הקרה ולמתיחות ביחסים עם קובה.[66] ב-1 ביולי 2015 הודיע הנשיא ברק אובמה על חידוש היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין קובה לבין ארצות הברית ועל כך שהשגרירויות ייפתחו בוושינגטון ובהוואנה.[68] היחסים בין שתי המדינות התחדשו באופן רשמי ב-20 ביולי 2015, עם פתיחתן של שגרירות קובה בוושינגטון ושל שגרירות ארצות הברית בהוואנה.[69] השגרירות האמריקאית נפתחה רשמית בהוואנה ב-14 באוגוסט, עם טקס רשמי בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי.[9]

בפברואר 2016 נחתם הסכם המסדיר טיסות מסחריות בין שתי המדינות, במסגרת שתכלול עד כ-110 טיסות ישירות ביום, לראשונה זה 50 שנה.[70]

יחסי הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוק משנת 2000, הותר יצוא מארצות הברית לקובה של מוצרי מזון ותרופות, על פי אישור מיוחד של מחלקת המסחר ושל מחלקת האוצר של ארצות הברית.[37]

ממשל אובמה הקל על חלק ממגבלות הנסיעה לקובה בינואר 2011.[71] משלחת של הקונגרס של ארצות הברית קראה ב-24 בפברואר 2012, לנשיא קובה, ראול קסטרו, לדון ביחסים דו-צדדיים. משלחת הקונגרס כללה את פטריק ליהי, סנאטור דמוקרטי ממדינת ורמונט ויושב ראש ועדת הסנאט למשפט ואת ריצ'רד שלבי, סנאטור רפובליקני ממדינת אלבמה וחבר בכיר בוועדה לבנקאות, דיור ופיתוח אורבני. הם נסעו לקובה כחלק ממשלחת סנאטורים וחברי בית הנבחרים.

מפרץ גואנטנמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מפרץ גואנטנמו
מפרץ גואנטנמו במראה מן האוויר

ארצות הברית ממשיכה להחזיק בסיס ימי במפרץ גואנטנמו. הבסיס נחכר על ידי ארצות הברית. ארצות הברית משלמת לקובה דמי חכירה שנתיים, אך מאז המהפכה הקובנית, לא קיבלה קובה את התשלומים. ממשלת קובה דוחה בתקיפות את ההסכם על רקע ההפרה של סעיף 52 של אמנת וינה 1969, שכותרתו היא "כפיה על מדינה על ידי שימוש בכוח". עם זאת, סעיף 4 לאמנה, קובע שהאמנה לא חלה למפרע על חוזים שנחתמו לפני כינונה.[72]

