יחסי גמביה–ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי גמביה–ישראל
גמביהגמביה ישראלישראל
Israel Gambia Locator.png
גמביה ישראל
שטחקילומטר רבוע)
11,300 20,770
אוכלוסייה
2,092,731 8,424,904
תמ"ג (במיליוני דולרים)
5,556 317,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
2,655 37,638
משטר
רפובליקה נשיאותית דמוקרטיה פרלמנטרית

יחסי גמביה-ישראל נכונו באופן רשמי בראשית 1965, אם כי עוד לפני כן התקיימו מגעים דיפלומטיים בין שתי המדינות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל: ראש ממשלת גמביה דאוודה ג'ווארה, ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ושר החקלאות משה דיין בעת ביקורו של הראשון בישראל ב-1962.

בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 קיימו גמביה וישראל יחסים דיפלומטיים לא-רשמיים, שכן גמביה הייתה נתונה תחת שליטת הממלכה המאוחדת. ב-10 בדצמבר 1962, כשלוש שנים לפני קבלת עצמאות גמביה, ערך ראש ממשלת גמביה ומנהיג האומה הגמבית דאז סר דאוודה קאירבה ג'ווארה (Dawda Kairaba Jawara), ביקור בן חמישה ימים בישראל[1]. במהלך ביקור דן עם ממשלת ישראל בהגשת סיוע רפואי מצד ישראל[2]. ב-16 בדצמבר 1962 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין ג'ווארה למנכ"ל משרד החוץ חיים יחיל[3]. יחסים בילטרליים רשמיים נכונו בין שתי המדינות ב-1965, בה זכתה הרפובליקה של גמביה בעצמאות מהממלכה המאוחדת[4].

ב-17 בפברואר 1965, יומיים לפני קבלת העצמאות של גמביה באורח רשמי, שלחה שרת החוץ גולדה מאיר מברק ברכה לראש הממשלה ג'ווארה עם זכיית ארצו בעצמאות[5]. באותה השנה הכירה ישראל ברפובליקה החדשה וסייעה לה בשני תחומים: חינוך (שיעור האנאלפביתיות בגמביה עומד על 67%) וחקלאות[6]. שגרירה הראשון של ישראל בגמביה היה השגריר הישראלי בדקר, חנן עינור, ששימש כשגריר לא-תושב[7]. ב-11 באוקטובר 1966 הגיע ראש הממשלה ג'ווארה לביקור רשמי בישראל[8]. ג'ווארה הגיע עם שר החינוך בממשלתו, אנדרו דייוויד קאמארה (אנ'), ונועד עם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ושר החינוך הישראלי זלמן ארן. ביקורו הסתיים לאחר שבוע, ובמסגרתו נחתם הסכם ידידות ראשון בין שתי המדינות[9].

ב-26 באוקטובר 1973 ניתקה גמביה את יחסיה הדיפלומטיים ישראל מתוך הפגנת סולידריות חברתית עם מצרים וכן מכורח היותה חלק מהעולם המוסלמי[10]. עם זאת, במהלך תקופת הניתוק, ביקשה גמביה מישראל שיתוף פעולה צבאי, אך האחרונה נזהרה ולא נענתה לבקשה כדי לא להכעיס את שכנתה של גמביה, סנגל[11]. ב-1975 נמנתה גמביה בין המדינות האפריקאיות שהצביעו בעד החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות[12]. ב-1977 נפתחה בבנג'ול נציגות דיפלומטית של הארגון לשחרור פלסטין[13]. על אף העוינות שהפגינה כלפי ישראל בתקופת הניתוק (1973–1992), צידדה גמביה בהסכמי קמפ-דייוויד[14].

ב-14 בספטמבר 1992, בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, חודשו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות והושבו על כנם[15]. יחיא ג'אמה, שהיה נשיא גמביה שנים רבות, היה ידוע בנטיותיו הפרו-איראניות. יחסי איראן-גמביה, כמו גם הסיור שערכה משלחת איראנית ב-12 מדיניות אפריקאיות וערביות ב-2007 מעידות על הקשיים בהם נתקלת מדיניות הסיוע הישראלית למדינות העולם השלישי[16]. בשנת 1998 הגיע מספר המשתלמים מגמביה בישראל לשיא: 12, וב-2007 נכחו בישראל רק חמישה משתלמים. הייצוא הישראלי לגמביה הסתכם ב-2008 בכ-22 מיליון דולר אמריקני[16].

בראשית יוני 2017 נועד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא גמביה אדאמה בארו[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי גמביה–ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיע ראש ממשלת גאמביה, חרות, 10 בדצמבר 1962
  2. ^ ר"מ גמביה בא לביקור, דבר, 10 בדצמבר 1962
  3. ^ נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין גאמביה וישראל, הצופה, 16 בדצמבר 1962
  4. ^ גאמביה - עצמאית, דבר, 19 בפברואר 1965
  5. ^ מברק ברכה של שרת החוץ לראש ממשלת גאמביה, חרות, 17 בפברואר 1965
  6. ^ דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 547
  7. ^ ראש ממשלת גמביה יבקר בישראל, על המשמר, 25 בספטמבר 1966
  8. ^ הגיע ראש ממשלת גאמביה, הצופה, 11 באוקטובר 1965
  9. ^ רא"מ גאמביה סיים ביקורו בישראל, הצופה, 18 באוקטובר 1966
  10. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 149
  11. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 162
  12. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 189
  13. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 220
  14. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 230
  15. ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 261
  16. ^ 16.0 16.1 דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 548
  17. ^ בועז ביסמוט, ‏הישג מדיני: נתניהו ונשיא סנגל סיכמו על סיום המשבר בין המדינות, באתר ישראל היום, 4 ביוני 2017