יחסי גרמניה–סרביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי גרמניה-סרביה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי גרמניה–סרביה
גרמניהגרמניה סרביהסרביה
Germany Serbia Locator.png
גרמניה סרביה
שטחקילומטר רבוע)
357,022 77,474
אוכלוסייה
80,457,737 7,078,110
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,199,000 105,700
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,189 14,933
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה

יחסי גרמניה-סרביה הם מערכת היחסים המורכבת שבין העמים והממשלות של הרפובליקה של סרביה לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. כ-505,000 סרבים חיים בגרמניה נכון ל-2014.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מאת אנטון פון ורנר המתאר את הקונגרס
מפת הבלקן לאחר הקונגרס

עצמאות סרביה וקונגרס ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונגרס ברלין

בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 קמו באזור הבלקן תנועות פאן-סלאביות רבות ששאפו לאחד את כל הישויות הסלאביות הקטנות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, לישות פאן-סלאבית אחת גדולה. רוסיה, שראתה עצמה כ"מגנת הסלאבים", תמכה בתנועות בפאן-סלאביות אלה.

באותה התקופה פרצה בבלקן התעוררות לאומית ורוסיה שאפה להחזיר לעצמה שטחים שאיבדה במלחמת קרים לעות'מאנים, עקב כך פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית, העות'מאנים הובסו ונחתם בסוף המלחמה חוזה סאן סטפנו שהכתיבה האימפריה הרוסית לעות'מאנים. בחוזה ניתנה עצמאות לסרביה יחד עם מונטנגרו, רומניה ובולגריה.[2]

האימפריה האוסטרו-הונגרית התנגדה לחוזה מכיוון שפגע במעמדה בבלקן ונתן לבוסניה והרצגובינה אוטונומיה. גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה באותה התקופה היו חברות בברית צבאית. בעקבות חששותיה של גרמניה ממלחמה בין השתיים והשארתה פגיעה ארגנה גרמניה את קונגרס ברלין ולחצה על רוסיה ואוסטרו-הונגריה להשתתף בו בטענה שהיא המעצמה היחידה ללא אינטרסים בבלקן. גרמניה שהייתה מעצמה חשובה מאוד ביבשת עם כלכלה מפותחת ואוכלוסייה גדולה לחצה על המעצמות להשתתף בקונגרס.

בקונגרס הוחלט להשאיר בתוקף את ההחלטה בחוזה סאן סטפנו ולהעניק לסרביה את עצמאותה יחד עם מונטנגרו, רומניה ובולגריה שקיבלה אוטונומיה בלבד. שתי המדינות כוננו את יחסיהן הדיפלומטיים ב-18 בינואר 1879 לאחר הכרתה של גרמניה בסרביה.

הרצח בסרייבו ומלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – רצח פרנץ פרדיננד, מלחמת העולם הראשונה

ב-28 ביוני 1914 נרצחו ביריות בעיר סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה שתחת שלטון אוסטרו-הונגריה, יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופיה, דוכסית הוהנברג.

הרוצח, גברילוֹ פּרינציפּ, אחד מחבורה של ששה בוסנים וסרבים, היה חבר בתנועת המחתרת הסרבית "היד השחורה", ששמה לה למטרה להפריד את תת-הקבוצה של העמים הסלאבים, דוברי השפות הסלאביות הדרומיות, מהאימפריה האוסטרו הונגרית - ולאחדה תחת שלטון יוגוסלביה.

הרצח, המכונה "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", היה העילה לפריצת מלחמת העולם הראשונה, והוא נחשב ליריית הפתיחה שלה. האימפריה האוסטרו-הונגרית ניצלה את הברית הצבאית שלה עם גרמניה והאימפריה העות'מאנית וכך הרכיבה את קבוצת מעצמות המרכז, שנלחמה נגד מדינות ההסכמה, סרביה בתוכן. המלחמה ידועה באבידות הקשות שבה, 3.1 מיליון אזרחים משתי המדינות נהרגו, 2 מיליון מגרמניה ו-1.1 מיליון מסרביה.

בסוף המלחמה לאחר ניצחונן של מדינות ההסכמה הוקמה ישות פאן-סלאבית-דרומית הנקראה יוגוסלביה, בתרגום חופשי, ארץ הסלאבים הדרומיים. המדינה כללה בתוכה את המדינות מקדוניה, סלובניה, סרביה, מונטנגרו, קוסובו, בוסניה והרצגובינה וקרואטיה.

יוגוסלביה וגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
הריסות בבלגרד ב-1941

ב-6 באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה תקף צבא גרמניה הנאצית את יוגוסלביה, המבצע המכונה "מלחמת אפריל" החל בהפצצה אווירית רחבת היקף של צבא גרמניה בבלגרד. הצבא תקף את סרביה במסגרת תורת הגזע שאומרת שבני הרומה והיהודים שהיו קיימים בסרביה הם הנחותים ביותר והסלאבים גם הם גזע נחות שמסוגל רק לשמור על התרבות ולא לקבל אותה על עצמו. התוצאות היו קשות ונהרגו 17,000 בני-אדם בהפצצות בלבד. לאחר ההפצצות החלו התקפות חיל שריון וחיל רגלים ב-12 באפריל ויוגוסלביה נכנעה ב-14 באפריל בפועל, אך באופן רשמי ב-16 באפריל.