חכירת מפרץ גואנטנמו הייתה חלק מתיקון פלאט, כתנאי לנסיגת כוחות ארצות הברית מקובה לאחר מלחמת ארצות הברית-ספרד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Introduction Council on Foreign Relations.
  2. ^ "Cuban Democracy Act of 1992".
  3. ^ "General Assembly Demands End to Cuba Blockade for Twenty-Second Year As Speakers Voice Concern over Impact on Third Countries". United Nations General Assembly, Department of Public Information, News and Media Division, New York. 29 October 2013. Retrieved 1 July 2014.
  4. ^ "The Pope's Diplomatic Miracle: Ending the U.S.-Cuba Cold War". The Daily Beast. December 17, 2014. Retrieved December 18, 2014.
  5. ^ First take: Key points from the President’s announcement on Cuba Sanctions"
  6. ^ "Cuba’s Half Century of Isolation to End". Bloombergh.com. Retrieved 21 December 2014.
  7. ^ Baker, Peter (18 December 2014). "Obama Announces U.S. and Cuba Will Resume Relations". New York Times. Retrieved 18 December 2014.
  8. ^ Whitefield, Mimi (20 July 2015). "United States and Cuba reestablish diplomatic relations". The Miami Herald. Retrieved 19 July 2015.
  9. ^ 9.0 9.1 סוכנויות הידיעותלראשונה מזה 54 שנה: דגל ארצות הברית הונף מעל השגרירות החדשה בהוואנה, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2015
  10. ^ Marines Return to Cuba to Raise US Flag for First Time in 54 Years, ABC News, August 14, 2015
  11. ^ ד־פ־א וניו יורק טיימס, 88 שנה אחרי הביקור האחרון: נשיא ארה"ב שוב דורך על אדמת קובה, באתר הארץ, 20 במרץ 2016
  12. ^ The American Empire Not So Fast Arthur Schlesinger, Jr. World Policy Journal (archived from the original on 2008-06-16)
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Cuba and the United States : A chronological History Jane Franklin. Ocean Press; 1997. ISBN 1-875284-92-3. ISBN 978-1875284924
  14. ^ Perez, Jr, Louis A. "On Becoming Cuban". HarperCollins, page 16.
  15. ^ Paul D. Shinkman and Andrew Soergel, U.S. and Cuba: How Did We Get Here?, www.usnews.com, Dec. 17, 2014
  16. ^ "Cuba: Revolution, Resistance And Globalisation". International-relations.com. Retrieved December 21, 2014.
  17. ^ "History of Cuba Timeline : Struggle for Independence - 5". Historyofcuba.com. Retrieved December 21, 2014.
  18. ^ "History of Cuba: 1929 thru 1955". Historyofcuba.com. Retrieved December 21, 2014.
  19. ^ "Testimony of Arthur Gardner and Earl E. T. Smith". Latinamericanstudies.org. 21 December 2014.
  20. ^ La Lucha for Cuba, Religion and Politics on the [Streets of Miami, Miguel A. De La Torre, UNIVERSITY OF CALIFORNIA PRESS, 2003
  21. ^ Chris Lewis, How to Think About Cuba: Fidel Castro and Los Mambises, Generation Progress, June 2, 2010
  22. ^ "Bay of Pigs Chronology". Gwu.edu. Retrieved December 21, 2014.
  23. ^ John Pike. "Cuba". Globalsecurity.org. Retrieved December 21, 2014.
  24. ^ John F. Kennedy: "Speech of Senator John F. Kennedy, Cincinnati, Ohio, Democratic Dinner," October 6, 1960. Online by Gerhard Peters and John T. Woolley, The American Presidency Project.
  25. ^ "BBC NEWS - Americas - Castro marks Bay of Pigs victory". News.bbc.co.uk. Retrieved December 21, 2014.
  26. ^ "AARC Public Digital Library - Interim Report: Alleged Assassination Plots Involving Foreign Leaders, pg". ASSASSINATION ARCHIVES. Retrieved December 21, 2014.
  27. ^ Brian Wolly, Never-Before-Seen Photos Taken 50 Years Ago During Preparations for Cuba Invasion, smithsonian.com, October 17, 2012
  28. ^ "Message from Castro to Lyndon B. Johnson, 1964". Historyofcuba.com. Retrieved 21 December 2014.
  29. ^ David Ginsburg (May 2, 1999). "Angelos 'Dominant' Force Behind Cuba-Orioles Series". Los Angeles Times. Associated Press. Retrieved March 15, 2013.
  30. ^ Murray Chass (March 7, 1999). "BASEBALL; Deal Is Finally Worked Out For Orioles-Cuba Exhibition". The New York Times. Retrieved March 15, 2013.
  31. ^ The Carter Center, Activities by Country: Cuba, retrieved July 17, 2008
  32. ^ 32.0 32.1 "Bush Tightens Cuba Embargo". Antiwar.com. Retrieved December 21, 2014.
  33. ^ Bolton faces tough questioning from Democrats McClatchy Newspapers (archived from the original on April 21, 2008)
  34. ^ US and Cuba's complex relations BBC
  35. ^ "BBC NEWS - Americas - US Havana messages outrage Castro". News.bbc.co.uk. Retrieved December 21, 2014.
  36. ^ "Cuba aid money 'wasted' by exiles". BBC News. November 16, 2006.
  37. ^ 37.0 37.1 "Castro's resignation won't change U.S. policy, official says", CNN, February 19, 2008
  38. ^ "BBC NEWS - Programmes - Crossing Continents - Planning for a Cuba without Castro". News.bbc.co.uk. Retrieved December 21, 2014.
  39. ^ CBSNews. "Cuba Vows Communist Succession Post-Castro, U.S. Dreams of Democratic Transition, but Cuba Promises Communist Succession After Fidel Castro - CBS News". Cbs.news. Archived from the original on April 24, 2008. Retrieved December 21, 2014.
  40. ^ Jonathan C. Poling, Akin Gump, Obama Administration Loosens Restrictions on Cuba Travel and Commerce, January 16, 2015
  41. ^ Jens Manuel Krogstad, After decades of GOP support, Cubans shifting toward the Democratic Party, Pew Research Center, June 24, 2014
  42. ^ "Obama eases curbs on Cuba travel". BBC News. April 13, 2009. Retrieved April 13, 2009.
  43. ^ Boom, Brian (August 14, 2012). "Biodiversity without Borders". Science & Diplomacy 1 (3).
  44. ^ Jiménez, Marguerite (September 6, 2014). "Epidemics and Opportunities for U.S.-Cuba Collaboration". Science & Diplomacy 3 (2).
  45. ^ "Obama offers Cuba 'new beginning'". BBC News. April 18, 2009. Retrieved June 16, 2011.
  46. ^ "Raul Castro: Cuba willing to sit down with US". Associated Press via Yahoo News. July 27, 2012. Retrieved October 26, 2012.
  47. ^ Fletcher, Pascal (December 10, 2013). "Obama shakes hand of Cuba's Raul Castro at Mandela memorial". Reuters.
  48. ^ "'Mr President, I am Castro': Raul to Obama". aljazeera.com.
  49. ^ Carol E. Lee and Jared A. Favole (December 10, 2013). "Obama-Castro Handshake Shows Thaw in Relations With Cuba". WSJ. Retrieved December 21, 2014.
  50. ^ "U.S. to normalize relations with Cuba; 'Isolation has not worked'". CTV.ca. December 17, 2014. Retrieved December 17, 2014.
  51. ^ "U.S., Cuba restore ties after 50 years". Reuters. December 17, 2014. Retrieved December 17, 2014.
  52. ^ "Renewed US-Cuba relations biggest success in Vatican diplomacy in decades". The Guardian. December 17, 2014. Retrieved December 19, 2014.
  53. ^ "Obama Announces U.S. and Cuba Will Resume Relations". December 17, 2014. Retrieved December 17, 2014.
  54. ^ Alan Gomez; Marisol Bello (December 17, 2014). "Reaction In Little Havana: Deal is 'ultimate bailout'". USA Today. Retrieved December 17, 2014.
  55. ^ William E. Gibson; Mike Clary (December 17, 2014). "Mixed reaction in Miami as Florida's Cuban-American leaders blast policy shift". Sun Sentinel. Retrieved December 17, 2014.
  56. ^ Wides-Munoz, Laura (December 17, 2014). "Mixed emotions in Cuban exile community as Castro, Obama move to normalize relations". Star Tribune. Associated Press. Retrieved December 17, 2014.
  57. ^ Campbell, Colin (December 17, 2014). "MARCO RUBIO: Cuba Deal Part Of Obama's 'Long Record Of Coddling Dictators And Tyrants'". Business Insider. Retrieved December 17, 2014.
  58. ^ Nelson, Rebecca (December 17, 2014). "Ted Cruz: Obama's New Cuba Policy 'Will Be Remembered as a Tragic Mistake'". National Journal. Retrieved December 17, 2014.
  59. ^ Bobic, Igor (December 17, 2014). "Bob Menendez, Marco Rubio Torch Obama Administration Over Cuba Announcement". Huffington Post. Retrieved December 17, 2014.
  60. ^ Weigel, Dave. "Rand Paul Battles Marco Rubio Over Cuba Policy". Bloomberg. בדיקה אחרונה ב-19 בדצמבר 2014. 
  61. ^ רויטרסארה"ב וקובה צפויות לכונן יחסים דיפלומטיים בראשית החודש הבא, באתר הארץ, 14 ביוני 2015
  62. ^ Cuba congressional delegation: Who traveled with John Kerry to Havana over embassy in Havana,‏ הוושינגטון פוסט, 15 באוגוסט 2015
  63. ^ Growing Public Support for U.S. Ties With Cuba – And an End to the Trade Embargo. Pew Research Center. July 21, 2015.5.
  64. ^ "U.S., Cuba find ‘profound differences’ in first round of talks". The Washington Post. January 22, 2015. Retrieved January 22, 2015.
  65. ^ "Moving swiftly, U.S. eases travel and trade rules on Cuba". Chicago Tribune. January 15, 2015. Retrieved January 15, 2015.
  66. ^ 66.0 66.1 RANDAL C. ARCHIBOLD and JULIE HIRSCHFELD DAVIS, Cuba to Be Removed From U.S. List of Nations That Sponsor Terrorism, The New York Times, APRIL 14, 2015
  67. ^ "US removes Cuba from list of state sponsors of terror". BBC.com. BBC News. May 29, 2015. Retrieved May 29, 2015.
  68. ^ "Obama announces re-establishment of U.S.-Cuba diplomatic ties". CNN. Retrieved July 1, 2015.
  69. ^ "U.S., Cuba re-establish diplomatic relations - CNNPolitics.com". CNN. Retrieved July 21, 2015.
  70. ^ U.S. and Cuba sign deal restoring passenger flights,‏ וושינגטון פוסט, 16 בפברואר 2016
  71. ^ "Obama Administration Continues to Loosen the Rules Regarding Cuba". ABC News. January 14, 2011.
  72. ^ "Vienna Convention on the Law of Treaties" (PDF). Legal.un.org. 1969. Retrieved December 21, 2014.