תוצאת הפלישה הייתה הקמת ממשלת בובות תחת שלטונו של מילאן נדיץ'. לבסוף, בשנת 1945 הצבא הבריטי והצבא האדום כבשו את יוגוסלביה במתקפה משולבת, ולאחר קרבות עקובים מדם עם כוחות מדינות הציר, ברית המועצות ובריטניה נתנו לה עצמאות.

בין השנים 19681971 התרחשה הגירה מסיבית של לגרמניה, הן המזרחית והן המערבית של עובדים זרים מיוגוסלביה. מספר העובדים שהגיעו לגרמניה באותה התקופה עמד על 370 אלף. רבים כאלו התיישבו בגרמניה לצמיתות, והיוו את הגרעין של המיעוט הסרבי והבוסני הגדול שקיים בגרמניה.[3] הסרבים נפוצים בעיקר בבאדן וירטמברג ובבוואריה שהם האזור הדרומי בגרמניה.

מלחמות יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מלחמת בוסניה, מלחמת קוסובו, מלחמות יוגוסלביה

בשנות ה-90 של המאה ה-20 חלו תהפוכות באירופה כולה על רקע התמוטטות הגוש המזרחי וברית המועצות. הבאה בתור ליפול הייתה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. באופן עקרוני הייתה המדינה במעמד מדינה נייטרלית תחת שלטונו של יוסיפ ברוז טיטו אך בעקיפין תמכה בברית המועצות עקב התמיכה הגלויה של ברית המועצות ורוסיה בסלאבים לאורך השנים. המשטר במדינה היה סוציאליסטי עד קומוניסטי והתמוטט עקב התאסלמות מסיבית באזור, קיימות קבוצות בדלניות וקיימות קבוצות אתניות חדשות מתוך הסלאבים.

המשטר הפאן-סלאבי לא הסכים לקבל את הבדלניות שפרצה בארצו, את הקבוצות החדשות ואת ההתאסלמות המסיבית שהייתה עקב כך פרצו מלחמות יוגוסלביה. מלחמות יוגוסלביה היו סדרת עימותים אלימים, שהתרחשו בין השנים 1991 ו-2001. העימותים גבו את מספר הקורבנות הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

גרמניה תמכה לאורך כל הדרך במדינות המורדות ולחמה לצד נאט"ו במלחמת בוסניה כנגד הסרבים, המלחמה הובילה לעצמאות בוסניה והרצגובינה. גרמניה השתתפה גם בהפצצות של נאט"ו על יוגוסלביה בשנת 1999 במלחמת קוסובו. תוצאת ההפצצות הייתה התערבות האו"ם במלחמה וממשל האו"ם בקוסובו למשך 8 שנים עד להכרזת העצמאות של קוסובו בשנת 2008.

היחסים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קוסובו

קיימים חילוקי דעות בין סרביה לגרמניה על מעמדה של קוסובו. גרמניה, בניגוד לישראל, הכירה בקוסובו ב-20 בפברואר 2008,[4] וכוננה איתה יחסים ב-27 בפברואר 2008.[5] גרמניה היא התורמת השנייה בגודלה לקוסובו לאחר ארצות הברית.[6]

סחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי המסחר בין השתיים הם יחסים משמעותיים ושווי הייצוא הגרמני לסרביה עמד ב-2014 על 2.2 מיליארד דולרים אמריקאים. הייצוא כלל מני סוגי סחורות והסחורות המשמעותיות ביותר שייוצאו היו מכוניות וחלקי כלי רכב.[7] גם הייצוא הסרבי לגרמניה נחשב משמעותי ועמד בשנת 2014 על 1.75 מיליארד דולרים אמריקאים. הייצוא כלל בעיקר פירות משומרים, כבלי חשמל, ועזרים חשמליים לגידול צמחים.[8] הסחר בין השתיים נמצא במגמת עלייה מאז העשור הראשון של המאה ה-21.

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנגיד על שטר 1000 דינרים סרביים

נגיד הבנק הלאומי הסרבי ג'ורג'ה ואיפרט היה ממוצא גרמני.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 19 בדצמבר 2009, אזרחים סרבים יכולים לנוע באופן חופשי בתוך אזור שנגן ללא צורך בוויזה למשך 90 ימים אם יש להם דרכון ביומטרי.[9] ישנן התנגדויות לחוק זה מצד גרמניה עקב הפחד מהגירה מסיבית של בני רומה שנפוצים במיוחד בסרביה למדינתם.[10]

אזרחים גרמנים יכולים לשהות בסרביה שלושה חודשים ללא אשרה.

נציגויות קונסולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sabrina P. Ramet and Sladjana lazić, "The Collaborationist Regime of Milan Nedić", In Serbia and the Serbs in World War Two, Palgrave Macmillan, 2011, pp. 17-44
  • Ragsdale, Hugh, and V. N. Ponomarev. Imperial Russian Foreign Policy. Woodrow Wilson Center Press, 1993, p. 228.
  • Alastair Finlan, The Collapse of Yugoslavia 1991-99, Osprey, 2004.
  • צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי גרמניה–סרביה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]